זה לא חדש. תופעת הישראלים במינוס..... הינה רבת שנים. זוהי תופעה טיפשית הנובעת בעיקרה מבורות כלכלית ודחיינות. היה רצוי שאנשים יחיו על-פי יכולתיהם. אפשר לקנות פחות מותגים, לבלות פחות, להכין יותר דברים לבד.

 

אני חיים בחברת שפע - בטח ביחס למצב לפני 30 וכל שכן 60 שנה. ולמרות זאת, ואולי בגלל זאת, אנו רואים את הבכיינות של "יקר לי", "לא יכול", וכולי.

העיקרון, כמובן נכון. יש פיתויים רבים המזומנים לצרכנים. השאלה הראשונה היא : האם הם מבינים את ההשלכות של הפיתויים? השאלה השנייה היא : האם הם רוצים אשראי רב, לחיות טוב היום, ומחר - נראה מה נעשה...לפי מה שמדווח בכלי התקשורת, לא כולם מבינים את הנעשה במשק, ורבים נופלים ברשת האשראי, וסובלים מהחזרים המקשים על חייהם. בחברה של פעם, חיו לפי המצב הכלכלי של המשפחה. מי שלא היה לו, לא קנה , לא נסע לטיולים, לא רכש דירה נאה ורהיטים נאים. ילדיו לא למדו בבתי ספר שדרשו תשלום ויצאו בגיל צעיר לעבודה, הוא קבל טיפול רפואי בקופת החולים ולא נועץ ברופאים פרטיים מומחים, הוא חי על פי רמת ההכנסה שלו, וכך עברו ימיו. על השאלה "מה יותר טוב אז או היום"? קשה לי לענות. כל אחד חייב לעשות חשבון אישי, אבל לדעת במה כרוך האשראי, הניתן לו ביד רחבה...

לאה, מרבית הדור הזה לא מבין כלום לא באחוזים ולא בהחזרים.

אני בדור של ההורים שלך, ואינני מקנא בדור שלך, וגם לא בדור של הנכדים שלי.

הכל הסברת בעצמך ואין מה להוסיף, למעט פתגם בערבית שאבא שלי לימד אותי לפני 70 שנה: "זקאן בידן, הט רוטלן"

 

רוטל = מידת משקל מימי הטורקים.

 

פרוש: אם באשראי, אז תן לי שנים.

אני חושב שהם מסכנים.

נפלו בשבי הצריכה הבלתי מרוסנת.

צטט: בריל מרק 2014-12-18 21:53:05

אני חושב שהם מסכנים.

נפלו בשבי הצריכה הבלתי מרוסנת.

=

משולים לאדם שרץ במעלה מדרגות נעות כלפי מטה, רצים בכל הכוח על מנת להשאר במקום. האם יש אפשרות למן דהו להגיד "פוס, אני יורד מזה"?