על הכתיבה "האחרת". מקוה שתהנו. 

----

הטור של גבי סלומון | 14.1.15 כ"ג בטבת תשע"ה

בין כתיבה לכתיבה

הכתיבה לטור השבועי הזה היא משהו חדש לי. כתבתי כתיבה אקדמית בכמויות, אך כתיבה מן הראש והלב, ללא מגבלות של עורך ובעיקר של מוסכמות – בזה לא נתנסיתי. למרות ההפתעה אני נהנה הנאה ממשית בכתיבת הטור. הכתיבה הזו כל כך שונה מן הכתיבה האקדמית בה נתנסיתי הרבה. ראשית, היא לא חייבת להיכנס למסגרות קבועות וקשוחות. אלה מכתיבות את מבנה הכתוב: אתה פותח בסקירת הספרות הרלוונטית (שאלה: האם אתה חייב לשחוט בדרך את כל הדרקונים שאתה חולק עליהם?); אחר כך אתה מציין את מה שהספרות הרלוונטית טרם בדקה ואתה מציג זאת כתרומה הייחודית שלך. (ייחודית? האם זה באמת כל כך חשוב כמה מלאכים יכולים לרקוד על ראש סיכה?). ובכך אתה מוליך את הקורא (אם טרם מת משעמום) לשאלת המחקר שלך. ושנית, לא כל משפט בה צריך להסתמך על מה שחקרו וכתבו חוקרים קודמים (שהרי "אנו עומדים על כתפי ענקים"). לא כל משפט חייב להסתיים בסוגריים ובמראי מקום (ור' מקדונלד, 2012, עמ' 56). אפשר להתבטא באופן חופשי ולהביע דעה גם בלי שיש לה בסיס אמפירי או תיאורטי קיים. אתה כותב את מה שאתה חושב וחש. בשנים האחרונות חלה הקלה-מה במה שמותר ומה שאסור בכתיבה אקדמית. במקום "אנו" (אני והתולעים שבמעי?) כבר מותר לכתוב "אני" ובמקום "יש גורסים ש..." (מי הם אלה שעובדים במגרסה...?) מותר לכתוב "לדעתי". אולם עדיין עורכים רבים מתנגדים לליברליזציה כזו. חמש שנים שימשתי עורך של כתב עת מטעם אירגון הפסיכולוגים החינוכיים האמריקאים, אירגון בעל יוקרה רבה וכוח רב, ולא פעם ולא פעמיים העירו לי מטעם האירגון שאני כעורך מרשה סגנון "ליברלי" מדי.

יחד עם זה, כתיבה מדעית חייבת להיות מדויקת ובעלת מבנה וסגנון מוכרים ובעיקר – מוסכמים. כתיבה חופשית מתאימה נהדר לספרות ושירה, אך תארו לעצמכם את המשפט של קפקא או את על השחיטה של ביאליק ככתיבה מדעית? והיפוכו: תארו לעצמכם את מושג האנרגיה בשפת היום-יום. זה לא יהיה אותו מושג כמו זה שפיזיקאים מתכוונים אליו.

כל סוגה (ז'אנר) בכתיבה, כמו כל מדיום בכלל, יש לה אוצר דרכי התבטאות משלה וגם מגבלות מסוימות: איך "אומרים" אף על פי כן בשפת הקולנוע ואיך מייצגים אהבה במבט ראשון בפיסול? מה שקל ונכון לבטא "בשפת" הכתיבה האקדמית (למשל: "אוטוקורלציה") כך גם מה שמתאים יותר לשפת הכתיבה היום-יומית הבלתי-אקדמית (למשל: "זה הכל שטויות"). בכתיבה כמו הנוכחית קל יותר וזורם יותר להשתמש בשפת היום-יום. זה הכיף שבכתיבה ואולי גם הכיף שבקריאה. מעטים הם החוקרים שיכולים לכתוב דברים מדעיים בשפת היום-יום. זה מה שעושה את ספריה של ברברה טוכמן ("מצעד האיוולת")

לפופולאריים כל כך וזה מה שקומם עליה את עמיתיה היסטוריונים.

וזה לא רק עניין השפה. מה אני חושב על מה שקרה בפריז? מה דעתי על מצב הממשלה? בעד מי לעניות דעתי ראוי להצביע? ואיך מסתדרים בשבוע השלישי של החודש כאשר הכסף בחשבון הבנק נגמר? עם כל חשיבותם של עניינים כאלה – הם לא מתאימים (אלא בידי חוקר-כותב מעולה) לכתיבה מדעית. אבל הם יכולים להתאים לכתיבה "האחרת". ובה אני לומד להתבטא בטור הנוכחי.  

מתוך העלון השבועי של קהילת "ניגון הלב"

---

האם זה גם מסמן את תחילת סוף ביקורת עמיתים אנונימית? הלוואי... 

יושר, פתיחות ושקיפות הם התרופה לשחיתות.

תודעת החוכמה ולב חם הם התרופה לביקורתיות ולשיפוטיות.

"כל דבר שמרכך את הלב" ~גשה טופטן פלגייה