"הלא כל בני האדם שואפים להגיע אל החוק", אומר האיש, " איך  זה קרה שבמשך כל השנים הרבות איש לא ביקש מלבדי להתלונן על מצלמות עלומות בעיר חיפה ?" עיריית חיפה  הרי רואה בבירור שקרב קיצו של האיש,שהרי הם ביטלו כול אפשרות לעצירת חירום  וכדי להתחסד אל אטימותם בנו אתר לתלונות שלאף רשות אין , הרי: "ואולי איש מלבדי לא התלונן על שקיבל כאן דוח , משום שהפתח הזה נועד רק לי שאפתח אותו לעיני כול ואומר המלך עירום ואולי  עכשיו אני הולך וסוגר אותו".

זה לא ה500 שקל שירדו מסל התרבות המשפחתי מקנס לא הוגן שקיבלתי מעיריית חיפה אל זו החברה הישראלית שמשהו לא עובד , ואולי ברוכים הבאים לעולם קפיטליסטי חזירי .

 מעט מידע עולם התרבות בישראל  מנהל מאבק צודק לקבלת תקציבים ,מסל התרבות הלאומי .העובדה למשל שהמשכן לאומנות בעין חרוד לא מקבל תקציב ראוי הוא אות קלון לחברה הישראלית .חברה שלא רואה את חשיבות האומנות כחלק מחיי הקהילה תקינים  .לאורך ההיסטוריה היהודית ליצירה  המקורית הייתה ותהייה  חשיבות רבה בעשייה ובמיוחד בעשייה הציונית גופים כגון המשכן לאומניות , הגבעטרון ותזמורת תל יוסף הוקמו לצד עבודת הפלחה וסלילת הכבישים בזמנים קשים ליישוב ובמישור הלאומי תרומת האומנים במלחמות  .אבל המשכן לאומניות הוא רק חלק ממפעלי תרבות הרבים שתקציב לאומי ראוי לא עומד לרשותם והדבר מהווה  נדבך נוסף של הממסד לאורך ההיסטוריה באי תרומתו לתמהיל החברתי לקבל את השונה כשווה בשאלת הזהות היהודית והלאומית והתוצאה  העמדות של חלקי החברה נעשות ניציות יותר וקיצוניות יותר בקבלת האחר ,ולצערנו הקיצונים יוצרים את הדיאלוג בין המחנות .       בחברה ובמיוחד בקיבוץ כראש המחנה  לחברה החילונית אל מול בני ברק  כראש המחנה לחברה הדתית  זוהי התוצאה של כור ההיתוך בבחינת ניסיון נואש של הממסד שמחזיק באמונה שניתן למצוא  מחנה משותף על ידי מחיקת רב גוניות תרבותית , שאלה שעולה לפרקים בתודעה הציבורית  .אני כותב שורות  אלה אחרי שבעיתון של יום שישי של יום כיפור בידיעות הקיבוץ סופר על כך שהזמנת רב לגן ילדים בוטלה שמא תתרחש פעילות מיסיונריות דתית שתלווה בהסברים לראש השנה  והדבר כואב לכול מי שמאמין שסובלנות היא הדרך לחברה טובה יותר ,שכן בסופו של יום זו החברה אליה אנחנו שואפים להגיע אליה אחרי 2000 שנות גלות בניכר אחרי שזדים קמו להשמידנו מדי דור ודור ומיכול ניסיון נוצר תבשיל חדש אבל על תיטעו בסיפור הזה אין טובים ורעים רק מפסידים כמו אחים שרבים במקום לחיות יחדיו  שהרי אנחנו משפחה אחת אם לא היום אז מחר  .

אבל דברים לא יאים מתרחשים גם בחברה החרדית באחת המודעות שנתלתה השבוע בבני ברק מוצג חייל כשפניו הן פני חזיר. לצדו באיור עומדים שלושה ילדים המנהלים שיחה העוסקת בדמותו של החייל: "תראה איזה אוזניים יש לו", אומר אחד מהם, "ממש כמו צבוע...". השני אומר: "אני דווקא חושב שזה שועל, תראה את החיוך שלו". השלישי מסיים את השיחה: "אני אומר לכם שזה 'דבר אחר' לגמרי (חזיר – י"א), תסתכלו על האף שלו ותראו גם מה יש לו בכיס".(תמונה בדף הבא)"

ההיסטוריה מלמדת בעוד עמים התרוממו ונעלמו, מדינות פרחו ונבלו, מהפכות סערו על פני האדמה, אנו  היהודים, הינו רכונים על ספרינו במציאת המחנה המשותף , ולא הרגשנו כלל בסופת הזמן שחלפה על ראשיהם של תרבויות שאיבדו עצמם לדעת במלחמות פנימיות שידענו להבדיל בין מחלוקת לשם שמים ומחלוקת שלא לשם שמיים.

ניתוח מעמיק מראה שבמשך קרוב לשבעה עשורים ,מאז שהוקמה רשמה מדינת ישראל הישגים רבים ומרשימים, אך לעומת זאת כשלה בטיפול בכמה בעיות סבוכות במיוחד. כמו השאלה הפלסטינית המוסיפה לבעבע, גם “מלחמות התרבות" של ישראל מסכנות את עצם קיומה. למרות ממדיה הקטנים, ישראל נקרעת בין שאלות זהות הרות גורל. ואף שחלק ניכר מיופייה טמון במגוון התרבותי שלה — הרי שזהו גם המקור לתסיסה המתמדת בתוכה ולהתנגחות בין תפיסות עולם בלתי ניתנות ליישוב. עד 1977 ניסתה מפלגת היסוד בישראל, מפא"י, לאכוף הגמוניה אידיאולוגית ותרבותית אחידה על אוכלוסיית המדינה — מבצע שכיום כבר ניתן להכריז על כישלונו. כל מי שחושב שניתן להפוך את החרדים לציונים מסורים לדגל שילכו וישרתו  בצה"ל משלה עצמו . כור ההיתוך אם כך ניכשל וכמו כול סיפור בלשי בואו ונחזור להתחלה לשנת 1882 העלייה הראשונה .

העלייה לארץ ישראל הייתה מאז תחילת גלות בבל עת שכול תפילה משמעותית הסתיימה בשנה הבאה בירושלים הבנויה . המהפך הרעיוני התחיל עם תנועת בִּיל"וּ שמספרית מנתה מספר עשרות אנשים אבל רעיונית היא הייתה ראש המחנה לעלייה לארץ ישראל שלא מסיבה דתית אלה מסיבה לאומית. תנועת בִּיל"וּ הייתה ארגון צעירים יהודי ציוני אשר הוקם בא' בשבט ה'תרמ"ב, 21 בינואר 1882 בעיר חרקוב שבאוקראינה, אז חלק מהאימפריה הרוסית. שמה מורכב מראשי התיבות של הפסוק "בֵּית יַעֲקֹב לְכוּ וְנֵלְכָה" (ישעיהו, ב', ה). בתחילה קראה לעצמה הקבוצה בשם "דאבי"ו" - ראשי תיבות מספר שמות, י"ד טו: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ". התנועה הוקמה לאחר הפוגרומים, "הסופות בנגב", אשר התחוללו ברוסיה בעקבות רצח הצאר בידי מהפכנים, בשנת 1881. מייסדי ביל"ו הציבו לעצמם למטרה להתיישב בארץ ישראל. הם קראו להתחדשות פוליטית-כלכלית ורוחנית-לאומית של העם היהודי בארץ ישראל וכן להתחדשות השפה העברית. הם נחשבים לקבוצה הציונית-סוציאליסטית הראשונה, בשל ניסיונותיהם בחיי שיתוף וקומונה, ומאבקם בפקידי הברון רוטשילד דבר שיצר חילוקי דעות קשים בינם לבין רוב תושבי המושבות האחרות בתקופתם ואולי כאן נטועים זרעי כשל הדיאלוג התרבותי .

בתחילה נתפסה היהדות בקרב החלוצים ובקיבוץ בהגדרתה הצרה, כדת ומסורת בלבד. לא חלף הזמן  יחסית התפתחה בקיבוץ תפיסה רחבה הגורסת זהות במונחי תרבות ואמנות בעוד העולם התורני השקיע בלימוד מיתוך תפיסת עולם  שהתמדה או שקידה בלימוד תורה, היא הקדשת מלוא הזמן ללימוד בלא לבזבז את הזמן על דברים אחרים. ביהדות, נחשבת ההתמדה בלימוד התורה למעלה גדולה, בעיקר עבור גברים המחויבים במצוות תלמוד תורה. הגיאוגרפיות יהודיות רבות מייחסות את תכונת ההתמדה לדמויות מופת רבניות.‏

אף על פי כן החברה החרדית עוברת בשנים האחרונות שינויים קיצוניים. יש התקרבות והיפתחות לחברה הישראלית שגורמת לתגובת נגד של קיצוניים. הקיצוניים המציאו מנהגים חדשים של הדרת הנשים במטרה בכוונה לסגור את החברה החרדית בפני התהליכים החיוביים שהיא עוברת. 

ומנגד החברה הקיבוצית עוברת בשנים האחרונות שינויים קיצוניים. יש התקרבות והיפתחות לדת שגורמת לתגובת נגד של קיצוניים. הקיצוניים המציאו מנהגים חדשים של הגדות לפסח חדשות ויום כיפור רוחני ולא דתי, במטרה לסגור את החברה הקיבוצית בפני התהליכים החיוביים שהיא עוברת. 

"אלו ואלו דברי אלוקים חיים" שלא ניתן לבטל ציבור אחד ותחושותיו למען ציבור שונה אך שווה זכויות וכול מה שנישאר הוא ללמוד ולמצוא את המחנה המשותף לפיכך יש לדון ביחס שבין השתיים מחלוקת בית שמאי ובית הלל מלמדת כי היא נפסקה אף במקומות שקיים קושי לקבוע מי מהדעות בעלת משקל גדול יותר ועל כן הלכה כמותה.

נחזור לבילויים שבחרו בישעיהו ללקיחת שמם ואני איתם בנבואותיו אחת הנבואות המפליאות, היא נבואת אחרית הימים. .בנבואה זו מנבא ישעיהו כי באחרית הימים "וגר זאב עם כבש" וכן "ונמר עם גדי ירבץ", יגיע קץ למלחמות ויכון מצב של "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי". נבואה זו הייתה לאות ולמופת כי ייכון שלום עולמי וכי יתמתנו ניגודי הדעות ושנאה בין עמים ואנשים.

צו השעה בחברה הישראלית הינו סובלנות דתית וחילונית, אבל יש גורמים התורמים להיעדר סובלנות .אחד מהם סגירות, מבנה תרבותי היררכי, ניעות חברתית נמוכה יותר וקשרי סחר ותרבות דלים עם תרבויות אחרות. אחד הגורמים הנפוצים לאי–סובלנות הוא דוגמטיזם דתי, הרואה בדת הספציפית את האמת היחידה שאין בלתה, ודוחה אופני חיים אחרים כבלתי קבילים.

האם קיר הזכוכית שמפריד בין שני חלקי החברה היהודית הוא בין המעשה לבין לימוד תורה לשם לימוד תורה  ,ההבדל שבין חומר לרוח לצערי לא הניכור בין חלקי השלם גדולים מכדי לשבץ אותם בפאזל או במשוואה שסידור נכון שלה ייתן את הפתרון הנכון  .

לכן המאבק צריך להיות על תקציב התרבות בישראל שעומד על כחמישית מההקצאה לתרבות לנפש בהשוואה לרוב מדינות אירופה ועומד על כ-0.17% בלבד מתקציב המדינה. המטה להצלת התרבות בישראלעל כול אחד להלחם  כדי שתקציב התרבות יכלול הגדלת התמיכה במוסדות התרבות הקיימים, פיתוח מוסדות וגופים יוצרים בפריפריה, תמיכה ביצירה תרבותית עצמאית והגדלת תקציב והרחבת הפעילות המסובסדת המוצעת לילדים ובני נוער ובכלל זאת שיעורי דרמה, מוסיקה, כתיבה יוצרת וכו'.

ועף על פי כן עלינו גם ללמוד את דברי ודרך החשיבה החרדית לפי הגר"י קמינצקי טוען שעיקר מטרת הלימוד היא העשייה, כפי שנאמר: "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה". דורות ראשונים ידעו להוציא הוראות מעשיות מהתורה שבכתב. לכן, הקדישו זמן רב ללימודה מפני שהיא היתה היסוד לכל המצוות. אבל, חכמה זו נשתכחה מהדורות האחרונים, ועיקר ההוראה המעשית נלמדת מהמשנה והגמרא. על כן, זנחו את לימוד המקרא. הכלל הוא שלימוד התורה צריך להוביל לעשייה. "ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם". ובהתאם לכך, משתנים סדרי הלימוד במהלך הדורות.

בחברה הקיבוצית  עולם התורה נתפס  כשימור ותיעוד מורשת יהודית, שעלתה בתקופה של שינוי רדיקלי (בדומה לתופעה של הקמת מוזאונים תעשייתיים בעקבות המהפכה התעשייתית) נותרה מהותית גם בתקופה הנוכחית. היתה לה משמעות אקוטית בהקשרי הזיכרון הקולקטיבי בימים שלאחר השואה וחורבן קהילות יהודי אירופה אבל גם כיום, כאשר נמשכת חוסר הרציפות בחיי קהילות יהודיות רבות, יש סכנה לאובדן מסורות ומחיית העבר.

       

 

אחד משיריו המפורסמים של חיים נחמן ביאליק נקרא "המתמיד", ועוסק בגעגועיו לעולם הישיבה  ללמדך שיכולים הניגודים  לחיות יחדיו ואף באדם אחד מהשיר  נלמד על נער שמוערך בישיבה כבעל "שני כתרים" ב"סולם התורה הרם" – גם "עילוי" וגם "מתמיד":

בישראל צריך וחשוב להתמודד עם זהות יהודית שהודחקה במידה רבה, בתוך הניסיון הציוני לבניית חברה חדשה, "אדם חדש" ו"יהודי חדש" - שאינו סובל עוד לכאורה "מהאנומליה של הגלות" על כל ביטוייה. בהקשר זה חשוב למשל לחקור את קאנון האמנות הישראלית, את הסיפור הרשמי של אמנות זו ולחשוף נאראטיבים אלטרנטיביים שמציגים אפשרויות אחרות, לא דיכוטומיות, של ישראליות ויהדות שגרים יחדיו בכפיפה אחת .

רק בדרך של בניית יחסי-אמון מתרקם קשר המאפשר לחלוק בעיות, לפתח עניין הדדי זה בעולמו של זה, להפרות מצע משותף ולהתמודד ביחד עם שאלות אקוטיות המשותפות לכולנו אם בעבר נהג הממשל להגיד הבית בוער מבעיות ביטחון ואתם משקים עציצים אזי עידן זה תם שעתה רוח רפאים מרחפת על פני העולם - רוח המחאה, לאורה יוצאים צעירים להפגין נגד הסדר הישן בכיכרות הערים הגדולות ובבתי מחוקקים. הצלחותיהם, כמו גם כישלונותיהם, מוצאים ביטוי הודות להפצה של ייצוגים באמצעים טכנולוגיים הרשת החברתית ויכולת העברת מסרים נכונים או לא  נכונים  נתנה כלי ביטוי להמונים והמונים כמו עדר לא תמיד מחשבים מה נכון ומה לא נכון לחברה בטווח הארוך אלה רק את עכשיו והכאן ובמזומן בבקשה  וזה תפקידו של הריבון להפעיל את היד היעלמה וליצור איזונים בכוחות השוק לקרב בין הנצים ולא לחדד אותם על ידי הדגשת השונה.

החשיבה החרדית על פי ה"חזון איש"): א. יודע לדבר - אביו מלמדו קריאת שמע. ב. בן שלוש - מלמדו אותיות התורה. ג. בן חמש - למקרא. ד. בן שש/ שבע (לפי מצב גופו) מכניסו לבית ספר, ומלמדו רוב היום, "ספי ליה כתורא". ה. בן עשר - למשנה. ו. בן 12 - יורד עמו לחייו. ז. בן 15 - לתלמוד. רבים מגדולי ישראל הבינו שכל שלב צריך להיות מנוצל בצורה מלאה לשם הקפת הנושא בשלמותו, ולא רק לשם רכישת מיומנויות. הוי אומר: מגיל חמש עד גיל עשר לומד הילד את כל התנ"ך על בוריו. חמש השנים הבאות מוקדשות ללימוד כל ששה סדרי משנה. ולאחריהן, חמש שנים נוספות ללימוד כל הגמרא. וכן נפסק בשולחן ערוך (יו"ד רמה ו): "היה מנהג בעיר שלוקח מלמד תינוקות בשכר, חייב ללמדו בשכר עד שיקרא תורה שבכתב כולה". ודייקו מכאן הב"ח והש"ך שצריך ללמדו את כל התנ"ך.
אבל, במהלך הדורות, לא נשמר סדר זה. לא הקפידו על שלבי הלימוד והחלו ללמד את הילדים גמרא בגיל צעיר מאוד, עוד בטרם למדו את כל התנ"ך ואת כל המשניות. רבנו תם יישב את המנהג: מאחר שהגמרא כוללת גם מקרא וגם משנה, על כן כל הלומד גמרא מקיים את הדרכת חז"ל ללמוד מידי יום שליש מקרא ושליש משנה. על פי זה יישב הש"ך גם את המנהג להתחיל ללמוד גמרא טרם סיימו את התנ"ך

ארנולד טוינבי, מגדולי ההיסטוריונים של המאה העשרים, סוקר בספרו Study of History Aאת עלייתן ושקיעתן של עשרים ואחת תרבויות: המצרית, האנדית, הסינית הקדומה, הכרתית, השומרית, המאיה, הסורית, ההודית הקדומה, החיתית, ההלנית, הערבית, הפרסית, ההינדואית, המקסיקנית, היוקטנית, הבבלית, הנוצרית-אורתודוקסית ברוסיה, הנוצרית-אורתודוקסית מחוץ לרוסיה, תרבות המזרח הרחוק ביפן ובקוריאה, אבל... הוא כותב: ''שמירת הזהות הלאומית על ידי אומה ללא עצמאות מדינית, ללא שפה מדוברת אחידה, אומה שאינה מרוכזת במקום אחד, אלא מפוזרת בכל קצוות תבל, נתונה לרדיפות נוראות ללא הרף – זוהי תופעה כה בלתי רציונלית, שלמולה ניצב כל היסטוריון פעור פה''."אין עם בהיסטוריה של המזרח שיש לו היסטוריה מוזרה יותר מאשר ליהודים. מוזר עוד יותר: הדת העתיקה של היהודים המשיכה להתקיים כשכל הדתות של כל הגזעים העתיקים של התקופה הטרום נוצרית נעלמו. והמוזר ביותר: "ושוב, מוזר מאוד שהדתות החיות של העולם, כולן בנויות על רעיונות שנלקחו מיהודים. "הבעיה איננה אפוא מה קרה, אלא מדוע זה קרה כך? למה ממשיך גזע זה להתקיים, מדוע חיה היהדות???...לא נוכל לתת תשובה לשאלות אלה...פה הייחוד היהודי"

עולם התורה והחינוך כ- 60 שנה בטרם קמה המדינה, הייתה בארץ ישיבה ציונית-דתית אחת, "מרכז הרב" וסביבה הסתופפו כמה עשרות תלמידים בלבד. ישיבות תיכוניות היו אז שתיים: "המדרשיה" בפרדס חנה  וישיבת "בני עקיבא" בכפר הרא"ה. בישיבות אלה, כמו גם בעוד כמה בתי ספר תיכוניים וסמינרים דתיים (פחות מעשרה), למדו מעטים, שהפכו למאות אלפי בוגרים בישיבות, באולפנות, בתיכונים וביתר מסגרות החינוך, בוגרים המחוברים לשורשי התורה ולעשייה הציונית כאחת. רבים מהם משמשים כמחנכים בעצמם או מובילים בתחומים רבים בעשייה במדינה. תנועת הנוער "בני עקיבא" צמחה ב-77 שנותיה והייתה לתנועת הנוער הגדולה בישראל. עשור לפניה נוסדה תנועת "עזרא", ומאוחר יותר תנועת "אריאל". תנועות הנוער הציוניות-דתיות עולות כיום במספר חניכיהן על כל תנועות הנוער האחרות בישראל.  מערכת החינוך הציונית-דתית, לאורך כל שנותיה, זכתה ופעלה רבות בקליטת גלי העלייה מארבע כנפות תבל. ההתמודדות עם גלי העלייה השונים לא הייתה קלה, אך נעשתה במסירות רבה, מתוך אמונה בתהליך קיבוץ נידחי ישראל. תבלינים מיוחדים שולבו בתהליכי החינוך הציוניים-דתיים, ביניהם העבודה על המידות,  השייכות והאהבה לכלל ישראל, והנכונות למסירות נפש בעשייה, למען העם והמדינה. עשרות הישיבות הגבוהות, ישיבות ההסדר, המכינות והמדרשות, אוניברסיטת "בר אילן" ומכללות נוספות, ומאות הישיבות התיכוניות והקטנות, האולפנות ובתי הספר היסודיים והתיכוניים הדתיים, לצד תלמודי התורה הציוניים-דתיים, ופרויקטים חינוכיים נוספים, וכמובן, עשרות אלפי הלומדים בהם, הם העדות החיה לפירותיה החינוכיים של הציונות הדתית. אלה פירות משובחים, שאמנם אינם משוללי בעיות וצורך בתיקון ובשיפור מתמיד, אך אין שום מקום להתבייש בהם ובאיכותם ובתרומתם למדינת ישראל ולחברה הישראלית, בכל הרמות ותחומי החיים. הנתונים מצביעים על כך שילדי ישראל, הלומדים במוסדות ציוניים-דתיים, מחוברים יותר לשורשי זהותם, משתדלים יותר במידותיהם הטובות, נכונים יותר לכל משימה החברה הישראלית עומדת לנוכח אחד האתגרים הקשים ביותר  שבפניה עמדה מאז קום המדינה: בשם מסורת ישראל ובשם הנאמנות ליהדות מתחולל תהליך של הדרה גוברת והולכת של תרבות אזרחי ישראל שאינם אנחנו  ואפילו הנוכרי הערבים מחברותם בקהילה האזרחית בישראל.

בתוך העם היהודי שחווה בצורה הקשה והאיומה ביותר את הדרתו וסילוקו ממרחבי הקיום האזרחיים עולים קולות שמנסים לעגן הדרה זו בדת ישראל וביהדותה של המדינה. מציאות זו מחייבת תגובה אזרחית ויהודית.

שתיקה היא שותפות דוממת ברעיונות מסוכנים אלה. אסור להרשות שיהודים במאה שערים יאתמו את עצמם מהעולם בו הם חיים ואסור שבקיבוצים יאטמו ליבם לחברה החרדית ודווקא עכשיו שחג סוכות נזכור את ארבעת המינים שכולנו לא שלמים אלה שכולנו ביחד מאוגדים אתרוג ערבה לולה והדס .

והמשותף לנו שמתחילת דרכו ענה המוזאון היהודי לצרכים של קהילה יהודית לא עוד אורתודוכסית בתקופה של שינוי, שהתמודדה עם זהותה החדשה ועיצבה כלים תרבותיים קולקטיביים במטרה להתמודד עם אתגרי הזמן. יהודי מזרח אירופה של עולם העבר תוארו בטקסט, שהיה לציון דרך, כמי "שהאמינו שאין העולם עומד על בתי נכאת אלא על בתי כנסיות ובתי מדרשות. בית המדרש היה חשוב בעיניהם לא משום שהעולם זקוק לו, אלא העולם נעשה חשוב משום שבית המדרש קיים בו". (אברהם יהושע אשל, "שמים על הארץ" 1946). יהדות אורתודוכסית לא נזקקה למוזאונים, ואם לתת דוגמא מקומית, מוזאונים יהודים נוסדו בישראל בקיבוצים המשתייכים לתנועות קיבוציות שונות, שהשקפת עולמם שונה מאד, אך לא נוסדו מוזאונים בקיבוצים המשתייכים לתנועת הקיבוץ הדתי (יהדות אורתודוכסית), לא מוזאונים היסטוריים, לא ארכיאולוגיים, לא מוזאונים יהודים ולא מוזאונים לאמנות. לא נוסדו מוזאונים גם בהתנחלויות הדתיות ביישובי יהודה ושומרון. הוקמו בהם בתי כנסת ובתי מדרש, שבהם מתקיימת שמירת הזכר כפעילות חיה וכחלק מחיי היום יום התמודדות עם מושג "האחר" ביהדות, בהקשר העמוק, הפילוסופי וההיסטורי וגם בהקשר האקטואלי, והרשימה ארוכה ומאפשרת שיתוף פעולה מוזיאלי, בתצוגות מתחלפות, בהוצאה לאור ובפעילות בקהילה. התמודדות עם מושג "האחר" ביהדות, בהקשר העמוק, הפילוסופי וההיסטורי וגם בהקשר האקטואלי, והרשימה ארוכה ומאפשרת שיתוף פעולה מוזיאלי, בתצוגות מתחלפות, בהוצאה לאור ובפעילות בקהילה.

ואולי אם נקדיש כל אחד מסביבתו התרבותית  1%לנשמה נרוויח ומוצגים רבים שמצויים בחלק היהודי של ניצולי שואה מאירופה במשכן לאומנות עין חרוד נבין מה היה ייעודם כי אבד המלמד שיסביר את תפקידם בזה העולם כמו שאבדה מלאכת גזרי הנייר מהעם היהודי .

אל לנו לשפוט את המציאות על פי העובדות העכשוויות ולהמתין. אם כך נעשה מן הסתם נגלה כי לא אבדה תקוותנו לחבר את חלקי השלם שילכו יחדיו .

בלעם מעיד על סוד הצלחתם של ישראל בהישרדות, למרות שלפעמים מכעיסים הם את הקב"ה, אולם כאן השיר ושבח כולו לחי העולמים, וכך הוא אומר (במדבר כג, כא): "לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב, וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל, ה' אֱלֹקָיו עִמּוֹ וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ": וביאר רש"י בשם מדרש נאה. "לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב" כלומר, לא הביט הקב"ה על דברי הכזב ושקר שיש ביעקב. כשהם עוברים על דבריו הוא אינו מדקדק אחריהם להתבונן במה שמתעסקים בדברי כזב ושקר, ובשעה שהם עוברים על דתו:

וכן "וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל" עמל – לשון עבירה…, לפי שהעבירה היא עמל לפני המקום: ולא רק שאינו מקפיד עליהם אלא "ה' אֱלֹקָיו עִמּוֹ" ה' עם ישראל אפילו שמכעיסים ומסרבים לעשות את רצונו, בכל זאת אינו זז מתוכם ואינו נוטשם: אלא אדרבה " וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ": – לשון חיבה ורעות… שהקב"ה אוהבן ומחבבן ומביט רק על מעשיהם הטובים ומשרה את שכינתו ביניהם, וכן תרגם אונקלוס: "ושכינת מלכיהון ביניהון".

וזהו הסוד להצלחת הבנים! סבלנות, ועוד פעם סבלנות, ועוד מיליארד פעם סבלנות במיוחד רגע לפני שמחת תורה וכאן תפקיד המשכן לאומנות כדי להעביר את מורשת האבות מדור לדור, חייבים לנהוג כפי מידת אבינו שבשמים כלפי הבנים "לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב, וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל, ולא רק שלא להביט בחסרונותיהם ולדקדק עליהם, אלא אדרבה, יש לתמוך בהם כמה שאפשר נפשית, ולהביט תמיד רק על מעשיהם הטובים, ולא לשכוח כל הזמן לפרגן להם ולעודד אותם. ובזכות ההתמדה והסבלנות, לבסוף ירוו ההורים נחת, מכל יוצאי חלציהם. כדי להעביר את מורשת האבות מדור לדור, חייבים לנהוג כפי מידת אבינו שבשמים כלפי הבנים "לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב, וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל, ולא רק שלא להביט בחסרונותיהם ולדקדק עליהם, אלא אדרבה, יש לתמוך בהם כמה שאפשר נפשית, ולהביט תמיד רק על מעשיהם הטובים, ולא לשכוח כל הזמן לפרגן להם ולעודד אותם. ובזכות ההתמדה והסבלנות, לבסוף ירוו ההורים נחת, מכל יוצאי חלציהם והדרך הטובה לעשות זאת היא דרך המחנה המשותף האומנות היהודית לימוד של אחדות העם שמתחיל בבית  .

תשאלו אותי אבל מי לימד את העם לסובלנות והתשובה סלח לי שבאתי וברצינות במשך שנים נחשבה מדינת ישראל לכוח מוביל בתחום התרבות - ממעמד הענקת פרס נובל לש"י עגנון, דרך אוהד נהרין והפילהרמונית וכלה במועמדויות מרובות לאוסקר בקטגוריית הסרט הזר. אלא שעם השנים חלה שחיקה בכספים המועברים לתרבות במסגרת תקציב המדינה, ועם השחיקה בא גם משבר גדול בענף. ישראל, למעשה, ניצבת כיום במקום נמוך מאוד מבחינת ההשקעה בתרבות, בהשוואה למרבית מדינות העולם המערבי - והנתונים האלה לא משאירים את האמנים אדישים

מהו סוד נצחיותנו?" להשקעה בתרבות יש תפקיד מהותי בבניית החברה הסופר האמריקאי מרק טווין)אמר על העם היהודי  'תאונה' של ההיסטוריה "יש לעם היהודי היסטוריה כשל כל העמים. כתבתי אי פעם שהיהודים הם 'תאונה' של ההיסטוריה, משהו שאיננו תואם את הכללים המקובלים של ההיסטוריה". (פרופ' ג'ורג' פרידמן, סוציולוג והיסטוריון צרפתי) מעורר קנאה, מעורר שנאה "מהו סוד קיומם המתמיד? מהו סוד התחדשותם של היהודים? מדוע קבוצות גדולות יותר, תרבויות וציביליזציות חזקות לא פחות, אבדו מן העולם, נעלמו או נטמעו – ואילו היהודים נשארו יהודים?... בתודעתם ובתודעת הסביבה הם בני אברהם, יצחק ויעקב. קיומם המתמיד שימש נושא לתמיהה ולהערצה, לקנאה ולשנאה כאחת". (ההיסטוריון הישראלי, פרופ' שמואל אטינגר) זה מציק להם "עם ישראל וקיומו הנצחי מהווים בעבור העולם הנוצרי 'מיסתורין'. מדובר בחידה מציקה ומוחשית. במשך מאות שנים ניסתה הנצרות להיפטר ממנה, יותר משניסתה לעמוד על טיבה. היא השתמשה בכל האמצעים העומדים לרשותה על מנת להיפטר מהעד הטרדן: רדיפות, טביחות, השמצות וכל סוגי האלימות המוסרית והפיזית האפשריים ויכולנו לכול בזכות האחדות בעם.

עלינו כחברה לבחור חזון שבונה אחדות בחברה ויוצר חברה בריאה חברה ששואלת לאן אנו רוצים ואולי אם נקדיש כל אחד מסביבתו התרבותית  1% נוכל להגיע כעם ונזכה להחיות את נבואת ישעיהו כי באחרית הימים "וגר זאב עם כבש " .

כי העתיד אם לא נעשה שינוי יהיה קנטון דתי אורתודוקסי, המשתרע מירושלים דרך בית שמש ומודיעין ועד בני ברק, יכלול את רוב היהודים הדתיים בארץ ויספק להם אוטונומיה תרבותית מרבית ואילו מדינת תל אביב תהיה קנטון חילוני למהדרין לשאר יושבי הארץ קנטון ישראל מול קנטון .יהודה .

החלוצים שהקימו את עין חרוד, יצאו מבית הוריהם שבאירופה בדרכם לארץ ישראל כשבאמתחתם חפצי יודאיקה ששימשו את המשפחה בחגים ומועדים. חפצים אלו היוו את הבסיס לאוסף היודאיקה במשכן לאמנות עין חרוד. החפצים הוערכו בקפדנות ,נעשה מחקר מקיף עליהם ע"י צוות המוזיאון. ארץ מוצאו של החפץ, איך הגיע למשכן, החומר ממנו הוא עשוי, מצבו וסגנון עיצובו.
בסוכות מי שיחפוץ יקפוץ למשכן לראות את תערוכתו של חיים מאור "יהודי טוב" אינה תערוכת יחיד במובן המקובל. תערוכתו מוצגת בין חפצי היודאיקה ומנהלת דיאלוג עם אומנים אלמונים ונוצרת מעין תערוכה קבוצתית של אומנים, שיצרו במשך דורות - חפצים, שכל אחד מהם הוא מעין צומת זיכרון ויחד הם מקרינים, משקפים ומהדהדים.
אוצר האמנות היהודית והמבקר דוד שפרבר כתב: "התרבות הישראלית בכלל והאמנות הפלסטית בפרט יצרו מאז ומעולם יחס דו- ערכי ומורכב עם עולם היהדות. מצד אחד אפשר לזהות בשיח הביקורת המקומית דפוסים קבועים ומקובלים המתריסים נגד המסורת והדת, מצד שני אפשר לאתר בו גם קווים של המשכיות וביטויים של חלחול המסורת היהודית אל תוך האמנות המקומית..."וברוח הזמן  בברלין האומנות היהודית יותר זולה .שלא נחזור לימים ברית הקנאים הייתה שפעלה  מחתרת יהודית דתית

וכך ייכתב ויהי בימי ממלכת נתניהו הוא ראש הממשלה מקרית שמונה ועד אילת ויקום העם ויגיד את דברו  וכך יכתב ביומן ראש הממשלה ובכיכר העיר ובמוזיאונים.: "יאיר שכח. / שכח את השחקנים, שכח את הסופרים, שכח את המשוררים ושכח גם את היוצרים. / שכח אותי, אותך, ואתכם — ידידי אנשי התרבות, יאיר לפיד שכח את כולכם. / הוא שכח שנרתמתם בימי הלחימה,/ שכח שהרמתם את המורל למדינה שלמה, /.../ ויותר מכל שכח לפיד השר, את יאיר היוצר שזמנו כבר עבר, / את יאיר הכותב, השחקן, המחזאי, מכל זה נשאר רק לפיד הפרלמנטר".

 

עכשיו תורך הקורא להירתם למען התקציב הזעום בתרבות - בתקווה שיום אחד התרבות הישראלית תוכל לחזור ולהתקיים בכבוד.

ובאשר לריבון הטיבו לנסח את החזון ב"צו פיוס" בניית תפקיד הממשל לקדם מרחב ישראלי משמעותי בו פועלים יחד אזרחים בעלי מגוון זהויות על הרצף הדתי-חילוני כשהם מקיימים אורח חיים משותף בתחומי החינוך, התרבות והקהילה. מרחב זה יאפשר קיומו של שיח זהויות, יהווה מעיין של יצירה תרבותית ישראלית-יהודית חדשה הממזגת בין ערכי המסורת היהודית וערכי הדמוקרטיה, וישמש עוגן לערכים של כבוד וערבות הדדית עבור החברה הישראלית כולה.הטומנות ואנחנו נצא נשכרים ששמות עלומים מעורנו יקרמו  אור וגידים ויצרו את הפאזל  הייחודי  של החברה הישראלית שמקבלת את השונה כשווה.

כי באין תיקווה יגברו קולם של היורדים כפי שמצוטט אחד בעיתון הארץ "אז לא בקלות עזבתי. אנשים מוכנים לאכול הרבה מרורים לפני שהם עוזבים את מולדתם, ובלבד שתהיה תקווה לעתיד טוב יותר. את התקווה הזאת איבדתי. אני לא רואה איך ישראל מוציאה את עצמה מכל הבורות שהיא כרתה לעצמה. לא רואה איך הגזענות והשנאה פוחתות בלי שהחינוך ישתפר. והחינוך, איך ישתפר אם התקציב לצה"ל רק גדל? וצה"ל, איך יצטמצם עם ראשי ממשלה מחרחרי מלחמה, קצרי רואי ודלי חזון? וראשי הממשלה, איך יוחלפו אם הגזענות והשנאה גואות?" ובינתיים בישראל — יותר דת, יותר שנאה. הגעתי לנקודה שבה אני חושב שכבר אי אפשר "לשנות מבפנים". התייאשתי. אני ממשיך להתעצבן מהחדשות בארץ. אני מרגיש שהבית שהיתה ישראל אבד. הלוואי שאני טועה. כי טוב יותר בבית."( נועם בוני, ניו יורק)

אני מבקש סליחה מבני משפחתי על שמחקו לנו 500 שקל מסל התרבות באמת שאני לא אשם

שמחים לשרת אותך מכרזים בששון שמחים לשרת אותך אולי אתה לא תשמח ששירתנו אותך אבל אנחנו שמחנו ששירתנו אותך. ואולי היה מוטב שלא הייתי מקבל שרות שהוא שירות דוב . והייתי יות משמח לא להיתקל בזה הדוח