סיגלית לנדאו, עדי נס, עידו בר - אל ואחרים פיתחו כתב יד משלהם בתקופה קצרה יחסית ומתמידים בהצלחתם.

מרים כבסה למשל רק הבהבה....מה שאומר שתיתכן קשת רחבה של אפשרויות.

 

אמנים מבוגרים - יש שיאמרו שכבר ניתן להם הזמן להוכיח את עצמם. אם לא גילו אותם עד היום, זה כבר לא יקרה.

מרים כבסה חיה ויוצרת בכיף בתפוח הגדול.

 

 

צטט: shai63 2008-02-19 19:13:23

סיגלית לנדאו, עדי נס, עידו בר - אל ואחרים פיתחו כתב יד משלהם בתקופה קצרה יחסית ומתמידים בהצלחתם.

מרים כבסה למשל רק הבהבה....מה שאומר שתיתכן קשת רחבה של אפשרויות.

 

אמנים מבוגרים - יש שיאמרו שכבר ניתן להם הזמן להוכיח את עצמם. אם לא גילו אותם עד היום, זה כבר לא יקרה.

... או שלא נקנו ע"י אספן שהוא במקרה פעיל כך או אחרת במוזיאון תל אביב

אני כעקרון מאמינה שגיל הוא נתון בתעודת הזהות

ישנם צעירים בשלים וישנם "מבוגרים" לא בשלים.

לדעתי לאמנות אין גיל. יש כשרון ויש התנסות ולימוד ממושך

יש גם את אישיות האמן- האם הוא אופטימי, דכאוני וזה מאוד מתבטא בצבעים בעיקר.

 

 

צטט: דבי לוזיה 2008-02-18 21:16:05

 

צטט: daniela orvin 2008-02-18 11:38:32

מסכימה איתך דבי לגבי היחס ל"דודות" במדרשה. בנוסף לכך הייתי רוצה לציין שלא רק הגיל הוא מגבלה. מסתבר שבמדרשה יש יחס מזלזל גם כלפי תמידים שיש להם עוד עיסוק מלבד אמנות. אני למשל גם רוקחת בהשכלתי. למדתי ביולוגיה ורוקחות במשך כ6 שנים לפני שהלכתי ללמוד אמנות באופן מסודר. תמיד הרגשתי שהמורים ( וגם התלמידים) מתייחסים אלי בזלזול כלשהו. כאילו אני לא רצינית לגבי לימודי האמנות.. כאילו שזהו סוג של תחביב נחמד ותו לא. הרגשתי שאני צריכה להוכיח את עצמי כפליים כדי שיתייחסו אלי ברצינות הראויה. יש מן דעה כזו שאמן צריך להיות טוטאלי לחלוטין ולא יכול לעסוק בעיסוק אחר מלבד אמנות. שאמן צריך לרעוב ללחם כדי שיתייחסו אליו כאל אמן.. אני רואה זאת כאבסורד גמור. הרי אני יכולה להפעיל  ולפתח את האונה הימנית שלי וגם את האונה השמאלית שלי.. מעולם לא חשבתי שאני טובה יותר מאמן שיכול לפתח רק אונה אחת במוחו אז למה להתייחס אלי בזלזול?

 

כשלמדתי  צילום בלונדון הייתי בת 28. האמת ששם מעודדים תלמידים בוגרים יותר לבוא וללמוד ומעריכים אותם יותר מאחר והם  משקיעים יותר ולוקחים את הלימודים יותר ברצינות

 מילד בן 18 שבא להשתכר לעשות סמים ולחגוג עד אור הבוקר.

גם אני חושבת כמוך שאמן צריך להבשיל במשך מספר שנים לאחר לימודיו וגם אני חושבת כמו מורי ומלמדי בלונדון שאדם בוגר יותר יקח את לימודיו יותר ברצינות מאחר והוא כבר בשל להחליט אם הוא אכן רוצה לעסוק באמנות באופן רציני וזו לא רק קפריזה חולפת של גיל הנעורים.

הי דניאלה,

המצב במדרשה בהחלט משתנה, כמו שכתבה דורית.

ראי את מקרה יהודית רביב, שהיא ביולוגית במקצועה.

דרך אגב, יש אמן נוסף שהוא גם רוקח  - אריק בוקובזה. הוא גם עובד בזה ועדיין מצליח יפה!

מכירה את אריק טוב.. אני עובדת אצלו 

גיל הוא רק מניין שנים

מניין הוא רק מספר...

ומספר הוא הרי עניין כל כך יחסי..

כשהיחסיות היא בין האמן לבין עצמו..בין הכשרון שלו לבין הניסיון...בין יכולתו להוציא מנשמתו ובכישוריו את המיטב...היחסיות הזו אין לה ולא כלום עם מניין שנים...

להפך..לעיתים רואים יצירות של אמן, בהם יש ניצוץ..יש את המשהו הזה..אולם רואים שעדיין את את הפריצה..הבשלות...

מעבר לכך, תמיד נוהגת לאמר שהיצירות הטובות מגיעות מהמקומות הקשים,לא על פלגי נחל יוצרים..מתוך הזעזועים שעוברת הנשמה ומצליחה להגיע לפני השטח...

ואמן הרי משהו בנשמתו נשאר צעיר לנצח...

והממסד?...

מין הסתם ישאר קפקאי משהו...

המון יצירתיות ושמחה

:)

 

המציאות היא, שהגיל אמנם קובע, אבל גיל לא צריך להיות קריטריון לאמנות.

יהיה הוגן לשפוט יצירות אמנות כשהן אנונימיות, ורק לאחר מכן לקבל מידע אודות האמן.

האמנות צריכה להימדד על פי התוצאה בלבד: לא גילו, לא מוצאו, לא השכלתו ולא מינו של

האמן צריכים להשפיע על השיפוט.

מעניין מה היה קורה לוא ניסו את השיטה הזו...

לא צריך "להעריך" או לרכוש אמנות על פי היוצר שלה (אלא אם כן האמנות שלו באמת טובה) והדבר נכון גם לגבי עיצוב מוצר,עיצוב אופנה, עיצוב פנים וכו'. לא פעם התפעלתי מחפץ מעוצב או מבגד מעוצב, ורק בדיעבד נוכחתי שהמעצב מפורסם; ולא פעם חשבתי ש"המלך הוא עירום" על עבודה של יוצר ידוע.

האמנות צריך שתהיה בלתי תלויה, למרות שבמציאות היא כן תלויה בכסף, בפרסום,

ובתחרותיות.

אני חושבת שדוקא גלריסטים, אוצרים ומנהלי פורומים כמוך, דבי, יכולים להתחיל את תהליך

השינוי. לכם יש את הכח להשפיע  שהגיל, או כל פרט אחר, לא יהיו שיקול בבחירת אמן לגלריה.

בת-אל

ו

בעיני מה שקובע הוא הכשרון, להט היצירה, האמונה בעצמך וההתמדה!

בלעדי אלה... זקו או נער, בעל השכלה פורמלית או אוטודידקט, בעל ממון או חסר בית -

לא ישנו דבר!

הגעתי ליצירת אמנות בגיל 51 לאחר שיקום מתאונת דרכים.

ע"פ חלק גדול מהכותבים היה עלי להקבר.ובכן רבותי יש לי חדשות.אין דבר כזה גיל באמנות.

איני מוכר את יצירותי עדיין מכל מיני סיבות אך גלריות ידועות עומדות בתור כדי לקבל כמה שלא נדבר על קונים שמחכים כבר שנה שאתחיל למכור.

יכול להיות שהיה לי כישרון ניסתר .

בנוסף היום אני מתנדב בבית הקשיש בטבעון ורבותי היקרים יש לי תלמידים שלא נגעו בקרמיקה אף פעם בחיהם והם יוצרים דברים מדהימים,ציבעוניים ו"משוגעים"בהתאם לתקופה.

תלמידתי המבוגרת ביותר בת 93 ,ניכנסת ל94 יוצרת ללא הרף.נכון שהלובר בפריס לא ירכוש את עבודותיה אבל הן נימכרות ובני המשפחה רבים עליהם.

לעומת זאת אני רואה חברה צעירים שאיני מבין מהיכן להם האומץ להגיד שהם אמנים.

הגיל כן קובע בכמות העבודות,בסגנון ש"החברה אוהבים",היכן מציגים.

אם תרצו אציג מספר תמונות.צרפתי בכל אופן עבודת קרמיקה עם צבעים מיוחדים שנוצרה בשיתוף פעולה עם האמנית הצעירה "93 ועשרה חודשים "

אני גם רוצה להאמין שלכישרון , לייחודיות , לברק , אין גיל.אני רק רוצה לקוות שאם יש מישהו שיש לו את זה יש גם מי שישים לב

האם הגיל קובע ??

יש תשובות לכאן ולכאן :

מחד ודאי שהוא קובע -אנחנו חיים בעולם המקדש את הנעורים .

וראו כמה אנשים עסוקים בלהסתיר את גילם האמיתי,

וכמה אנשים עסוקים בלעבור טיפולים שונים ומשונים רק על מנת להמשיך להראות צעירים .  

 

מאידך יש אנשים שלמרות גילם הכרונולוגי נשארת בהם חיוניות ויצרתיות  וגמישות מחשבתית ,ויש צעירים שאף פעם לא תהיה להם חיוניות ויצרתיות ולהיפך הם מקובעים מחשבתית .

 

כך שאני חושבת שבכל גיל יש את היתרונות ואת החסרונות שלו .

גם לי יש תחושה שתלמיד צעיר ומוכשר במכללה לאמנות כל שהיא הוא מוצר מבוקש אצל האוצרים. אני למשל התחלתי את לימודי האמנות המסודרים בגיל 38. כאמנית וחברת קיבוץ ידעתי שלא אוכל לעסוק כרצוני באמנות.היום אני מתפרנסת מהוראה ונשאר לי זמן מועט לאמנות שלי. אני בת 48 כמעט ומרגישה תחושת החמצה ובגדול כי עולם האמנות שייך לצעירים. למרות זאת אני מציגה מיצבים,לאחרונה הצגתי בפרוייקט "נלבישך שלמת בטון ומלט" בקיבוץ אורים שבפריפריה. אני לא מתיאשת והייתי רוצה להכיר כמה אוצרים שיראו את דחף האמנות שבי ללא תחרות עם אף אמן צעיר. תודה על ההקשבה