צטט: lepxii 2015-04-13 12:34:37
זה לא שאי-אפשר - אלא שזה דורש עימות ועבודה קשה. אפשר לעשות את זה בפחות משנתיים וחצי. למשל ימי לימוד, שכר עבודה, וכולי - אפשר להנחית את זה על ראש המורים - המהלך הדרוש די ברור (וניתן לגיבוש עם מטה מומחים עוד טרם המינוי) - אבל.... צריך להילחם מלחמת חפירות.
באופן מוכלל - צריך לשנות מהיסוד את חוקי העבודה בישראל - ובפרט בכל הקשור למגזר הציבורי. עובדי המגזר הציבורי הם בעלי מונופול (שכן לרוב - אסור להתחרות בהם) ומספקים שירות חיוני (אחרת הוא לא היה ציבורי) - ולכן אין כל הגיון שהם יוכלו לסחוט באיומים את הציבור.
יש לעשות רפורמה עמוקה בשעות וימי לימוד ובתנאי עבודה בכלל. לא קוסמטיקה (שזה מה ששרי החינוך עשו עד כה). זה מצריך עימות ושבירה של הועדים. לא מתאים למורים התנאים החדשים? שיתפטרו. אפשר להקים מערכת במקביל אליהם.
בפרט, יש לעשות את הדברים הבאים -
1. ימי לימוד - א-ה (ביטול ו), 0800 עד 1600 (עם אפשרות לעוד שעתיים חוגים בתוך בית הספר).
2. חופשות - חופש גדול - 6 שבועות שנגמרים ביום ראשון שלאחר סוכות (קרי - חופשת קיץ על חגי תשרי - כמו באוניברסיטאות (והישיבות) - חופש גדול לפי לעז וחגי תשרי ע"פ הלוח העברי זה שילוב אווילי!). שבועיים מיושרים ליום ראשון סביב פסח. יומיים חנוכה (לא כל הימים - אלו ימי עבודה במשק), יומיים פורים, יומיים שבועות, לג בעומר, יום העצמאות - ואם שכחתי משהו - סלחו לי. זה די והותר - זה נדיב הרבה יותר מכל עובד אחר במשק.
3. קיצוץ שכר מורים ותיקים - הורדת כל מיני תוספות מתוספות שונות שמקבלים עובדים ותיקים - הטבות שמתקבלול לארח 20+ לא מושך דם צעיר ואיכותי למערכת. ודווקא את הותיקים כדאי להנשיר. זה אומר ביטול שנת שבתון, ביטול מענק יובל, ביטול כל מיני תוספות ותק, וכולי.
4.שיפור תנאי מורים צעירים - הפסקת העסקת כתור "עובדי קבלן" (שנעשה כעת בשל (3)). שיפור שכר התחלתי + תוספות ותק ממוקדות לשנים הראשונות (קרי שכר עולה ב5-10 שנות עבודה ראשונות - ואז קבוע).
5. קיצוץ תקנים במשרד החינוך.
6. פיקוח אלקטרוני (מצלמות בכל כיתה) על פעילות המורים.
(אני גם בעד האחדה למסלול ממלכתי אחד (אם ציבורי), ובאופן כללי אני בעד ואצורים (פחות ציבורי) - אם כי בישראל יש מקום להפעלת אסימלציה תרבותית עם הערבים והחרים. אבל זה יותר רחב).
האם על החינוך להיות חובה וממומן באמצעות המיסים -- לרבות האוניברסיטאות -- כפי שהוא כיום ?
התשובה לשאלה זו הופכת לברורה אם שואלים אותה באופן יותר קונקרטי וספציפי, כלהלן: האם יש לאפשר לממשלה להוציא ילדים בכוח מבתיהם, עם או בלי הסכמתם של ההורים, ולהעמידם בפני אימון ותהליכי חינוך על דעתם או שלא על דעתם של ההורים? האם יש להפקיע את עושרם של אזרחי המדינה על מנת להחזיק מערכת חינוך שהם אולי מאשרים או לא מאשרים, ולשלם עבור חינוכם של ילדים, וסטודנטים, לא להם? לכל אחד אשר מבין והוא מחויב בעקביות לעקרון של זכויות הפרט, התשובה היא בפירוש: לא.
לא קיימים יסודות מוסריים כלשהם לתביעה שהחינוך הוא זכות בלעדית של המדינה -- או לתביעה שזה נכון להפקיע את עושרם של אנשים מסוימים לתועלתם של אחרים, שאינם זכאים לו.
הדעה שהחינוך צריך להיות בשליטת המדינה היא עקבית עם תיאורית הממשל הנאצי או הקומוניסטי. היא לא עקבית עם התאוריה של הדמוקרטיה הליברלית.
ההשלכות הטוטליטריות של החינוך הממלכתי (מתואר באופן אווילי כ"חינוך חובה חינם") – כנ"ל של האקדמיה -- טושטשו בחלקן כתוצאה מהעובדה שבישראל, שלא כמו בגרמניה הנאצית או ברוסיה הסובייטית, בתי ספר פרטיים – וטרם ידוע אם גם החינוך מן הבית -- נסבלים על ידי החוק. עם זאת בתי ספר אלה והחינוך מן הבית קיימים לא בזכות אלא בחסד.
ועוד, העובדות נותרו כך: (א) על רוב ההורים נכפה ביעילות לשלוח את ילדיהם לבתי הספר הממלכתיים, היות ומוטלים עליהם מיסים על מנת להחזיק את בתי הספר האלה והם אינם מסוגלים לשלם את האגרות הנוספות הנחוצות על מנת לשלוח את ילדיהם לבתי ספר פרטיים או לקיים חינוך מן הבית; (ב) הסטנדרטים של החינוך, אשר שולטים בכל בתי הספר, נקבעים על ידי המדינה; (ג) הנטייה הגוברת בחינוך היא שהממשלה מפעילה שליטה, כל פעם יותר רחבה, על כל היבט בחינוך.
כאשר המדינה לוקחת על עצמה שליטה כספית על החינוך, זה מתאים באופן הגיוני שבהדרגה המדינה תתפוש שליטה על תוכן החינוך -- היות ועל המדינה רובצת האחריות לשפוט אם נעשה שימוש "סביר" בכספיה. אולם כאשר ממשל כלשהו נכנס לתחום הדעות, כאשר מתיימר להכתיב בסוגיות אשר להן תוכן אינטלקטואלי, זהו המוות לחברה החופשית.
ספרי חינוך הם בהכרח סלקטיביים, בנושא הספר, שפתו, ונקודת ראותו. כאשר ההוראה מנוהלת על ידי בתי ספר פרטיים, יהיו הבדלים ניכרים בין בתי ספר שונים; על ההורים לשקול מה הם רוצים שילמדו את ילדיהם, על ידי תכנית הלימודים המוצעת. ואז על כל אחד לשאוף לאמת אובייקטיבית . . . . לא יהיה בשום מקום שידול ללמד את "עליונות המדינה" כפילוסופית חובה. אולם כל מערכת חינוך בשליטה פוליטית תחדיר במוקדם או במאוחר את התורה של עליונות המדינה, תהיה זו הזכות האלוהית של המלכים או "רצון העם" ב"דמוקרטיה". ברגע שתורה זו מתקבלת, הרי שלשבור את טבעת-החנק של הכוח הפוליטי המופעל על חיי האזרחים הופך להיות משימה על-אנושית. הוא אוחז בציפורניו את גופם, רכושם, וראשם של האזרחים מילדותם.
הרמה הנמוכה המצערת של החינוך היום היא תוצאה, אשר ניתן לחזותה מראש, של מערכת בתי ספר הנשלטת על ידי המדינה. ביקור בבית הספר, במידה גדולה, הפך להיות סמל של מעמד ופולחן. יותר ויותר אנשים נרשמים לאוניברסיטאות – ופחות ופחות אנשים מסיימים אותן עם חינוך מתאים. מערכת החינוך שלנו היא כמו ביורוקרטיה עצומה, שירות ציבורי עצום, בה הנטייה היא לקראת מדיניות של לקחת בחשבון הכול אודות כישוריו של מורה (כגון מספר פרסומיו) למעט כושרו ללמד; ולקחת בחשבון הכול אודות כישוריו של התלמיד (כגון "כושר הסתגלותו החברתית") למעט יכולתו האינטלקטואלית.
הפתרון הוא להביא את תחום החינוך לשוק.
ישנו צורך כלכלי דחוף לחינוך. כאשר מוסדות החינוך נאלצים להתחרות אחד עם השני על איכות ההכשרה שהם מציעים -- כאשר נאלצים להתחרות על ערך אשר ייוחס לתעודות שהם מעניקים -- הסטנדרטים של החינוך בהכרח עולים. כאשר הם נאלצים להתחרות על שירותיהם של המורים הטובים ביותר, המורים אשר ימשכו את המספר הגדול ביותר של תלמידים, אז רמת ההוראה -- ומשכורותיהם של המורים -- בהכרח עולים. (היום, המורים המוכשרים ביותר עוזבים לעתים את המקצוע ועוברים לתעשייה הפרטית, בה הם יודעים שמאמציהם יתוגמלו טוב יותר). כאשר מאפשרים לעקרונות הכלכליים שהביאו את התעשייה ליעילות מופלגת לפעול בתחום החינוך, התוצאה תהיה מהפכה, בכיוון פיתוח וצמיחה ללא תקדים של החינוך.
יש לשחרר את החינוך משליטתה או התערבותה של הממשלה, ולהפכו למפעל פרטי נושא רווח, לא בגלל שהחינוך הוא בלתי חשוב אלא בגלל שלחינוך חשיבות מכרעת.
על מה שיש לקרוא תיגר זה על האמונה הרווחת שחינוך זה מין "זכות טבעית" -- למעשה, מתת מן הטבע. מתנות חינם כאלה אינן קיימות. אולם זה אינטרס של המדינה להזין הטעיה זו -- על מנת לפרוש מסך עשן מעל סוגיית: את החופש של מי יש להקריב, על מנת לשלם עבור "מתנות חינם" כאלה.
כתוצאה מהעובדה שהחינוך ממומן באמצעות מיסים כבר זמן רב כל כך, לרוב האנשים קשה לחשוב על פתרון אלטרנטיבי. אומנם אין דבר מיוחד בחינוך אשר מבדיל בינו לבין הצרכים הרבים האחרים של הבן אדם אשר מסופקים על ידי היזמה הפרטית. נניח שבמשך שנים רבות הממשלה הייתה לוקחת על עצמה לספק לכל האזרחים נעליים (בנימוק שנעליים הן צורך דחוף), ונניח שכתוצאה מכך מישהו היה מציע להעביר תחום זה ליוזמה הפרטית, ללא ספק היו אומרים לו בכעס: "מה! אתה רוצה שכל אחד חוץ מהעשירים ילך יחף?"
אולם תעשיית הנעליים עושה את עבודתה ביכולת גבוהה יותר אין שעור מאשר החינוך הממלכתי עושה את העבודה שלו.
מהעוסקים במקצוע הפדגוגיה, אפשר לצפות לתרעומת הנקמנית ביותר, עם כל כוונה להורידם מעמדתם הרודנית; היא תבוא לידי ביטוי בעיקר בתארים כגון "ראקציונית" במקרה המתון. למרות זאת, השאלה שיש לשאול כל מורה אשר אצלו מתעורר כעס כזה היא: האם הנך חושב שאיש לא יפקיד מרצונו בידיך את ילדיו וישלם לך על מנת שתלמד אותם? מדוע לעשוק את שכרך ולקבץ את תלמידיך בכפייה?
הוספת תגובה על "מדוע אף אחד/ת לא רוצה להיות שר/ת החינוך ?"
נא להתחבר כדי להגיב.
התחברות או הרשמה