כותרת א: צה"ל מעריך שהסבב הבא מול חזבאללה יכלול 1500 טילים ביממה על שטח ישראל. סשה קורא את זה ברוסית מהמסך ומתרגם לי לעברית. לקוח נוסף נכנס לחנות. פסח, הוא סוגר מוקדם. עלה לארץ בגיל 16. השנה, הוא אומר, הוא סוף סוף ישראלי אמיתי. למה? מהשנה את מחצית חייו עשה בישראל. עוד מעט יהיו זיקוקים בשמיים לכבודי מתנת הלבנונים, הוא אומר וכבר מתכונן לסגור את החנות.
ההליכה בקרית ים נעימה ומישורית. יש גינות יותר מטופחות ויש מדרכות שבורות ובניינים חדשים שמזכירים כל שכונה חדשה בישראל לצד מבני שיכונים שהזמן שכח אותם והם אותו. סשה שכר דירה במגדלים החדשים והחליט לקנות דירה להשקעה בשיכונים לפני חמש שנים. החלטה שלטענתו הצילה את חייו, אלא אם כן יפול טיל על השיכון, ואז אולי לא.
בנתיים אנחנו חוצים עוד רחובות שלא שונים בהרבה מרחובות דומים בכל עיר בארץ, גם בתל אביב יפו. אספלט סדוק, שיחים מוזנחים, חתולים סביב פח. שיכונים מרובעים באפור וחום, מתקלפים מכל עבר, לאן שהעין מסתכלת. השמחה שלו היא רק של עיתוי וסיכוי. אילו לא היה קונה דירה אז, היה היום משלם עוד אלף שקל שכירות, או נאלץ לשמוע סירוב מהבנק לקחת משכנתא. בתקופה שאתה גם בעל עסק שצובר חובות, הדבר האחרון שאתה יכול לקחת זה משכנתא.
אנחנו נכנסים בשביל עם בלטות שבורות ועשבים בתור גינה קדמית. למי יש כח לטפל בזה? בטח לא לקשישה שיוצאת לקראתנו. הם מחליפים משפט נימוס ברוסית. טוב, הנה הקאסה. הוא אומר בנימה מתנצלת. הוא סוגר את הדלת ונדמה שהקיר רועד עם סגירתה. 'מה יותר מפחיד אותך רעידת אדמה או הטילים' אני שואל כשהוא הולך כמה צעדים לדחוף הצידה את החלון ואת תריסי הפלסטיק להכניס אור. 'המינוס' הוא עונה.
קומת גג, חם. שיכון בלי ממ"ד, גינה מוזנחת, אין חניה בטאבו. תקרה וקירות דקים, מטבח פורמייקה ישן. סשה יושב על הספה, אני על כסא בד ומולנו הרהיט השלישי בסלון, שולחן עץ ישן. 1,500 טילים. הוא מספר שהיה יזם שהתעניין לעשות פינוי בינוי אבל לא יצא מזה כלום. 'מה יבוא קודם הטילים או פינוי בינוי'. סשה צוחק, ועונה: הטילים, בטוח.
לאן הולכים מכאן. הוא עוד לא מתפתה למכור את הדירה ולחסל את החובות של העסק. בנתיים אחרי הגירושין, העסק האחר שכבר התמוטט, לקח משרה שנייה כקופאי בלילות. כמו שהוא מכיר את עצמו הוא לא יכול להיות שכיר, הוא צריך להרגיש שהוא עובד בשביל עצמו. תאר לך שהיתה לי גם משכנתא על כל הצרות, הוא אומר, רואה את נקודת האור בכל זאת.
הגירושין היו קלים והדירה להשקעה הפכה לדירה למגורים. הוא בנה על ההשכרה שלה לעזור עם החובות של העסק. ואז שכר הדירה עלה באלף שקל והם עברו לדירת ההשקעה. הצרות הכלכליות הביאו את הויכוחים והמריבות שהביאו את הגירושין. הם התחתנו קצת אחרי מלחמת לבנון. הוא לא זוכר כמה טילים ליום נפלו.
צה"ל הולך להוציא 100 מליון שקל על התראה סלולרית, ובנתיים סשה מקבל התראות מהבנקים. המצב הכלכלי מפחיד אותו יותר מהמצב המדיני והבטחוני. הכותרות על הסכמי גרעין והתראות סלולריות חולפות כמו העשן מהסיגריה. הוא הפסיק לעשן אבל חזר לזה. לחץ מכל הכיוונים. מזונות, חובות, התראות, צנטריפוגות.
בשיא העסיק העסק שלו עוד שני עובדים. עכשיו רק הוא נשאר, מגיע בבקרים לעוד יום עבודה, אחרי משמרות לילה שמסתיימות לפנות בוקר. כאילו קורא את המחשבות שלי לגביו הוא מספר לי על השכנה שיצאה כשבאנו. הבת שלה התחתנה עם יהודי בקנדה ורוצה להביא אותה אליהם לקנדה בקיץ. אחותו במוסקבה. הוא חשב לחזור אבל המצב הכלכלי שם לא מזהיר ובין דירת שיכון בשלג וקור מפקיא בעיר הכי יקרה למחייה, לדירת שיכון ליד הים בעיר זולה למחייה, הוא כאן ועכשיו רשמית ישראלי יותר מרוסי אז למה לקלקל.
יום אחד הוא קם ומחליט לסגור את העסק, ולמחרת משנה את דעתו. עניין של כבוד עצמי מול שיקול כלכלי. שעון החול מאפשר לו להגיע עד החורף הקרוב ואם המצב לא ישתנה, הוא יסגור. אם בדרך יהיו 1,500 טילים ליום, כנראה שיסגור מיד. גם אם תהיה רעידת אדמה והעסק יתמוטט פיזית ולא רק כלכלית. אם יהיו גם טילים וגם רעידת אדמה, לאחותו במוסקבה יש ספה שנפתחת למיטה.
הוספת תגובה על "סשה מהשיכון בקרית ים מתכונן ל-1500 טילים ביום בסבב הבא"
נא להתחבר כדי להגיב.
התחברות או הרשמה