על זה נאמר בלטינית:

"cito maturum - cito putridum"

 

ממהר להבשיל - ממהר להרקיב

 

(בכל כלל ... וגו')

אני שוב חושבת ,

כל הסיפורים הללו הם כותרות שאין להם בסיס בחיים.  

העדפה של צעירים שיוצאים מהלימודים

 

זה קשור לחוסר בשלות שקיים אצלינו , ההתרגשיות מכותרות כאלו,

 

 

ושכחתם בכל הסיפור שהבעיה הקשה בלעבוד עם החבר'ה הצעירים

(20-30)זה החוסר יציבות

 

לעומת איכויות  של יצירה של אמן בשל עם רבדים עמוקים , בכלל מה ההשוואה.

 

אני בת 46 מעולם לא הפריע לי הגיל שלי ,  

אני הרבה יותר שמחה עם הגיל שלי היום מאשר שהייתי בשנות ה20-30 שלי.

 

העולם הוא גדול ורחב ויש מקום לכולם. הכל קשור לאדם לרצונות והיכולות שלו.

 

 

 

 

טוב, במקרה או שלא במקרה הגעתי לכאן וקראתי את התגובות.. ומזל מזל גדול שאני מאיירת וציירת קודם כל להנאתי ויש בדעתי להדגיש כי אני צעירה בת 63 ועוד כוחי במותניי חה חה תהנו לכם כאן.

רחל

שלום,  

עולם היצירה הוא מעל החומר הוא עוסק ברוחניות ולרוחניות אין גיל.

כל הנושא של גיל האמן אינו קשור באיכות יצירה.

יצירה משפיעה, מביעה ומבעבעת בזכות עצמה.

שבת שלום,

מירית

צטט: דבי לוזיה 2008-08-22 22:57:11

האם הגיל קובע?

 

האם אמנים בני 40 פלוס הם פחות מוכשרים מחבריהם בני 20 פלוס? יש להניח שלא, אבל בכל זאת, סיכוייהם להצליח בסצינת האמנות נמוכה מאד.

 

לפני כשבועיים התפרסם בגלריה סיפורה של יהודית רביב - שסיימה את המדרשה בגיל 52 , כקריירה שנייה, והיא מספרת על הקשיים בהם נתקלה.

המונח "דודה" זכור לי עוד מימי לימודיי במדרשה בתחילת שנות ה- 80. התייחסנו מאד בזלזול לאותן מורות ותיקות שבאו להתרענן ולעשות קולאז'ים במדרשה. הן היו, בעינינו, בני ה- 20 פלוס, כה מיושנות. והנה עכשיו, כשחזרתי להשלמות במדרשה, מצאתי עצמי נחרדת מהמחשבה שאני בעצמי "דודה" בעיני חבריי הצעירים... אבל, באופן מפתיע, מצאתי עוד אנשים בעלי קריירה, שהם מעודכנים וגם כשרוניים  (ביניהם גם חברים בקהילה הזאת).

 

מה הסיכויים  שבוגר "מבוגר" של המדרשה ייקלט בעולם הגלריות? כאמור, לא גבוהים. הרבה גלריות וגם אוצרים עצמאיים מצהירים על גיל 35 כקו האדום. כך גם בפרסים המענקים מטעם מפעל הפיס. כאילו שאחרי גיל 35 מתרחשת איזו סטגנציה פתאומית , הגורמת להידרדרות היצירה.....

 

לפני שבוע הייתי בפתיחת התערוכה "ארבע גדרות וכמיהה"  , המציגה ארבע אמניות ותיקות ובשלות. תענוג. אני אוהבת להציג דווקא את האמנים הבשלים יותר ודווקא עם אמנים צעירים ולא מנוסים חוויתי לא מעט עוגמת נפש - כולל בוגרת מוכשרת מאד מבצלאל, שרכשתי ממנה עבודות והיא פשוט  נעלמה - כאילו האדמה בלעה אותה.

 

אבל היום, כפי שאנו יודעים, יש מרדף היסטרי אחרי הדבר החם הבא. כבר בבתי הספר לאמנות מסמנים את הכשרונות החדשים בעוד שלדעתי, המהלך הנכון של הדברים הוא לסיים בנחת את הלימודים ולהסתגר שנתיים בסטודיו ופשוט לעבוד. לחפש קול פנימי ולהבשיל. אז לצאת לעולם.

 

מכיוון שרשימת העונים ארוכה מיני ים, וטוב שהעירנות כה גדולה. אז אקצר בדבריי, ואם אחזור על מה שכבר נאמר, אתכם הסליחה.

כל הנושא הזה שרוצה לקשר בין גיל לבין אמנות טובה, אינו ראוי, לדעתי.

אין צורך לחזור לאמנים בעבר, וממש לא מעניין אותי מתי החלו ליצור. מה שקובע, אצלי לפחות, הוא מבחן התוצאה.

כשאני אומרת מבחן התוצאה אני  מתכוונת לשורה של יצירות של אותו אמן, ולא לאחת שבמיקרה הצליחה לו.

מבחינה היסטורית ברור שמעניין לראות את התפתחותו של האמן.

ריתק אותי, למשל, לראות איך רמברנדט, כשאור עיניו כבר לא היה טוב כבימי נעוריו, הפך יותר לאקספרסיוניסט. הוא לא טרח לדייק בפרטי דמויותיו, והתחברתי  (ייתכן שאחרים כאן יחלקו על דבריי)  אל דיוקניו העצמיים בימי שיבתו, יותר מאשר בשנותיו הראשונות.

עוד מניעה (ואני מדברת  מנסיוני כציירת) היא לעבוד בגדלים גיגנטיים. הגוף כבר לא מאפשר זאת.

לבסוף, את דעתי על מחליטי ההחלטות לגבי הצגת עבודות, כבר כתבתי כאן. אחזור רק שכדאי שנמשיך ליצור מה שבא לנו, ללא חשבון מה יתקבל ומה לא.

יצא ארוך יותר משתיכננתי

מצרפת דיוקן עצמי לפי רמברנדט.  רישום מתקופת נעוריי, אם זה מעניין את מישהו.

רישום שני, בהשראת דירר.

ודיוקן עצמי מהשנים האחרונות. מופיע גם בגלריה שלי.

רות

אם יש סקטור שמופלה במיוחד  ונחשב ממש למוקצה זה,  זה "הדודה".

 

במאי 2005 התקיים שיח גלריה בתערוכת יחיד שלי בבית האמנים בתל אביב.  לשיח  הגיעו נשים רבות, חלקן הגדול 

עם גיל מתקדם וגזרה עבה. נשים בעלות משקל, מורות נחשבות בבתי ספר לאמנות, אמניות  רציניות, וגם  עורכות דין, מנהלות וכו".  אני מצרפת את הביקורת שפורסמה בעכבר העיר. על הארוע.

 

 

אולי תאכלי משהו?

 

יום שישי 30 ביוני 2006 07:00 מאת: נועם אבידן-סלע, עכבר העיר תל-אביב

 

עיזבו אתכם מאמניות אנורקטיות - רק נשים בשלות מהפרברים יודעות לשים את האצבע על החולי האמיתי של התרבות המערבית

 

אולי בכל זאת איזה סנדוויץ'?

. פיפי

"הגנן, הכלבתא והשרמוטה" נקרא ספר שיריה של חווה פנחס כהן, שממנו קראה בבית האמנים, בשיח הגלריה על תערוכתה של הציירת חוה ראוכר על זהות מגדרית, אנורקסיה ומרחבים אתניים-תרבותיים בחברת השפע. השילוב של ארמית תלמודית וסלנג ערבי עסיסי עושה לי רטוב בפיפי. מה לעשות, אני מאלה.

2. קומופלאז'

אם חשבתי שאמצא בגלריה חבורת אנורקסיות מיליטנטיות ומעודכנות במכנסי קמופלאז', הרי שטעיתי. אני הגבר היחיד בין 10-12 דודות שנראות כאילו דחפו לתנור שניצל קפוא בשביל הילדים שנשארו בנאות אפקה וקפצו לבילוי תרבותי בצהרי שישי חמימים. הטעות כולה שלי. גם על המילה "גבר" לא הייתי חותם.

3. שלמות

ציור שמן על בד מציג לראווה את גופן המושלם והערום של שתי נערות תאומות - למעשה, לאחת גוף של נער צעיר. גופיהן כמעט זהים. אני נזכר ברישומיו של אביו הרופא של מרסל פרוסט מן המאה ה-19, שהראה כיצד המחוכים של התקופה עיקמו לנשים את עמוד השדרה לנצח. לכל תקופה יש את הדימוי המועדף של האשה המושלמת - אנו מצויים בשיאה של רגישות הומוסקסואלית. האסתטיקה והערכים משתנים; ההתעמרות בגוף עצמו, בבשר, נשארת קבועה. הגוף הנשי, תמיד הנשי.

4. הטרגדיה ה(בלתי) ידועה של הזמן והבשר

"הרצון האינסופי לתקוע מסמרים בקרסוליו של אלוהים" מקריאה פנחס כהן את אחד משיריה. דיוקן שמן גדול של אשה בת למעלה מחמישים, שתחתוניה מבצבצים מתחת לשמלת שיפון המופשלת למעלה. מתישהו למדתי שהחיים במהותם הם דבר טרגי. מול ורידי רגליה הכחולים של אווה במכחולה של ראוכר למדתי שחיי אשה טרגיים יותר.

5. עבודת בעל

מעל הכל, בפרפראזה על אמנות הקדושים הביזנטית, חוסה דמותה של מריה האם-הבתולה, הבלונדינית, המודרנית, האוטופיה של האשה הנצחית, ומתחתיה פסלון של דמות ישועית מחרידה, התלויה בין ייסורים לשלוות נצח. האנורקסית - "ההתרסה האדירה נגד תרבות השפע", מבהירה האוצרת ציפורה לוריא, לידיעת הפסיכיאטרים המנומנמים במחלקות הסגורות, ופנחס כהן מניפה אצבע מזלזלת לכיוון דמותה הערומה של האלילה הנוצרית-פגאנית העירומה - "התרבות המערבית גוועת".

6. ההיסטוריה של האמנות

חוה ראוכר לא תשנה את ההיסטוריה של האמנות, והיא גם לא מחפשת את זה. העיסוק האוונגרדי בהיסטוריה של האמנות הפך למאצ'ואיזם גרידא, הקרבת קורבנות חיים לאל התהילה, השלטון והכוח. היא ציירת ממושמעת ומדויקת, הטכניקה שלה מעולה, ציורי השמן שלה מפילים מורא מאופק. הדודות מאפקה תוקעות את היתד בלבה של האפוקליפסה הוולגרית של הקיום באופן שמעט מאוד אמניות ואמנים צעירים, אנשי ונשות רוח עדכניים, רוצים או מסוגלים. משהו רקוב בממלכת השפע, רקוב עד היסוד. האם מישהו עוד חושב על גוף האשה במונחים של "אסתטיקה"? האם מישהו עדיין לא שם לב שהסחר בנשים הופך בבטחה לשואה של המאה ה-21? לכו לתערוכתה של חווה ראוכר בבית האמנים. תחשבו שוב.

 

ואני שואלת איך לעזעזל הגיעו לכאן הדודות מאפקה?

חוה, הנה לך לינק רלוונטי.

 

צטט: יצרנית אמנות 2008-08-23 14:38:13

אולי תאכלי משהו?

  יום שישי 30 ביוני 2006 07:00 מאת: נועם אבידן-סלע, עכבר העיר תל-אביב

2. קומופלאז'

אם חשבתי שאמצא בגלריה חבורת אנורקסיות מיליטנטיות ומעודכנות במכנסי קמופלאז', הרי שטעיתי. אני הגבר היחיד בין 10-12 דודות שנראות כאילו דחפו לתנור שניצל קפוא בשביל הילדים שנשארו בנאות אפקה וקפצו לבילוי תרבותי בצהרי שישי חמימים. 

3

ואני שואלת איך לעזעזל הגיעו לכאן הדודות מאפקה?

תקראי שוב בנחת, הוא מתכוון לקהל שהגיע ולא למציגות.

בקשר לדיון, נאמר כבר לפני: שדה האמנות לא מתקיים מיוצרים וכשרון בלבד, יש גם קהל צרכנים ויש מתווכים כמו: מבקרים, אוצרים, מוזאונים ובעלי גלריות.

במיקרו הסוציולוגי הזה לא נמצא התנהגות שונה מאשר בשווקים אחרים.

הצעיר תמיד יותר סקסי ויותר ניתן להשפעה ולהימורי השקעה.

מבוגר/ת הרוצה לחדור לשדה תמיד נמצא/ת בפיגור. ללא קשר לכשרון או לאיכות האמירה שבלעדיה אין לכשרון יתרון.

מאטיס צייר את מיטב יצירותיו בגיל מבוגר, גם מונה ועוד רבים שכבר הוזכרו.

אמן, צריך להבין את השדה הסוציולוגי בו הוא פועל על כל רכיביו. אם זה לא בא טבעי אז יטריח עצמו וילמד.

מי שרוצה הכרה צריך לכתת רגליו מחוץ לחמימות הסטודיו ולהפקיר את גורלו בידי מתווכים מסוגים שונים, אם הוא מבוגר כשרוני וצבר קצת ידע על הכוחות בשדה - הגיל יכול להפוך ליתרון שיווקי. 

 

ציור של מונה הזקן באורנג'רי המשופץ

צטט דורית

 

השאלה היא האם יש הצדקה לאפליה על רקע גיל.

כל מגזר אחר היה מתבייש בהצהרה על אפלייה על רקע כלשהו ( מין,גיל..)

אבל משום מה מגזר האמנות בארץ מצהיר על אפלייה זאת בגלוי, בלי בושה, אפילו בגאווה.

בארה"ב אפלייה על רקע של גיל, אינה חוקית והעושים זאת חשופים לתביעה משפטית.

ולפי דברי דניאלה גם באנגליה, אפליה כזאת אינה מקובלת ואינה לגיטימית.

 

 צטט רמי

הוא מתכוון לקהל שהגיע ולא למציגות.

 

 זה לא כל כך חשוב למי הוא התכוון , מה שחשוב הוא ההתנסחות,  בקהל ישבו נשים אמניות טובות  אחת מהן מלמדת במדרשה ובבצלאל. בסך הכל הוא נתן ביקורת מאד טובה. וגם הזדהה עם המסר החברתי של התערוכה. כלומר גבר פמיניסט, עד שזה מגיע למראה עיניים. ואז יוצא שד קטן מהבקבוק.   [החיים לא סולחים לאשה שמאבדת את נעוריה ואת גיזרתה.]

 מה שמפריע לי שבארץ  הכינוי "דודה"  ממש הפך לבון טון.

 

 

 

זה כמובן רק לא "לתפוס את הדבר הטוב הבא" או מה שזה לא יהיה.

 

זה רק כמה האדם מסתובב הולך לפתיחות מכיר מרחרח רואה מדבר מתקשר מקשר,

 

בקיצור - עד כמה אתה שקוע בביצה הזאת ועם מי יש לך דיבור.

 

מפה הרבה מאוד מתחיל.

 

נכון יש יוצאי דופן,

אבל מצד שני אתה רואה כל כך הרבה עבודות שאתה שואל את עצמך: למה?

 

(כי הוא חבר של זאת וזאת או שהוא למד אצל זה וזה וכו').

  

מה השייכות בין גיל לטיב ורמת היצירה??

זו המצאה של הדורות האחרונים.

בדרך כלל, וזה ניבט מהיצירות עצמן, הקשר הכרונולוגי היחידי עם היצירות, הוא מספר השנים שהאמן הקדיש עד היום לעיסוק ביצירה.

מעולם לא היתנו את השתתפותי בתערוכות, הן תערוכות יחיד והן קבוצתית, בגילי.

ממש משעשע אותי סוג זה שיקול. 

אם זה לא היה מעציב ואבסורדי  הייתי פורצת בצחוק.

צטט: rutpal1 2008-09-01 17:28:47

מה השייכות בין גיל לטיב ורמת היצירה??

זו המצאה של הדורות האחרונים.

בדרך כלל, וזה ניבט מהיצירות עצמן, הקשר הכרונולוגי היחידי עם היצירות, הוא מספר השנים שהאמן הקדיש עד היום לעיסוק ביצירה.

מעולם לא היתנו את השתתפותי בתערוכות, הן תערוכות יחיד והן קבוצתית, בגילי.

ממש משעשע אותי סוג זה שיקול. 

אם זה לא היה מעציב ואבסורדי  הייתי פורצת בצחוק.

 

ועדיין כותבים תזות ארוכות בכתב זערורי. אם אנחנו לא מתחשבים אחד בשני, מדוע שגופים אחרים יתחשבו בנו?