בחרתי בכותרת הזו, שלדעתי מסמלת היטב את המציאות שבה אנו נמצאים, נרצה או לא נרצה, נתכחש לכך או לא. שכן, ההיסטוריה מוכיחה לנו זאת היטב, וכמו כן ההווה המתמשך של היותנו בארצנו, שאי אפשר לנתק בין האדם הפרטי, שחייו שזורים בגורל העם והאומה - ואלו, כרוכים בהכרח בנושא הרוחני, היינו, באלוקות. זאת אומרת, שאיך שלא נביט על זה, אנו חלק ממערכת של הפרט, הכלל ומה שמעליהם. וזה לא משנה עד כמה האדם לא חפץ בכך ורוצה לפעמים לנתק את עצמו מה"מערכת". החיים, מוכיחים לנו שזה לא ניתן. שזה דבר אחד. ושעד שזה לא ייפתר, ברור שתהיינה מלחמות, שלא יהיה שלום ותמשיך המחלוקת הגדולה להתפרץ ולתסוס, בינינו ובין "אויבינו". בינם לבין עצמם. בין האנשים הפרטיים בתוכם גם כן... ההיסטוריה מוכיחה. ההווה מוכיח. ומי שיש לו קצת שכל יכול להבין מהו העתיד באופן רציונלי. מלחמה. סתם, הרהורים, בעקבות מאמר שקראתי בשם "רוח התקופה", שעוסק קצת בנושא. בכך, שביום הזיכרון הזה, הגיע הזמן להפנים שאנחנו כאן. פה, בארץ ישראל. שאנחנו יהודים, לפני שאנחנו בני אדם. ושבנקודה הזו, יש להתייחס לפן הרוחני של העניין, אשר הוא שמקרין על אלו ומביא לכך שנהיה חייבים להתייחס חזרה. להראות, שאנחנו כבר מספיק נאורים בכדי לראות את המשוואה כמו שהיא, מעבר לרמה הרעיונית. מעבר למופשט. אלא ממש, כמערכת שבתוכה אנו חיים ושמתומצתת (לדעתי) באדם (יהודים תחילה), עם (ישראלים תחילה), אלוקים (הקב"ה). מזה, יצמח לבסוף גם "אור לגויים" ויבוא שלום. תודה על אפשרות השיתוף...