עוד סיפור -אמיתי- שתבין עד כמה הסוגיה לא פשוטה, ברמה האישית גם ללא מתנחל.
בשנת 94, קצת אחרי הסכמי אוסלו, היה לי כבר רכב. רכב טוב אפילו. אז עבדתי במרכז העיר, בירושלים.
הוריי, שהיה להם בית קרקע בשכונת רמות, התקשרו וביקשו שאבוא לאכול איתם צהריים.
אמא מבקשת ? מה לעשות, הולכים !
לא רציתי להזיז את הרכב מהחניון, ונסעתי אליהם באוטובוס. קו 38, אם אני זוכר נכון.
בקיצור, אני יושב באוטוסוס, עם תיק samsonite גמיש על הברכיים.
לידי מתיישב ערבי, בגילי בערך, עם שקית ניילון גדולה שחורה.
נוסעים, ונוסעים, והערבי , מן הסתם טרוריסט מסוכן, אולי נמלט, אט אט מכניס את היד לשקית השחורה.
במקביל, אט אט, אני מכניס את היד לתיק החצי פתוח שלי, ואוחז באקדח H&K ששכן שם דרך קבע, בלי להוציא אותו מהתיק, עדיין.
הערבי הטרוריסט הוציא אט אט את היד חזרה מהשקית השחורה מאוד. מחזיק במשהו. סכין ? רימון ?
אני מוציא אט אט את היד מהתיק, אוחז באקדח, במקביל, מקרב את היד השניה לתיק כדי לבצע דריכה הפוכה מהירה
(ל KH שלי לא הייתה נצרה בכלל).
הערבי מוציא מהשקית ... מלפפון, מסתכל עלי, מושיט לי את המלפפון מול הפרצוף,
ובחצי חיוך לא ממש שמח, אומר לי : " אחי, חשבתי שעשינו שלום באוסלו ! מה, לא ?"
קשה להסביר לך במילים כמה הרגשתי מטומטם מכל הסיפור !
/null/text_64k_1#