מסחר בעבודות גמר ? 

צטט: פטשניק 2015-01-13 17:18:28

מישהו יכול להסביר לי את המודעה הזאת
https://www.xplace.com/ShowProject.xpl?pj=67281

תרשה לי לנסות להסביר לך את המודעה כפי שאני מבין אותה, ישראל פטשניק.  

הסיפור הוא כזה: 

המדינה קובעת שרק למי שיש "תעודה" רשאי לעבוד במקצוע. לא משנה וללא כל קשר אם הוא באמת יודע את החומר ו/או הוא/היא מסוגל/ת או לא. לדבר קוראים "רישוי". 

יש כל מיני סוגים של רישוי: 

אישור בכתב ? 

כמו רישיון נהיגה, רישיון לעיסוק בהוראה, רישיון לעיסוק בהנדסה, רישיון לעיסוק ברפואה, רישיון לעיסוק בעריכת דין (רישיון לעיסוק בפוליטיקה?, רישיון להיות הורה?), וכו', וכו', רישיון לעסוק בכל דבר -- אין סוף רישוי ?

האם זה מבטיח משהו ?  רק ביורוקרטיה ! 

"השכלה" ורישוי ממשלתי תורמים לאי שיוויון בין הבריאות ולפער ביכולותיהם ובהכנסותיהם של האנשים בחברה שלנו.

למי שיש רישיון מותר לעסוק -- ולהתעסק. למי שאין...  אסור.

זה מה שאתה רוצה ? 

הילדים והנוער יודעים את זה, אבל עליה וקוץ בה: "משום מה" הם רוצים את הדיפלומה. בו בזמן הם יודעים שציונים, מבחנים, עבודות גמר וכד' אינם ראייה שהבן אדם יודע את החומר ו/או יודע לעבוד במקצוע.   

אז מה כבר משנה אם לקנות את התיזה/פרויקט גמר/עבודת גמר, או להכין אותו/ה בעצמך ? 

* * * 

יום אחד שיחקתי מסירות עם ילד בן שש שנים. בכל פעם שהוא זרק את הכדור, וכל פעם שהוא ניסה לתפוש אותו, אני עודדתי אותו: ''יופי''; ''זריקה טובה'', ''ניסיון טוב''. פתאום, הוא זרק את הכדור בכעס וצעק, ''אינני רוצה לשחק אתך עוד, אתה משקר, אני זורק נורא, זה בכלל לא היה טוב ואתה רמאי גדול''.

כמובן שהוא צדק ואני טעיתי וזה היה שעור בעל ערך רב עבורי בבית הספר.

אין ציונים בסדברי ואלי, התלמידים מחליטים בעצמם כיצד למדוד את התקדמותם. לרוב, הם משתמשים באמות מידה מחמירות עבור עבודתם ומודדים אותה מול הדוגמאות הטובות ביותר שהם יכולים למצוא בעולם שמחוץ לבית הספר.

תלמידים שלומדים חשבון יודעים מתי הם שולטים בכפל ובחילוק ובכל פעולה אחרת; הם פותרים את הבעיות טוב או לא טוב. אם הם אינם מבינים משהו הם מנסים לפתרו או מבקשים עזרה עד שהם בטוחים שהם יודעים. ילד אשר לומד מכונאות רכב מבחין במהרה שהוא יכול לתקן משהו ולא משהו אחר. ככל שיותר דברים הוא יכול לתקן הוא הופך למכונאי טוב יותר; אולם הוא איננו זקוק לעזרה חיצונית שתאמר לו מה הוא עדיין לא יודע לעשות.

וזה נכון לגבי כל פעילות. הקדר ראה כדים מקצועיים, הצייר ראה ציורים, המחבר קרא ספרים, השחקן ראה הצגות, המוסיקאי שמע תקליטים או קונצרטים. לכל אחד יש מידה של מצוינות בראש, וכל אחד יכול לקבוע לעצמו מטרות ללא אשליות.

לעיתים קרובות, תהליך ההערכה העצמית מול השלמות הוא מתסכל עד כדי כאב. ימים ושבועות של עבודה מתבזבזים כאשר האנשים פוגשים את אי-התאמותיהם, "מדוע אתה קורע את התמונה היפיפייה זו''? שאלתי יותר מתלמיד אחד. ''כי היא מכוערת'', הם עונים לי את התשובה הבלתי נמנעת.

התסכול יכול להוביל לכעס, למצבי רוח מחרידים, להענשה עצמית. זה לא מועיל אם מישהו אחר יאמר, ''אבל אתה טוב מאד בזה", כאשר למעשה מתכוונים לומר, ''הנך טוב יחסית לגילך ולרמת הישגיך'', זה איננו מנחם. הילדים כבר החליטו, עוד בטרם התחילו, לאיזו רמת מצוינות הם רוצים להגיע, ודבריך נשמעים ריקים ומזויפים.

לפעמים, התסכול אשר נוצר כתוצאה מהערכה עצמית אכזרית הביא את הילדים לנטוש את המפעל. לרוב, הילדים חוזרים ומנסים פעם, ועוד פעם, עם נחישות עיקשת המעוררת יראת כבוד, עד שלבסוף הם באים אליך ואומרים, ''זו חתיכת עבודה טובה".

מדי פעם, הילדים מחפשים ביקורת חיצונית שתסייע להם לשכלל את עבודתם. הם מחפשים מבקר ודורשים יושר ומיומנות. זה מה שקורה בכל תכנית חונכות: החניך פונה אל החונך באופן בסיסי כדי לקבל אימון וביקורת הולכת וגוברת.

הכול תלוי בילד ובנושא. תלמידים רבים פנו אלי בבקשה, ''האם הנך יכול לעבור על הכתיבה שלי ולסייע לי לשפרה''? הילדים אשר מבקשים זאת הם משכילים ומבריקים, אולם הם פשוט אינם יכולים להצביע על מה לא בסדר בעבודתם.

כאשר הם פונים אלי, אני נענה ברצון, ואני מסיים כאשר הם אינם זקוקים לי יותר, הם קיבלו את מה שהם רצו. כל איש צוות בבית הספר נוהג כך, זה חלק מבית הספר.

לב ליבו של סדברי ואלי היא המדיניות בה אנחנו לא מדרגים אנשים. לא משווים אחד עם השני, או עם איזשהו תקן אשר קבענו. לגבי דידנו, פעילות כזו היא הפרת הזכויות לפרטיות ולהגדרה עצמית.

בית הספר הוא לא שופט. אם התלמידים מבקשים ממישהו מכתב המלצה עבורם, זה עניין אישי שבין הצדדים. אם הבן אדם מסכים לכתוב מכתב כזה, הוא עושה זאת על נייר אישי, לא על נייר של בית הספר. מבחינתו של סדברי ואלי כולם ''בסדר''.

מדיניות זו יצרה מספר בעיות מצחיקות ולפעמים היא עדיין יוצרת אותן. פעם אחר פעם, בטפסי הבקשה לקבלה לבתי ספר להשכלה גבוהה או למשרות, מבקשים תעתיקים של ציונים והמלצות. אנחנו כותבים מכתב מנומס, בו מוסבר כיצד אנחנו פועלים ומה מדיניותנו. אנחנו משתדלים להסביר בעדינות רבה שאין לנו ציונים ואיננו מוציאים הערכות. תשע פעמים מתוך עשר, מדיניות זו מתקבלת, והתלמידים נותרים היכן שראוי שיהיו, הם מציגים את עצמם בפני פקידי הקבלה או מנהלי כוח-אדם של המקומות בהם רצונם להתקבל.

הפעם האחת מתוך העשר היא מה שעושה את החיים למעניינים. לפעמים שולחים וחוזרים ושולחים בקשות ממוחשבות, מתעלמים מתשובה אשר אינה תואמת את תוכנת המחשב. כאשר זה קורה, התמדה היא המפתח; אנחנו ממשיכים לנסות עד שפוגשים בן אדם אשר יכול לקבל החלטות. במקרים אחרים אנחנו מקבלים שיחת טלפון בזו הלשון: ''האם אינכם יכולים לתת לנו "משהו", אולי איזוהי הערכה בעל-פה בטלפון שאיש לא יראה''? בסבלנות, אנחנו מסבירים שאיננו יכולים.

עד כמה שידוע לנו, מדיניותנו בנוגע להערכה מעולם לא גרמה נזק לאף אחד מהתלמידים כאשר הם יוצאים לחיים מחוץ לבית הספר. לבטח המדיניות מקשה עליהם במקצת, אולם סוג זה של קושי הוא בדיוק עניינו של בית הספר: ללמוד לפלס לך דרך, לקבוע את אמות המידה שלך, להשיג את מטרותיך. ומה שאנחנו מרוויחים בבית הספר, כבונוס למדיניות של אי-מתן ציונים ואי-הוצאת הערכות, היא אווירה חופשית מתחרותיות וממאבקים בין התלמידים למען השגת הסכמתם ואשורם של המבוגרים. בסדברי ואלי, אנשים עוזרים אחד לשני כל הזמן, אין להם סיבה לא לעשות כן.

[פרק 20, הערכה, מתוך הספר, סוף סוף חופשי, בית הספר סדברי ואלי, מתוך חלק א': לומדים, מאת, דניאל גרינברג. הוצאה לאור של בית הספר סדברי ואלי, 1987.] 

ראה גם, 

לְמָּה שווה טוהר המידות במבחנים, כאשר המבחן עצמו לא שווה ?

http://cafe.themarker.com/topic/2918422/    

"שים לב: חיוב העסקה נעשה בתשלום אחד לכל התקופה ולא ניתן לחלקו לתשלומים."   

צטט: פטשניק 2015-01-15 20:24:26

בקיצור @דודרובנר אתה אומר שאתה מוכן שהרופא שיטפל בך יגנוב וירמה בבחינות.

לא מר ישראל פטשניק. מה שאני אומר הוא שלא משנה לי אם לרופא המטפל בי יש, או אין, דיפלומה של רופא. מה שחשוב לי הוא שהרופא שמטפל בי יודע כיצד לטפל באדם כאשר הוא חולה. פי כמה וכמה יותר חשוב, שיודע כיצד למנוע את המחלה (רפואה מונעת), ושיודע להדריך את החולה בנדון. תסכים איתי, ששני הדברים האלה, דיפלומה של רופא, ולדעת כיצד לטפל באדם חולה, לדעת כיצד למנוע את המחלה ולדעת להדריך את החולה בנדון -- אינם הנו הך. 

צטט: דודרובנר 2015-01-17 15:39:26

צטט: פטשניק 2015-01-15 20:24:26

בקיצור @דודרובנר אתה אומר שאתה מוכן שהרופא שיטפל בך יגנוב אני מסכים איתךוירמה בבחינות.

 

 

לא מר ישראל פטשניק. מה שאני אומר הוא שלא משנה לי אם לרופא המטפל בי יש, או אין, דיפלומה של רופא. מה שחשוב לי הוא שהרופא שמטפל בי יודע כיצד לטפל באדם כאשר הוא חולה. פי כמה וכמה יותר חשוב, שיודע כיצד למנוע את המחלה (רפואה מונעת), ושיודע להדריך את החולה בנדון. תסכים איתי, ששני הדברים האלה, דיפלומה של רופא, ולדעת כיצד לטפל באדם חולה, לדעת כיצד למנוע את המחלה ולדעת להדריך את החולה בנדון -- אינם הנו הך. 

 

לא, אני מסכים איתך. אבל בעולם שלנו אין לנו דרך אחרת להבטיח את תנאי המינימום למתן הכשר למישהו לטפל בי או לעשות עבורי עבודה הדורשית מיומנות מקצועית. וכשאתה בא לרופא אתה מבקש לראות את התעודה ולא סיפורים, ואתה רוצה תעודת מהנדס על מנת לוודא שהוא יודע לתכנן בית שלא יתמוטט עליך, ולא לספר סיפורים. וכל זאת הם "תנאים הכרחיים אבל לא מספיקים".
וכן ברמה האישית אני מכיר בעלי מקצוע חסרי תעודה שהם הרבה יותר טובים מבעלי תעודה. אבל זה ברמה האישית. ברמה האישית אתה יכול גם ללכת למישהו שמספק לך תרופות סבתא יעילות. אבל זה על בסיס ידע והכרות אישית תוך לקיחת הסיכון הכרוך בכך.
ואין בכך שום סתירה לעובדה שכל בעל מקצוע  צריל היות מענטש
וזה לא נותן שום לגימטיציה שמישהו יקנה עבודת גמר בשום מקצוע. 
כי אם לשיטתך התעודה בכלל לא חשובה, אז למה לרמות על מנת להשיג תעודה.? 

צטט: פטשניק 2015-01-20 13:16:31

צטט: דודרובנר 2015-01-17 15:39:26

צטט: פטשניק 2015-01-15 20:24:26

בקיצור @דודרובנר אתה אומר שאתה מוכן שהרופא שיטפל בך יגנוב אני מסכים איתךוירמה בבחינות.

 

 

לא מר ישראל פטשניק. מה שאני אומר הוא שלא משנה לי אם לרופא המטפל בי יש, או אין, דיפלומה של רופא. מה שחשוב לי הוא שהרופא שמטפל בי יודע כיצד לטפל באדם כאשר הוא חולה. פי כמה וכמה יותר חשוב, שיודע כיצד למנוע את המחלה (רפואה מונעת), ושיודע להדריך את החולה בנדון. תסכים איתי, ששני הדברים האלה, דיפלומה של רופא, ולדעת כיצד לטפל באדם חולה, לדעת כיצד למנוע את המחלה ולדעת להדריך את החולה בנדון -- אינם הנו הך. 

 

לא, אני מסכים איתך. אבל בעולם שלנו אין לנו דרך אחרת להבטיח את תנאי המינימום למתן הכשר למישהו לטפל בי או לעשות עבורי עבודה הדורשית מיומנות מקצועית. וכשאתה בא לרופא אתה מבקש לראות את התעודה ולא סיפורים, ואתה רוצה תעודת מהנדס על מנת לוודא שהוא יודע לתכנן בית שלא יתמוטט עליך, ולא לספר סיפורים. וכל זאת הם "תנאים הכרחיים אבל לא מספיקים".
וכן ברמה האישית אני מכיר בעלי מקצוע חסרי תעודה שהם הרבה יותר טובים מבעלי תעודה. אבל זה ברמה האישית. ברמה האישית אתה יכול גם ללכת למישהו שמספק לך תרופות סבתא יעילות. אבל זה על בסיס ידע והכרות אישית תוך לקיחת הסיכון הכרוך בכך.
ואין בכך שום סתירה לעובדה שכל בעל מקצוע  צריל היות מענטש
וזה לא נותן שום לגימטיציה שמישהו יקנה עבודת גמר בשום מקצוע. 
כי אם לשיטתך התעודה בכלל לא חשובה, אז למה לרמות על מנת להשיג תעודה.? 

כאשר אתה בא לְנַגָּר, למשל, האם אתה מבקש תעודה ? האם המדינה מבקשת תעודה ? כאשר אתה מזמין שְׁרַבְרָב, בא לְמַסְגֵּר או לְאדם שעוסק במקצועות קוּלִינָרִיָה... אין סוף מקצועות ? האם ראית פעם פוליטיקאי עם דיפלומה -- או נתת לו/ה לעשות עבודת גמר ? 

תשכח מהתעודה מר ישראל פטשניק. זה רק דבר פורמלי. זה הכל עניין של גישה. מה דעתך על זה, למשל: מספרים שבסין העתיקה הרופא קיבל תשלום רק כל עוד המטופל היה בריא ! 

סיכונים תמיד נוטלים, יהיה זה עם תעודה -- או בלי תעודה. 

ואם אתה מקבל תעודה ו"אינך יודע דבר" -- או "לא יודע מספיק", האם אתה מרמה פחות ? מישהו מסתכל ? "לגיטימציה" -- או "ביורוקרטיזציה" ? זה הכל עניין של יושר אישי -- לא של פיקוח ממשלתי. 

חוצמזה, זה הופך למעגל קסמים שלילי. אתה יוצר חברה של פרנואידים. אמון הוא דבר בסיסי בכל חברה. אם אינך נותן אמון בתלמידים, הם בתורם אינם יסמכו כלל על האנשים. החברה, ואנחנו בעצמנו, כבר סובלים מזה.

לכל הפחות בחינוכם של צעירים עלינו לסמוך על השיקול הבריא שלהם -- לחנכם לסמוך על עצמם ועל שיפוטם. כיצד עושים את זה ? 

ראה, 

The Challenges and Rewards of Trusting Children

By Mimsy Sadofsky, co-founder and staff member of Sudbury Valley School in Framingham, Massachusetts. 

 http://www.fairhavenschool.com/ok-so-youre-sort-of-like/the-challenges-and-rewards-of-trusting-children/   

אתה שעוסק במקצועות הניהול, ראה נא גם את Russell Ackoff (ז"ל),

"…doing things right or doing the right thing…" 

2008, Turning Learning Right Side Up: Putting Education Back on Track (pdf) with Daniel Greenberg. 

http://changethis.com/manifesto/47.02.TurningLearning/pdf/47.02.TurningLearning.pdf  

Source, 

http://changethis.com/manifesto/show/47.02.TurningLearning  

Russell Ackoff / Studio 1 Network 

https://www.youtube.com/watch?v=MzS5V5-0VsA (9:48) 

http://en.wikipedia.org/wiki/Russell_L._Ackoff  

גם אם אני מסכים איתך שמה שחשוב זה הידע בפועל
הרי במקצועות בהם תלויים חיי אדם
ובהעדר הכרות אישית ו/או יכולת לשפוט את רמתו המקצועית של העובד
חייבים לסמוך על "תעודה" כל שהיא כתנאי הכרחי (אבל לא מספיק)
ואם מישהו בוחר ללכת לסבתא של מישהו אחר או שלו , שילך
ואנחנו מכירים סיפורי שרלטנים מכאן עד הודעה חדשה
ואיך נדע אם הוא שרלטן או לא ? 

ואיך נדע אם הוא שרלטן או לא -- על אף שיש לו תעודה ? 

מה הם המקורות של המשמעת העצמית הפנימית? כיצד בן אדם מצליח לפתח את הכוח הפנימי שלו ואת אופיו אשר יכולים להעניק סדר והגיון לחייו? 

השאלה עצמה מרמזת על חלק גדול מהתשובה. מה שאנחנו מחפשים הוא פיתוחה של משמעת עצמית בתוך כל פרט. הדבר מרמז על כושר לעמוד בגפנו, להיות עצמאיים מבחינה מוסרית, להיות הגיוניים מבחינה אינטלקטואלית; בקיצור, את היכולת למצוא הגיון בחיינו, ליצור זהות שהיא שלמה ומהווה יחידה. אנחנו מדברים על דמות של אדם המתאים לקהילה חופשית של אזרחים שווים ביחסי הגומלין שביניהם – אדם המסוגל לקבל החלטות בתוך מסגרת הגיונית ועקבית עם עקרונותיה, אדם המסוגל להתייחס, ושיתייחסו אליו, בכבוד. 

סוג האופי אותו אנחנו מחפשים איננו נחוץ בכל סוג אחר של חברה. היכן שהמדינה שולטת עליונה, נחוצים אנשים אשר מסוגלים מעל הכול לציית, להטביע את העצמי הייחודי שלהם בדפוס גדול יותר. תלות ולא עצמאות, היא התכונה המתאימה ביותר למדינות סמכותיות. 

אנחנו, מאידך, מחפשים עצמאות. האדם העצמאי הוא האידאל שלנו. 

סימן ההיכר של האדם העצמאי הוא יכולתו לשאת באחריות. להיות אחראי ולמסור דין וחשבון בעבור מעשיו. לעשות, ולעמוד מאחורי מעשיו. לא להסתתר מאחורי "פקודות מגבוה", לא לחפש מקלט מאחורי החלטות הקבוצה, לא לאזור כוח מאיזושהי דמות של גיבור, אלא להיות גיבורים של עצמנו. 

אין דרך ללמד או להכשיר אדם אחר לעצמאות, אין טכניקה כדי להשיג או להעביר תכונות אלו. הדרך היחידה שבן אדם הופך אחראי על עצמו היא להיות אחראי על עצמו בעצמו, ללא סייגים או תנאים. 

בבית הספר, כל המלכודות של תמיכה חיצונית אשר מהוות מקום מבטחים לחלש, כל המלכודות של סמכות חיצונית אשר מהווה תחליף להכוונה העצמית הפנימית, כל המלכודות של לחץ מוסרי חיצוני אשר מהוות תחליף להתפתחות המוסרית הפנימית, כל הכוונות הטובות של האביזרים אשר מחלישים ולעתים משתקים את הרצון האינדיבידואלי של תלמידים ומורים כאחד, חייבות להיעלם לגמרי. 

יחידת הבניה הבסיסית בבית הספר, חייבת להיות האדם האחראי אשר תחושת החיים שלו נגזרת מהעובדה שהוא התגבר בכוחות עצמו על המכשולים הענקיים הטעויות והפיתויים אשר נזרעו בדרכו, ואשר קיומו קיבל צורה כתוצאה ממאמציו היצירתיים.

 דוד ,
אני מסכים איתך.
אתה מסתכל על האדם עצמו ואני מדבר על  מי שזקוק לשירותיו.
אדם לעצמו יכול לעשות מה ואיך שהוא רוצה
אבל באינטראקציה שלו עם העולם (המודרני)
הוא חייב ברוב המקרים תעודה המצביעה לכאורה על כישוריו
(יש גם בעלי תעודות שרלטנים)
ואם אני מכיר באופן אישי את הבן אדם ואת כישוריו אני לא זקוק לתעודה
אבל במקרה שכן נדרשית תעודה, אני אל מוכן שזו תהייה תעודה שנרכשה שלא ביושר
כלומר, מישהו אחר עשה עבורך את הבחינות , מישהו אחר עשה עוברך את העבודות, 
ו/או בכלל קניתי תעודה בשוק
- אני מניח שהבהרנו את עמדותנו

נ.ב יש המסבירים את ההבדל בין מי שלומד במוסד אקדמי כגון טכניון לבין מי שלומד במכללה
בכך שבטכניון לומדים ללמוד ובמכללה לומדים חומר.
ונניח שאני מסכים עם הבחנה הזאת. 
 הרי אני מעדיף אחד שסיים טכניון ביושר 
ולא בוגר מכללה שיודע את החומר בע"פ 
וזה גם תלוי בתפקיד שאני רוצה לאייש. 

אני מדבר על שניהם ישראל -- גם האדם עצמו וגם מי שזקוק לשירותיו. על שניהם/שתיהן להיות בעיקר אנשים חושבים, כי, סוג האופי אותו אנחנו מחפשים איננו נחוץ בכל סוג אחר של חברה. היכן שהמדינה שולטת עליונה, נחוצים אנשים אשר מסוגלים מעל הכול לציית, להטביע את העצמי הייחודי שלהם בדפוס גדול יותר. תלות ולא עצמאות, היא התכונה המתאימה ביותר למדינות סמכותיות. 

אנחנו, מאידך, מחפשים עצמאות. האדם העצמאי הוא האידאל שלנו. 

סימן ההיכר של האדם העצמאי הוא יכולתו לשאת באחריות. להיות אחראי ולמסור דין וחשבון בעבור מעשיו. לעשות, ולעמוד מאחורי מעשיו. לא להסתתר מאחורי "פקודות מגבוה", לא לחפש מקלט מאחורי החלטות הקבוצה, לא לאזור כוח מאיזושהי דמות של גיבור, אלא להיות גיבורים של עצמנו. 

לכן, כפי שכתבתי, עלינו להדגיש שבבית הספר, כל המלכודות של תמיכה חיצונית אשר מהוות מקום מבטחים לחלש, כל המלכודות של סמכות חיצונית אשר מהווה תחליף להכוונה העצמית הפנימית, כל המלכודות של לחץ מוסרי חיצוני אשר מהוות תחליף להתפתחות המוסרית הפנימית, כל הכוונות הטובות של האביזרים אשר מחלישים ולעתים משתקים את הרצון האינדיבידואלי של תלמידים ומורים כאחד, חייבות להיעלם לגמרי. 

ושיחידת הבניה הבסיסית בבית הספר, חייבת להיות האדם האחראי אשר תחושת החיים שלו נגזרת מהעובדה שהוא התגבר בכוחות עצמו על המכשולים הענקיים הטעויות והפיתויים אשר נזרעו בדרכו, ואשר קיומו קיבל צורה כתוצאה ממאמציו היצירתיים.

הדגש חייב להיות על האדם האחראי -- לא על ביורוקרטיה. 

צטט: דודרובנר 2015-02-05 11:14:38

 

 

אני מדבר על שניהם ישראל -- גם האדם עצמו וגם מי שזקוק לשירותיו. על שניהם/שתיהן להיות בעיקר אנשים חושבים, כי, סוג האופי אותו אנחנו מחפשים איננו נחוץ בכל סוג אחר של חברה. היכן שהמדינה שולטת עליונה, נחוצים אנשים אשר מסוגלים מעל הכול לציית, להטביע את העצמי הייחודי שלהם בדפוס גדול יותר. תלות ולא עצמאות, היא התכונה המתאימה ביותר למדינות סמכותיות. 

אנחנו, מאידך, מחפשים עצמאות. האדם העצמאי הוא האידאל שלנו. 

 

סימן ההיכר של האדם העצמאי הוא יכולתו לשאת באחריות. להיות אחראי ולמסור דין וחשבון בעבור מעשיו. לעשות, ולעמוד מאחורי מעשיו. לא להסתתר מאחורי "פקודות מגבוה", לא לחפש מקלט מאחורי החלטות הקבוצה, לא לאזור כוח מאיזושהי דמות של גיבור, אלא להיות גיבורים של עצמנו. 

 

לכן, כפי שכתבתי, עלינו להדגיש שבבית הספר, כל המלכודות של תמיכה חיצונית אשר מהוות מקום מבטחים לחלש, כל המלכודות של סמכות חיצונית אשר מהווה תחליף להכוונה העצמית הפנימית, כל המלכודות של לחץ מוסרי חיצוני אשר מהוות תחליף להתפתחות המוסרית הפנימית, כל הכוונות הטובות של האביזרים אשר מחלישים ולעתים משתקים את הרצון האינדיבידואלי של תלמידים ומורים כאחד, חייבות להיעלם לגמרי. 

ושיחידת הבניה הבסיסית בבית הספר, חייבת להיות האדם האחראי אשר תחושת החיים שלו נגזרת מהעובדה שהוא התגבר בכוחות עצמו על המכשולים הענקיים הטעויות והפיתויים אשר נזרעו בדרכו, ואשר קיומו קיבל צורה כתוצאה ממאמציו היצירתיים.

 

הדגש חייב להיות על האדם האחראי -- לא על הביורוקרטיה. 

 

מסכים

אז לדעתך צריך לוותר על כל התעודות וכו?

זה אפשרי בעולם שלנו ?

אני לא מדבר על חזון .

צטט: פטשניק 2015-02-05 13:37:42

צטט: דודרובנר 2015-02-05 11:14:38

 

 

אני מדבר על שניהם ישראל -- גם האדם עצמו וגם מי שזקוק לשירותיו. על שניהם/שתיהן להיות בעיקר אנשים חושבים, כי, סוג האופי אותו אנחנו מחפשים איננו נחוץ בכל סוג אחר של חברה. היכן שהמדינה שולטת עליונה, נחוצים אנשים אשר מסוגלים מעל הכול לציית, להטביע את העצמי הייחודי שלהם בדפוס גדול יותר. תלות ולא עצמאות, היא התכונה המתאימה ביותר למדינות סמכותיות. 

אנחנו, מאידך, מחפשים עצמאות. האדם העצמאי הוא האידאל שלנו. 

 

סימן ההיכר של האדם העצמאי הוא יכולתו לשאת באחריות. להיות אחראי ולמסור דין וחשבון בעבור מעשיו. לעשות, ולעמוד מאחורי מעשיו. לא להסתתר מאחורי "פקודות מגבוה", לא לחפש מקלט מאחורי החלטות הקבוצה, לא לאזור כוח מאיזושהי דמות של גיבור, אלא להיות גיבורים של עצמנו. 

 

לכן, כפי שכתבתי, עלינו להדגיש שבבית הספר, כל המלכודות של תמיכה חיצונית אשר מהוות מקום מבטחים לחלש, כל המלכודות של סמכות חיצונית אשר מהווה תחליף להכוונה העצמית הפנימית, כל המלכודות של לחץ מוסרי חיצוני אשר מהוות תחליף להתפתחות המוסרית הפנימית, כל הכוונות הטובות של האביזרים אשר מחלישים ולעתים משתקים את הרצון האינדיבידואלי של תלמידים ומורים כאחד, חייבות להיעלם לגמרי. 

ושיחידת הבניה הבסיסית בבית הספר, חייבת להיות האדם האחראי אשר תחושת החיים שלו נגזרת מהעובדה שהוא התגבר בכוחות עצמו על המכשולים הענקיים הטעויות והפיתויים אשר נזרעו בדרכו, ואשר קיומו קיבל צורה כתוצאה ממאמציו היצירתיים.

 

הדגש חייב להיות על האדם האחראי -- לא על הביורוקרטיה. 

 

מסכים

אז לדעתך צריך לוותר על כל התעודות וכו?

זה אפשרי בעולם שלנו ?

אני לא מדבר על חזון .

בטרם אשיב לך, הנך מוזמן לצפות בוידאו זה (15:53): 

 The Psychology of Self-Motivation | Scott Geller

אולי זה ישיב לשאלותיך. 

עובדה: 

"...לב ליבו של סדברי ואלי היא המדיניות בה אנחנו לא מדרגים אנשים. לא משווים אחד עם השני, או עם איזשהו תקן אשר קבענו. לגבי דדינו, פעילות כזו היא הפרת הזכויות לפרטיות ולהגדרה עצמית..." 

"...בית הספר הוא לא שופט..." "...מבחינתו של סדברי ואלי, כולם "בסדר"..." 

"...עד כמה שידוע לנו, מדיניותנו בנוגע להערכה מעולם לא גרמה נזק לאף אחד מהתלמידים כאשר הם יוצאים לחיים מחוץ לבית הספר. לבטח המדיניות מקשה עליהם במקצת. אולם סוג זה של קושי הוא עניינו של בית הספר: ללמוד לפלס לך דרך, לקבוע את אמות המידה שלך, להשיג את מטרותיך. ומה שאנחנו מרוויחים בבית הספר, כבונוס למדיניותנו של אי מתן ציונים ואי הוצאת הערכות, היא אווירה חופשית מתחרותיות וממאבקים בין התלמידים למען השגת הסכמתם ואשורם של המבוגרים. בסדברי ואלי, אנשים עוזרים אחד לשני כל הזמן. אין להם סיבה לא לעשות כן."  

זה העולם שלנו ?

מבחנים סטנדרטיים -- לרבות בחינות הבגרות, המיצ"ב, פיז"ה ופסיכומטריות -- הורסים את מערכת החינוך.

        כל פעם כאשר ניתנים, המבחנים הארציים הסטנדרטיים לתלמידי כיתות ד', כיתות  ח', וכיתות י"ב, לרבות, מבחני המיצ"ב, מבחני פיז"ה, בחינות הבגרות והבחינות הפסיכומטריות, הם נבחנים בהרחבה ונדונים מעל דפי העיתונות ובמשרדי הניהול של בתי-ספר שונים. ישוב אחד תוהה מדוע לתלמידיו היו הישגים כל כך נמוכים לעומת הממוצע, ישוב אחר מתגאה בתוצאותיו הטובות, בעוד שישוב נוסף מתגאה בכך שהוא מעל הממוצע אולם מודאג מהירידה לעומת השנה שעברה, וכן הלאה.  קהילות מדרגות את עצמן ואת בתי-הספר שלהן בהתאם לתוצאות המוחלטות והיחסיות האלו, ונראה שכל אחד מקבל כמובן מאליו שמבחנים אלה, שהם חדשים יחסית, הם מידה נפלאה למשהו מאוד חשוב הנוגע לחינוכם של ילדינו.

        למעשה, לא נגזים, אם נאמר שלמבחנים אלה יש השפעות שליליות הרות אסון על בתי-ספרינו. מן ההתחלה, הבה ונשאל את עצמנו: מה טבעם של מבחנים אלה? כיצד הם בנויים? התשובה היא: שהם מחרוזות של שאלות אשר מנסות למדוד את כושרם של התלמידים לזכור עובדות ומיומנויות מסוימות. לאחר שנבחן מקרוב את ההנחות עליהן מבוססים המבחנים, אנחנו יכולים להתחיל לרכוש הבנה פנימית וראיה לתוך אופיים המתעה והעקמומי.

        ראשית, מי מנסח את המבחנים? המחברים הם בעצמם חברי הממסד החינוכי, אשר מתבקשים לשפוט בדיוק מה חשוב ומה לא חשוב על כל אחד לדעת ברמה מסוימת. מי העניק ידע אלוהי כזה לקבוצת אנשים זו? מי יכול לטעון שהוא בעל תבונה כזו שהוא יודע את הדבר בבטחה -- בבטחה כזאת שתהפוך ידע זה לנקודת ציון לאלפי ילדים? איזה איש או אישה יכול לטעון שהוא בעל יכולת למיין ולבחור מתוך המאגר האין-סופי של הידע האנושי את המעדנים אשר הם חיוניים לכל?

        אם היו עומדים להקים מערכת כזו במקום אחר כלשהו למעט בבתי-הספר, הייתה קמה זעקה ציבורית כזאת שהמציעים היו מתחבאים מבושה. האם אין היא, הדבקות האוניברסאלית לערכה נתונה ומוגבלת של עובדות ומעשים, מהות הדוגמאטיות, האוטוקרטיה, הדיכוי  הפסיכולוגי? האין זה כך שאנחנו תמיד בזנו למדינות בהן קיימות תביעות כאלה? האין זה כך שאנחנו מתענגים תמיד על הרבגוניות שלנו, על החופש שלנו מכפיה בחשיבה? כיצד, אם כן, אנחנו יכולים להצדיק את הענקת הסמכות והכוח לקבוצת מורים, לשפוט את כל ילדינו על פי המידות  שאותם מורים יחליטו לקבען כמוחלטות ונכונות?

        ומה עם הרעיון עצמו של אמות מידה אחידות? האם זה הגיוני לחפוץ שכל בן עשר, או כל בן ארבע עשרה, או כל בן שמונה עשרה שנים יהיו בקיאים באותו החומר? התוצאה הגרועה ביותר אשר הייתי מדמיין לעצמי הייתה, שכל תלמיד במדינה יקבל ציון מצטיין! איזו תחזית מפחידה! האם אנחנו באמת רוצים לחיות בעולם חדש ואמיץ כזה? ואם זה טוב עבור הגילאים האלה, מדוע שנעצור שם? מדוע שלא נמשיך את העבודה הטובה, ונבחן את האנשים כל ארבע שנים, עד גיל  הזקנה, כדי להבטיח שלא יסטו מאמות המידה הטובות ביותר שעליהן הבוחנים שלנו יכולים לחשוב?

        האם לאנשים יש מושג מה המבחנים האלה עושים לבתי-הספר של הערים והכפרים השונים שלנו?  ככל שעובר הזמן, והביצוע במבחנים אלה הופך להיות חשוב יותר כמידה להצלחתם של בתי-הספר, יותר ויותר אנרגיה מופנית כדי להבטיח שהילדים יצליחו במבחנים. הביצוע במבחנים הופך להיות דבר ראשון במעלה, וכל פעם מושקעים בתרגיל עקר זה כמויות גדולות יותר של אנרגיה ושל זמן.  אינני מתפלפל בנושא זה. אותו הדבר קרה בכל מקום בו הוכנסו מבחנים סטנדרטיים.  לפני למעלה מחמישים שנה, כבר אז, התחוור למשל, שלהעמיד את כל תלמידי התיכון של העיר ניו-יורק בפני מבחני ריג'נט של המדינה בכל מקצוע, הביא את ההוראה בכל מדינת ניו-יורק לבינוניות אחידה שעד היום טרם התגברו עליה. משהו דומה קרה עם הסאט'ס (SAT'S - Scholastic Aptitude Tests - מבחני כושר הלמידה: מבחנים פסיכומטריים בארה"ב), שהפכו למטרה בפני עצמה לכניסה לאוניברסיטאות, ומטילים צל על למידה יצרנית כלשהי אשר לולא הם, היה עוסק בה התלמיד במשך השנים האחרונות של בית-הספר התיכון.

        אין זה מאוחר מדי מכדי לנטוש את המבחנים מוליכים שולל והעקמומיים האלה. במחשבה שנייה, אולי זה כן מאוחר, לעת עתה;  אולי יעברו עוד הרבה מאד שנים של שיגעון זה עד שהאנשים ברשויות המרכזיות יבחינו בכך שהם חונקים את אותה מערכת חינוך אשר הם חושבים שהם רוצים לשפרה. אולם דבר אחד אשר אנחנו יכולים לעשותו כדי להילחם בשיגעון הזה ברמה המקומית הוא להתעלם מתוצאות המבחנים, בכולם ובכל אחד מהדיונים בבתי-הספר המקומיים  שלנו.  אם הקהילות המקומיות מחליטות, כל אחת בעצמה, להתרכז במה שהן חושבות שהוא חשוב ולהתעלם ממה שכל אחד אחר אומר להן שהוא חשוב, עדיין יש תקווה שנוכל להימנע מן האחידות -- המטמטמת, החדגונית, שמקהה את החושים -- אשר מבחנים אלה מנסים להכתיב לנו.

        אין כמעט שימוש ואין כמעט טעם למבחנים במסגרת חינוכית בעלת משמעות. האזרח הממוצע מבין זאת היטב. זו הסיבה מדוע אנחנו בקושי רואים או משתמשים במבחנים במשך חיינו כמבוגרים, למרות שאנחנו מבלים שנים אחרי שנים כאזרחים פוריים. ככל שמחנכים יקדימו להבין עובדה זו, בתי-הספר שלנו יהפכו למקום ראוי, אשר יכין כהלכה את ילדינו ונערינו לעתידם.