טקסט של חיים שדמי
הייתי חייל מפוזר.
איבדתי עין. איבדתי חברים. איבדתי דם. לא עזרו כל המת"שים.
בסוף שיבצו אותי ברבנות הצבאית. אמרו לי, תהיה בתפקיד חלל תצוגה. שאלתי, מה זה אומר להיות חלל תצוגה.
הסבירו לי שחלל תצוגה זה דמוי חלל שמתאמנים עליו באימונים ללוויות צבאיות, תרגולים לטקסי יום הזיכרון ודוגמן לתמונות ניצחון. שאלתי מה התנאים, והם אמרו שנשארים אחת לחמש, שומרים פעם בשבוע, אימונים של שלושה שבועות, סיפוח לתרגילים ביחידות חי"ר, והשירות עצמו איזי בגלל האחריות. בכל זאת מעמסה.
על דבר אחד מקפידים ביחת"ג, אמרו לי. על משמעת. השריון אפסנאות לעומתם. אסור באיסור חמור לזוז בזמן שאתה חלל תצוגה. חייבים לשמור על אמינות. רס"ר יחת"ג ראשי ישלח אותך לכלא על רפלקס. למה אם החיילים יראו חלל תצוגה זז, הם ייבהלו, ייכנסו להיסטריה. יחשבו תחיית מתים, משיח בא, החיילים השמאלנים יקלטו שעבדנו עליהם כל השנים, שהשתמשנו בכולם, תהיה אנרכיה. לא מתאים.
באמת לא מתאים.
שלושה חודשים ראשונים היה סבבה. אחרי זה התחילו לי סיוטים. הדמויות מהסיפורים שגילמתי בתצוגה נכנסו לי לחלומות. בהתחלה תרגלתי כמו באימונים. הייתי כמו שאומרים, עם הסכין בין השיניים. לא חושב, פועל על אוטומט. אבל אחרי כמה זמן זה שעמם. לא רציתי להיות סתם בובה. התחלתי להמציא סיפורים על החללים שגילמתי. עשיתי את זה הרואי, לבנון, לבנון בוץ לבנוני, לבנון רגיל. החיילים בתרגולים בכו בלוויות שלי, כולל הצנחנים. עד כדי כך הייתי אמין. עם הזמן נתנו לי לעשות אפילו להיפצע ורק אז לדמם למוות עד החילוץ.
אבל זה חלחל לי לנשמה כמו נחש. אחרי חמישה חודשים אושפזתי. שחררו אותי על 21. אני נכה מאה אחוז, מקבל קנביס וקצבה מאה אחוז גם. לא צריך לעבוד יותר. למילואים לא קוראים לי, טקסי ערב יום זיכרון בבית-ספר, וכאלה.
אני חושב שבאיזשהו מקום, אני חי את החיים עבור כל אלה שמתתי בשבילם. אני מרגיש שבמותם, הם ציוו לי את החיים. אני חלל תצוגה נישא של כל מה שאיבדתי. יכול להיות שאם לא הייתי כל-כך מפוזר, כל זה לא היה קורה.
/null/text_64k_1#