ביום שאחרי הבחירות, נראה שלקמפיין המתיש והארסי היה ערך חיובי אחד: הבהרת חוסר היכולת של המערכת הפוליטית לטפל בנושאי הליבה של הקיום הישראלי, וההבנה שיש לצאת לדרך חדשה, ומיד.
מסע הבחירות — ללא קשר לתוצאות — הראה כי החברה הישראלית לא מסוגלת להתמודד עם העובדה שהיא שקועה עד צוואר בתהליך של אפרטהייד זוחל, שהולך ומתמסד כתשתית עמוקה של החיים בארץ. מנהיגי כל המפלגות — משמאל ועד ימין — פחדו להציג לציבור את מה שהם בוודאי יודעים טוב מכולם, ומה שגם הצהירו כבר רבים ובולטים בעבר, בהםג'ון קרי, ג'ימי קרטר, אהוד ברק, אהוד אולמרט ואפילו ציפי לבני.
תשתיתו המרכזית של האפרטהייד הזוחל היא הפרויקט המתמשך של ייהוד הארץ, לצד הפרדה חדה בין יהודים לפלסטינים.
חוד החנית הוא הקולוניזציה של הגדה, שנקראת בטעות "כיבוש", למרות שכיבוש הוא צבאי, זמני וחיצוני, ואילו תהליך הקולוניזציה הוא בעיקר אזרחי, קבוע ופנימי לחברה הישראלית; במהלכו התיישבו יותר מ–600 אלף יהודים בגדה, והולאמו כמחצית מאדמותיה. נכון שאפרטהייד היא מלה קשה וטעונה, אך אין ביטוי טוב יותר לתאר מבחינה משפטית וגיאוגרפית את המצב שנוצר בגדה, ושזוחל לאזורים אחרים בארץ. והמפלגות? רובן התעלמו בקמפיין במופגן ממה שכל נער יכול לראות בשטח.
האפרטהייד הזוחל משפיע אפילו על תוצאות הבחירות עצמן, כאשר שבע מתוך 11 מערכות הבחירות האחרונות הוכרעו בקולות המתנחלים, בעוד שלשכניהם הפלסטינים כלל לא היתה זכות הצבעה. אין לעיוות שכזה אח ורע בעולם הדמוקרטי.
הייהוד פועל גם בתוך ישראל, בניסיונות לנשל את הבדואים בנגב מאדמותיהם ולרכזם בערים מיוחדות; בהתיישבות של גרעינים תורניים במרכזי הערים המעורבות; בהקמת חוות בודדים בנגב; בתהליכי ההדתה של צה"ל, ובהשתלטות עקבית של המתנחלים על מוסדות מרכזיים ומקורות כספיים.
מול הייהוד עומדת הדמוקרטיזציה החלקית של החברה הישראלית, כמו גם ההתנגדות הפלסטינית — הפוליטית והאלימה. אך אלה אינם מצליחים לעצור את התהליך ההרסני.....
לתהליך הקולוניזציה זרוע נוספת, שקטה יותר, הנובעת מהשתלטות הדרגתית של ההון על החברה, בסיוע המדינה. מחירי הדיור המאמירים ויוקר המחיה חושפים את הניצול והנישול של השכבות החלשות ומעמד הביניים, וגורמים לפערים מהגדולים בעולם. במציאות הם אף גדולים מהנתונים הרשמיים, שאינם כוללים את מהגרי העבודה ותושבי השטחים — העניים יותר מהעניים הישראלים. עיקר הנפגעים הם פלסטינים בשטחים ובישראל, בדואים, מהגרי עבודה, ובמידה מסוימת גם יהודים מזרחים ועולים מחבר המדינות. כך נבנות חומות בין הקבוצות השונות במרחב בין הירדן לים.
ומה אמרו על כל זה המפלגות המובילות? מעט מאוד. מפלגות המרכז־שמאל השתמשו בסיסמאות על פינוי התנחלויות והקמת מדינה פלסטינית, שניסיונות להפכן למציאות נכשלו כליל ב–20 השנים האחרונות, והתנאים להגשמתן כיום קשים מבעבר. לאן יתפנו מאות אלפי בני אדם? כיצד ייעצר הטרור הפלסטיני? ומה עם תביעות השיבה? בימין הקולוניאלי המצב אף חמור יותר: הבית היהודי, יחד וחלקים בליכוד מציעים צעדי סיפוח חד־צדדיים שיהפכו את האפרטהייד לרשמי, וכך ימיטו אסון מוסרי ומדיני על ישראל. רוב המפלגות גם תומכות בהמשך הליברליזציה של המשק וכך, בהעמקת האי־שוויון. המפלגה הפחדנית ביותר — הליכוד — אפילו לא פירסמה מצע לקראת הבחירות והבליטה שוב את זלזולה בציבור.
.
מה יכולים מתנגדי האפרטהייד הזוחל לעשות ביום שאחרי הבחירות? ראשית, הגיעה העת לשנות את השיח ולעדכן את אוצר המלים המעוות את הדיון הציבורי. לא עוד מאבק בכיבוש, אלא נגד האפרטהייד. שינוי השיח, יוביל גם לפוליטיקה מקומית ובינלאומית חדשה. שנית, יש להגביר את העבודה בזירה הבינלאומית, שהרי סכסוכים קולוניאליים מהסוג של ישראל־פלסטין נפתרים או "מורגעים", רובם ככולם, בעזרת מעטפת בינלאומית, כפי שהיה בצפון אירלנד, דרום אפריקה, בוסניה וקוסובו.
לבסוף, יש לחשוב מחוץ לקופסה על מתווה חדש לפתרון, שיבסס ריבונות פלסטינית בגדה וברצועה לצד ישראל דמוקרטית, בלי לסגור את הארץ בין גדרות וחומות, בלי לחלק את ירושלים, בלי לעקור מבתיהם מאות אלפי מתנחלים, ותוך הנהגת מנגנוני השוואה כלכליים וחופש תנועה. מתווה כזה מהווה כבר בסיס להתארגנות פוליטית חדשה של ישראלים ופלסטינים, תחת הכותרת "שתי מדינות, מולדת אחת". אחרי הבחירות, נראה שרק הוא יוכל לחלץ את שני העמים מהמבוי הסתום שהם שרויים בו.
פרופ' יפתחאל מלמד גיאוגרפיה פוליטית באוניברסיטת בן גוריון בנגב
הוספת תגובה על "בגדה יש אפרטהייד, לא כיבוש"
נא להתחבר כדי להגיב.
התחברות או הרשמה