לפני שעות ספורות חזרתי ממינכן שם הכרתי גלריסטית מאוד נחמדה שכמוני היא בעלת גלריה המתמקצעת בצילום. שוחחנו על צילום בארץ ובגרמניה.במהלך שיחתינו היא העלתה נקודה מאוד חשובה: למרות שכיום רב הצלמים הגדולים בעולם מקורם מגרמניה ( גורסקי רופ שטרוט קנדידה הופר וכו וכו) הצילום עדיין לא נתפס שם כאמנות פר סה בעיני צופים אספנים ואפילו בעיני אמנים. היא טענה שאילו היתה יכולה לחזור חזרה 5 שנים ( כשרק פתחה את הגלריה) אחורנית היא היתה פותחת גלריה שלאו דווקא מתמקצעת בצילום.

הצילום -  " התקבל" לגלריות רק לפני כ40 שנה ורק בשנות ה90  כשהתחלו להציג צילומי ענק ( בגדלים של מעל מטר- בזכות הטכנולוגיה) התחילו  גם אנשים לקבל צילום כמדיום שהוא גם אמנות

נראה לי שאותה בעיה קיימת לא רק בגרמניה אלא גם בארץ. פחות מדי אספנים וצופים מתחברים למדיום הצילום כמדיום של אמנות

ואני כאמנית המשתמשת במדיום של הצילום ככלי גם כן נתקלת בבורות מסוג זה ובחוסר סובלנות כלפי המדיום.

אולי זה בגלל שכיום כל אחד מחשיב עצמו כצלם.. אולי זה בגלל שצילום מתקשר לפירסום..

היה לי מורה בלונדון שבשיעור הראשון שלנו אמר לנו - צילום זה " הכל" .. אנו מוקפים צילום

בכל מקום כל הזמן... הוא התכוון למובן החיובי שבדבר אך נראה לי שהוא בדיוק הצביע גם על הבעיתיות שבמדיום.

לא אחת נתקלתי כאן בדיונים באימרות שמתייחסות לאמנות הציור והפיסול.. כשמזכירים אמניםמתכוונים תמיד לציירים ופסלים .. אך מה לגבי " צלמים" ? האם אילו שהלכו ללמוד אמנות והתמקצעו בצילום לא נחשבים כאמנים גם כן? ולמה צילום לא ממש נחשב לאמנות?

מה דעתכם?

לדעתי הצילום חולק את הסטיגמה הבעייתית הזאת עם סוגים מסוימים של אומנות מודרנית (כמו אומנות מופשטת) והמשותף הוא, כמו שציינת, הקלות הטכנית יחסית ("הילד שלי יכול לעשות יותר יפה") שבה מפיקים את היצירות האלו. בנוסף, וזה מיוחד לצילום, זאת עובדה שרוב השימוש במדיום הזה הוא למטרות לא אומנותיות בעליל ככה שאפשר להבין את הבלבול בתפיסה הפופולרית של העיסוק הזה מבחינה אומנותית. מצד אחד לדעתי פשוט קשה לאנשים לקבל תחומי עיסוק אינטלקטואליים שבהם אין המחשה של הרעיונות, כמו עיסוק בטכניקה מורכבת כלשהיא שתהיה שקולה לסיבוכיות הרעיונות, איכשהוא זה נתפס כ'רמאות' ומצד שני צריך גם לציין שיש לא מעט שרלטנים (או סתם עצלנים) שמנצלים לרעה את הסידור הזה ומתחזים לעוסקים בתחום מבלי שהם באמת השקיעו מחשבה בעשייה שלהם. אני חושב שבתור מי שעוסקת בצילום אסור לך להיות מוטרדת ממה חושבים אחרים (ואפילו אומנים) ומשאלות נוסח "מה נחשב לאומנות" אלא להתמקד בפיתוח רעיוני של העשייה שלך, הכלל הוא שעיסוק אינטלקטואלי בעל ערך ומשמעות בסופו של דבר צף ומתגלה.

צטט: daniela orvin 2008-02-17 22:48:37

צילום כאמנות

לפני שעות ספורות חזרתי ממינכן שם הכרתי גלריסטית מאוד נחמדה שכמוני היא בעלת גלריה המתמקצעת בצילום. שוחחנו על צילום בארץ ובגרמניה.במהלך שיחתינו היא העלתה נקודה מאוד חשובה: למרות שכיום רב הצלמים הגדולים בעולם מקורם מגרמניה ( גורסקי רופ שטרוט קנדידה הופר וכו וכו) הצילום עדיין לא נתפס שם כאמנות פר סה בעיני צופים אספנים ואפילו בעיני אמנים. היא טענה שאילו היתה יכולה לחזור חזרה 5 שנים ( כשרק פתחה את הגלריה) אחורנית היא היתה פותחת גלריה שלאו דווקא מתמקצעת בצילום.

 

הצילום -  " התקבל" לגלריות רק לפני כ40 שנה ורק בשנות ה90  כשהתחלו להציג צילומי ענק ( בגדלים של מעל מטר- בזכות הטכנולוגיה) התחילו  גם אנשים לקבל צילום כמדיום שהוא גם אמנות

 

נראה לי שאותה בעיה קיימת לא רק בגרמניה אלא גם בארץ. פחות מדי אספנים וצופים מתחברים למדיום הצילום כמדיום של אמנות

ואני כאמנית המשתמשת במדיום של הצילום ככלי גם כן נתקלת בבורות מסוג זה ובחוסר סובלנות כלפי המדיום.

אולי זה בגלל שכיום כל אחד מחשיב עצמו כצלם.. אולי זה בגלל שצילום מתקשר לפירסום..

היה לי מורה בלונדון שבשיעור הראשון שלנו אמר לנו - צילום זה " הכל" .. אנו מוקפים צילום

בכל מקום כל הזמן... הוא התכוון למובן החיובי שבדבר אך נראה לי שהוא בדיוק הצביע גם על הבעיתיות שבמדיום.

 

לא אחת נתקלתי כאן בדיונים באימרות שמתייחסות לאמנות הציור והפיסול.. כשמזכירים אמניםמתכוונים תמיד לציירים ופסלים .. אך מה לגבי " צלמים" ? האם אילו שהלכו ללמוד אמנות והתמקצעו בצילום לא נחשבים כאמנים גם כן? ולמה צילום לא ממש נחשב לאמנות?

 

מה דעתכם?

אני חושב שמייפלתורפ, אני לייבוביץ', אירווינג פן, סינדי שרמן, יאן סאודק, פייר וז'יל מוכרים כאמנים רציניים ביותר, בכל מקום בעולם, והם רק חלק קטן מרשימה ארוכה ומכובדת של אמנים גדולים.

אני חושב שצילום יגיע למעמד של ציור מבחינת הלגיטימציה המסחרית.

זה רק עניין של זמן.

גם הקולנוע ניצח את התיאטרון בקרב על לב הקהל. 

לייצר צילום זה נורא קשה ........לצייר , לרשום ואפילו לפסל הרבה יותר קל .

הצילום לא מת הוא קצת נרדם

דגנית ברסט יש רק אחת ובועז טל קצת התעייף מאז שהמוזה מתה לו.....

אך יש אותנו אמנים צעירים שהצילום מתחנן אלינו להציל אותו

מורה שלי אמר לי תצלמי ביום

שני פריימים טובים בשנה שידברו עליהם ולא כמה שלא יהיו טובים.

אני יכולה לכתוב שני סיפורים טובים ביום אך לצלם 200 פריימים ואולי אחד יפרש באמת את

 כוונתי.

אבל אין כמו צילום ....מי שבאמת חי אמנות ומבין את מה שהוא מצלם לא אנשים

שמצלמים חתולים ובני ביתם ולא מבינים באמנות קונספטואלית כלל!!

בעולם, שבו כל עקרת בית שלקחה קורס במתנ"ס - מציירת ומציגה תערוכות, שבו לכל אחד יש מצלמה והוא מצלם, ומציג לראוות עולם את "יצירותיו", שבו מרוב עצים ועשבים שוטים כבר לא רואים דבר, הופך הריבוי הזה לרועץ: בלתי ניתן לשמוע צליל אחד צלול, ברעש כל כך הטרוגני, כאוטי ומשמעותי. אם נוסיף לכל זה את העובדה שהכל לגטימי ואפשרי - אז הנה לכם תמונת מצב עגומה מאוד. זו מציאות שמסרסת איכויות לטובת אחידות עממית.

הוזכרו כאן שמות של כל מיני אמנים. סינדי שרמן, מייפלתורפ וכו'...

ובכן, הם לא "צלמים". הם אמנים, עם עולם מושגים פרטי, שמצליח לעניין ולרתק את צופיו. במקרה, המדיום המשמש אותם לכך, הוא הצילום. באותה מידה יכולה הייתה שרמן להיות פסלת, קיקי סמית יכולה הייתה להיות "צלמת", וכמותה גם גרהרד ריכטר, לצורך העניין. מייפלת'ורפ יכול היה להציג את עולמו היצירתי דרך רישומים, או פיסול...

כך שהדיון על "גורלו של הצילום" לא יכול לצאת מהמדיום עצמו, אלא מתוך ביקורת אמנותית סטנדרטית, קאנונית, שעל פיה נבחן ציור, פיסול, מחול, ספרות או ... "צילום".

מרגע שמדברים על צילום כאנדרדוג - מורידים את הדיון בו לרמת מדיום, טכניקה, אמצעי, חומר. ברמה הזו, עם כל הכבוד, לעולם לא יהיה הצילום בעל המורכבויות הפסיכולוגיות-מוטוריות-קוגנטיביות שיש לציור.

הציור בורא יש מאין. הצילום יוצר יש, מתוך היש.

כל השוואה ביניהם היא מגוחכת.

כך שלא קשה ליצור צילום ולא אבטיחים. אלה דברי הבל. אם מאחורי המצלמה יש אמן, ויש לו מה לומר, הוא ייצר צילום טוב ונוגע. אם יש מאחורי המצלמה יוצר חובבני ועילג - שאין לו מה לומר לא דרך העדשה ולא באמצעות מיכחול - אז יהיה לו "קשה" לייצר צילום...

מצבן של גלריות שמתמחות בצילום הוא אכן מביך. מי שלקח את הצילום כמדיום ייחודי, שהוא , המדיום, הוא הערך האסתטי שבו תתרכז הגלריה - בשנים האחרונות אני נתקל בלא מעט כאלה, בגרמניה, בארה"ב ובמקומות אחרים, כאשר מתחיל להתברר, שכמו בכל נהירה אופנתית, ממצה העדר את "רוח הזמן" די מהר, ואז נשארת האמת העירומה, ללא ההגנה והכסות של הצמר...

אגב, הדבר נכון גם לגבי "אספנים של צילום". הפיתוי להיות אופנתי, "עכשווי", ולנהור בעיניים עצומות אחרי "הדבר הבא", מוצא לא מעט מהם עם חיוך מריר, שמאחוריו ההבנה, שאמנות היא אמנות, אם היא אמנות. ולא בגלל שהיא צילום, לא בהכרח. לא כל אחד הוא ביל ויולה.

אני סבור שככל שהזמן יחלוף, ישובו הצילום וכמותו הוידאו, לקבל את מקומם הנכון, הצנוע. כרגע היחס אל צילום מזכיר יחס של אפלייה-מתקנת, מהולה ברחמים, כלפי האח המוגבל במשפחה...

 מצד אחד אתה מלין על התייחסות לצילום כאל אנדרדוג, ומצד שני אתה מתנשא בסוף דבריך, ומחזיר את הצילום "למקומו הצנוע".

אני מבין את נקודת מבטך כצייר. אתה מאמין שאתה יוצר יש מאין.

דע לך שצילום טוב יוצר יש מאין, וברמה מורכבת לא פחות.

ראה עבודות של דיויד לשאפל לדוגמה.

אמן הוא אמן, אבל אל תערבב בין האישיות, ובין אמצעי הביטוי שלה.

פסל הוא פסל, צייר הוא צייר, ומשורר אינו צלם.

אתה מוציא את מרכיב הנטיה והכשרון לחלוטין מהמשחק.

אני איני יכול להחזיק מכחול- בני צייר טוב ממני כשהיה בגן.

אבל אני יודע לצלם. אני עובד עם המצלמה כפי שאתה עובד עם הצבע והבד.

כל אחד יכול לצלם בסלולרי, וכל אחד יכול לשרבט עם עט במחברת.

אז מה?

איש איש ואמנותו, כל אחד ודרך הביטוי שלו.

לחלוטין לא מסכים עם התיחסותך הפטרונית לצילום. 

צטט: אריק ונונו 2008-02-18 04:27:47

בעולם, שבו כל עקרת בית שלקחה קורס במתנ"ס - מציירת ומציגה תערוכות, שבו לכל אחד יש מצלמה והוא מצלם, ומציג לראוות עולם את "יצירותיו", שבו מרוב עצים ועשבים שוטים כבר לא רואים דבר, הופך הריבוי הזה לרועץ: בלתי ניתן לשמוע צליל אחד צלול, ברעש כל כך הטרוגני, כאוטי ומשמעותי. אם נוסיף לכל זה את העובדה שהכל לגטימי ואפשרי - אז הנה לכם תמונת מצב עגומה מאוד. זו מציאות שמסרסת איכויות לטובת אחידות עממית.

 

הוזכרו כאן שמות של כל מיני אמנים. סינדי שרמן, מייפלתורפ וכו'...

ובכן, הם לא "צלמים". הם אמנים, עם עולם מושגים פרטי, שמצליח לעניין ולרתק את צופיו. במקרה, המדיום המשמש אותם לכך, הוא הצילום. באותה מידה יכולה הייתה שרמן להיות פסלת, קיקי סמית יכולה הייתה להיות "צלמת", וכמותה גם גרהרד ריכטר, לצורך העניין. מייפלת'ורפ יכול היה להציג את עולמו היצירתי דרך רישומים, או פיסול...

 

כך שהדיון על "גורלו של הצילום" לא יכול לצאת מהמדיום עצמו, אלא מתוך ביקורת אמנותית סטנדרטית, קאנונית, שעל פיה נבחן ציור, פיסול, מחול, ספרות או ... "צילום".

מרגע שמדברים על צילום כאנדרדוג - מורידים את הדיון בו לרמת מדיום, טכניקה, אמצעי, חומר. ברמה הזו, עם כל הכבוד, לעולם לא יהיה הצילום בעל המורכבויות הפסיכולוגיות-מוטוריות-קוגנטיביות שיש לציור.

הציור בורא יש מאין. הצילום יוצר יש, מתוך היש.

כל השוואה ביניהם היא מגוחכת.

כך שלא קשה ליצור צילום ולא אבטיחים. אלה דברי הבל. אם מאחורי המצלמה יש אמן, ויש לו מה לומר, הוא ייצר צילום טוב ונוגע. אם יש מאחורי המצלמה יוצר חובבני ועילג - שאין לו מה לומר לא דרך העדשה ולא באמצעות מיכחול - אז יהיה לו "קשה" לייצר צילום...

 

מצבן של גלריות שמתמחות בצילום הוא אכן מביך. מי שלקח את הצילום כמדיום ייחודי, שהוא , המדיום, הוא הערך האסתטי שבו תתרכז הגלריה - בשנים האחרונות אני נתקל בלא מעט כאלה, בגרמניה, בארה"ב ובמקומות אחרים, כאשר מתחיל להתברר, שכמו בכל נהירה אופנתית, ממצה העדר את "רוח הזמן" די מהר, ואז נשארת האמת העירומה, ללא ההגנה והכסות של הצמר...

 

אגב, הדבר נכון גם לגבי "אספנים של צילום". הפיתוי להיות אופנתי, "עכשווי", ולנהור בעיניים עצומות אחרי "הדבר הבא", מוצא לא מעט מהם עם חיוך מריר, שמאחוריו ההבנה, שאמנות היא אמנות, אם היא אמנות. ולא בגלל שהיא צילום, לא בהכרח. לא כל אחד הוא ביל ויולה.

 

אני סבור שככל שהזמן יחלוף, ישובו הצילום וכמותו הוידאו, לקבל את מקומם הנכון, הצנוע. כרגע היחס אל צילום מזכיר יחס של אפלייה-מתקנת, מהולה ברחמים, כלפי האח המוגבל במשפחה...

צטט: אילן נ 2008-02-18 08:53:37

 מצד אחד אתה מלין על התייחסות לצילום כאל אנדרדוג, ומצד שני אתה מתנשא בסוף דבריך, ומחזיר את הצילום "למקומו הצנוע".

 

אני מבין את נקודת מבטך כצייר. אתה מאמין שאתה יוצר יש מאין.

דע לך שצילום טוב יוצר יש מאין, וברמה מורכבת לא פחות.

ראה עבודות של דיויד לשאפל לדוגמה.

אמן הוא אמן, אבל אל תערבב בין האישיות, ובין אמצעי הביטוי שלה.

פסל הוא פסל, צייר הוא צייר, ומשורר אינו צלם.

אתה מוציא את מרכיב הנטיה והכשרון לחלוטין מהמשחק.

אני איני יכול להחזיק מכחול- בני צייר טוב ממני כשהיה בגן.

אבל אני יודע לצלם. אני עובד עם המצלמה כפי שאתה עובד עם הצבע והבד.

 

כל אחד יכול לצלם בסלולרי, וכל אחד יכול לשרבט עם עט במחברת.

אז מה?

 

 

איש איש ואמנותו, כל אחד ודרך הביטוי שלו.

לחלוטין לא מסכים עם התיחסותך הפטרונית לצילום. 

 

צטט: אריק ונונו 2008-02-18 04:27:47

בעולם, שבו כל עקרת בית שלקחה קורס במתנ"ס - מציירת ומציגה תערוכות, שבו לכל אחד יש מצלמה והוא מצלם, ומציג לראוות עולם את "יצירותיו", שבו מרוב עצים ועשבים שוטים כבר לא רואים דבר, הופך הריבוי הזה לרועץ: בלתי ניתן לשמוע צליל אחד צלול, ברעש כל כך הטרוגני, כאוטי ומשמעותי. אם נוסיף לכל זה את העובדה שהכל לגטימי ואפשרי - אז הנה לכם תמונת מצב עגומה מאוד. זו מציאות שמסרסת איכויות לטובת אחידות עממית.

 

הוזכרו כאן שמות של כל מיני אמנים. סינדי שרמן, מייפלתורפ וכו'...

ובכן, הם לא "צלמים". הם אמנים, עם עולם מושגים פרטי, שמצליח לעניין ולרתק את צופיו. במקרה, המדיום המשמש אותם לכך, הוא הצילום. באותה מידה יכולה הייתה שרמן להיות פסלת, קיקי סמית יכולה הייתה להיות "צלמת", וכמותה גם גרהרד ריכטר, לצורך העניין. מייפלת'ורפ יכול היה להציג את עולמו היצירתי דרך רישומים, או פיסול...

 

כך שהדיון על "גורלו של הצילום" לא יכול לצאת מהמדיום עצמו, אלא מתוך ביקורת אמנותית סטנדרטית, קאנונית, שעל פיה נבחן ציור, פיסול, מחול, ספרות או ... "צילום".

מרגע שמדברים על צילום כאנדרדוג - מורידים את הדיון בו לרמת מדיום, טכניקה, אמצעי, חומר. ברמה הזו, עם כל הכבוד, לעולם לא יהיה הצילום בעל המורכבויות הפסיכולוגיות-מוטוריות-קוגנטיביות שיש לציור.

הציור בורא יש מאין. הצילום יוצר יש, מתוך היש.

כל השוואה ביניהם היא מגוחכת.

כך שלא קשה ליצור צילום ולא אבטיחים. אלה דברי הבל. אם מאחורי המצלמה יש אמן, ויש לו מה לומר, הוא ייצר צילום טוב ונוגע. אם יש מאחורי המצלמה יוצר חובבני ועילג - שאין לו מה לומר לא דרך העדשה ולא באמצעות מיכחול - אז יהיה לו "קשה" לייצר צילום...

 

מצבן של גלריות שמתמחות בצילום הוא אכן מביך. מי שלקח את הצילום כמדיום ייחודי, שהוא , המדיום, הוא הערך האסתטי שבו תתרכז הגלריה - בשנים האחרונות אני נתקל בלא מעט כאלה, בגרמניה, בארה"ב ובמקומות אחרים, כאשר מתחיל להתברר, שכמו בכל נהירה אופנתית, ממצה העדר את "רוח הזמן" די מהר, ואז נשארת האמת העירומה, ללא ההגנה והכסות של הצמר...

 

אגב, הדבר נכון גם לגבי "אספנים של צילום". הפיתוי להיות אופנתי, "עכשווי", ולנהור בעיניים עצומות אחרי "הדבר הבא", מוצא לא מעט מהם עם חיוך מריר, שמאחוריו ההבנה, שאמנות היא אמנות, אם היא אמנות. ולא בגלל שהיא צילום, לא בהכרח. לא כל אחד הוא ביל ויולה.

 

אני סבור שככל שהזמן יחלוף, ישובו הצילום וכמותו הוידאו, לקבל את מקומם הנכון, הצנוע. כרגע היחס אל צילום מזכיר יחס של אפלייה-מתקנת, מהולה ברחמים, כלפי האח המוגבל במשפחה...

 

מסכימה איתך אילן. אני למשל משתמשת במצלמות פורמט בינוני ובנגטיב או שקופיות. כל מצלמה כזו שוקלת יחד עם העדשות שלה כ 7 קילו. אני גם יוצאת לצלם בחוץ כשיש מינוס שמונה מעלות . ( כשציירים יושבים בסטודיו החמים שלהם ומציירים להנאתם) כדי לתפעל מצלמה כזו דרושים ידע ומיומנות ממש כמו  למשל טכניקה של ציור.

אין כוונתי לזלזל כאן בציור חס וחלילה.. גם אני לא יודעת לצייר ואני תמיד אומרת שהצילומים שלי הם ציורים שהייתי רוצה לצייר. אך מה עם ציורים היפר ראליסטים למשל וציירים שמעתיקים אחד על אחד מתצלומים? כאן  יש מקור ולא הכל מגיע מפרי דימויונו של הצייר

לא כל צילום נוצר מה" יש" יש גם מה שנקרא צילום מבויים בו מרכיב האמן- צלם יצירה שלא הייתה קיימת לפני כן. בנוסף יש עוד טכניקות ויכולת יצירת קומפוזיציות אבסטרקטיות.לכן גם בציור וגם בצילום העין ואחכ המח יקבעו את מידת כישרונו של האמן 

עד לפני מספר שנים הצילום היה הציור החדש יחד עם הוידיאו-ארט והאינסטליישן (מיצב) שלושת המדיומים היו ראשיים באמנות. 

 בשנים האחרונות הציור (והרישום)  הוא המדיום המרכזי בזירה הציור חזר למרכז העולם... יתכן שהעיסוק הרב במיצבים  ובצילום עורר געגוע לכתב- יד וכמיהה לציור ולתכונותיו.

הצילום היה ותמיד יהיה מדיום אמנותי מובהק. 

אילן, דניאלה,

אני לא מבין בכלל את נימת דבריך.

טלפון סלולארי יכול להפיק תמונה מצויינת אם מאחוריו נמצא אמן המודע למעשיו, שיציג את התמונה בהקשרים הנכונים והרלוונטיים לו.

צייר המזיע בשמש הקופחת של המדבר, או צלמת שמתרוצצת בשלג כדי להשיג תמונה טובה - אינם טיעונים רציניים כי לא מדובר כאן באמפטיה, אלא דיון על מהותו של מדיום כזה או אחר.

מידת סבלם מול קשיי מזג האוויר או מול קשיי הקיום - לא מבטיחה להם תוצאות גאוניות.

יקיריי, אני יכול רק להציע לכם לקרוא שוב, מחדש, את דבריי.

דיון מעניין :)

לדעתי הצנועה איך שלא נהפוך ונהפוך הצילום כמדיה,כטכניקה, הוא מוגבל.

מה שלא כן עם הציור כטכניקה.

אבל יחד עם זאת יש אמנים שעבדים עם המגבלה הזאת של הצילום ע"מ ליצור

שפה,סגנון,דרך, משלהם כשמות הנ"ל שהוזכרו וגם ג'ף וול,נראה לי שלא הוזכר.

והנה דוגמא - דיוויד הוקני,צייר שהחליט לזנוח את הציור זמן מה על מנת לצלם,

ושוב חזר לציור.בראיון אתו לאחרונה ראיתי שהתבטא בנימת אכזבה לגבי הצילום

וציין את עניין המגבלה.

ודוגמא מוכרת לשילוב ביניהם הוא וורהול ששילב  בין המדיות.

מאוד מסכימה עם אריק שהבעיה היא ההצפה.

נראה שהצילום "סובל" יותר מההצפה הזאת, משום שהוא זמין לכל ילד הנושא סלולרי.

הגבולות וההגדרות מתטשטשים.

וגםעדיין יש את בעית ה"שיכפול" שבעולם הדיגיטלי הופכת לקשה אף יותר, אובדן שליטה.

וגם, הצילום כמדיום, מוגבל יותר מציור, פיסול וכו. הוא מיצה את עצמו יחסית מהר.

הציור כשהיה במשבר, פנה לחקור את הציור כמדיום, ולעיסוק בשפה. לצילום אין הרבה אפשרויות לחקור את עצמו. (אגב, זאת דעה ששמעתי מאמן צילום ישראלי חשוב ונחשב.)

כל זה כדי להסביר שקשה להיות אמן-צלם. עדיין בעיני, יש תערוכות צילום מרתקות ומענינות, ושצילום הוא בהחלט מדיום חשוב ליצירת אמנות. 

דניאלה, אני גם חושבת שלגלריה שעוסקת רק בצילום, קשה יותר. משום שהגלריות המרכזיות מציגות אף הן צילום. ( למשל רוזנפלד - כמעט כחצי מאמני הגלריה משתמשים בצילום)

צטט: אריק ונונו 2008-02-18 13:16:23

אילן, דניאלה,

 

אני לא מבין בכלל את נימת דבריך.

טלפון סלולארי יכול להפיק תמונה מצויינת אם מאחוריו נמצא אמן המודע למעשיו, שיציג את התמונה בהקשרים הנכונים והרלוונטיים לו.

צייר המזיע בשמש הקופחת של המדבר, או צלמת שמתרוצצת בשלג כדי להשיג תמונה טובה - אינם טיעונים רציניים כי לא מדובר כאן באמפטיה, אלא דיון על מהותו של מדיום כזה או אחר.

מידת סבלם מול קשיי מזג האוויר או מול קשיי הקיום - לא מבטיחה להם תוצאות גאוניות.

 

יקיריי, אני יכול רק להציע לכם לקרוא שוב, מחדש, את דבריי.

 

 

 כירורג תמיד ימליץ לפציינט ניתוח.

מאמן כושר יציע ספורט.

דיאטנית תציע דיאטה.

אתה, אריק, מציע ציור.

זה מובן, ואף סביר.

יש בינינו גם צלמים, בין אם סחבו מצלמה בשלג, ובין אם צילמו את עצמם בבית.

מבחן התוצאה הוא שקובע, ולא מבחן הדרך.

מה שלא נראה לי מקודם, וגם עכשיו, הוא ההתייחסות המתנשאת שלך לצילום- בבחינת הילד הצעיר והעילג במשפחת האמנות.

דוקא משום שאני מעריך את עבודתך, חורה לי הדבר כפליים. 

צטט: דורית ב. 2008-02-18 20:50:33

מאוד מסכימה עם אריק שהבעיה היא ההצפה.

נראה שהצילום "סובל" יותר מההצפה הזאת, משום שהוא זמין לכל ילד הנושא סלולרי.

הגבולות וההגדרות מתטשטשים.

 

וגםעדיין יש את בעית ה"שיכפול" שבעולם הדיגיטלי הופכת לקשה אף יותר, אובדן שליטה.

 

וגם, הצילום כמדיום, מוגבל יותר מציור, פיסול וכו. הוא מיצה את עצמו יחסית מהר.

הציור כשהיה במשבר, פנה לחקור את הציור כמדיום, ולעיסוק בשפה. לצילום אין הרבה אפשרויות לחקור את עצמו. (אגב, זאת דעה ששמעתי מאמן צילום ישראלי חשוב ונחשב.)

 

כל זה כדי להסביר שקשה להיות אמן-צלם. עדיין בעיני, יש תערוכות צילום מרתקות ומענינות, ושצילום הוא בהחלט מדיום חשוב ליצירת אמנות. 

 

דניאלה, אני גם חושבת שלגלריה שעוסקת רק בצילום, קשה יותר. משום שהגלריות המרכזיות מציגות אף הן צילום. ( למשל רוזנפלד - כמעט כחצי מאמני הגלריה משתמשים בצילום)

 

דורית, אני לא מסכימה איתך .. קודם כל הצילום לא מיצה את עצמו ויש  לו הרבה אפשרויות לחקור את עצמו ( ומי שאמר לך את זה כנראה שהתעייף אמנותית). גם לצילום יש שפה והיא נקראית סימיוטיקה ( נושא מרתק שלמדתי בלונדון) מלבד זאת היום האפשריות כמעט בלתי מוגבלות מבחינת השימוש בפוטושופ  אפשר לשתול דימויים בתוך דימויים וכו וכו ( ראי עבודותיו של תמיר שר שיציג אצלינו בעתיד הקרוב מאוד) וחוץ מזה אפשר לעסוק באבסרטקט ואז אפשריות הקומפוזיציה הן עצומות.

ואני בכלל לא חושבת לגלריה שמתמחה בצילום קשה יותר.. להפך.. אנחנו בחרנו בנישה ולכן אנחנו לא מהווים איום או קונקורנציה לאף גלריה אחרת לכן רב הגלריות מאוד מפרגנות לנו  ושולחות לנו אמנים ( כולל רוזנפלד- שלמיטב ידעתי כמעט ולא עוסקת בצילום אך אולי אני טועה)

אולי קשה יותר למכור כי יש איזושהי דעה קדומה  בעיני קונים ואספנים שצילום לא נחשב ממש לאמנות ועל זה בדיוק מדבר הדיון הזה..