די מוסכם שההיסטוריה של מדינות לאום nation states מתיחסת לכמאה שנים האחרונות.
הסכסוך הישראלי-פלסטיני מהווה דוגמה פראקסלנס לאיך בני אדם לא צריכים להתנהל ואיך לא לפתור סכסוכים.
הסיבות לסכסוכים הן תודעתיות. אופן המשגת דברים כמו "היסטוריה" "זהות" "אנחנו והם" מהווה מכשול לפיתרון.
עיקר הבעיה הוא חמדנות.
אחיזה עצמית חזקה ומוגזמת היא הסיבה לכל אלימות.
חמדנות נובעת מאחיזה עצמית חזקה.
אחיזה עצמית חזקה גם מתבטאת בהתמכרויות, כמו לאוכל ולמין.
אובססיית מין ואובססיית אוכל הן דוגמאות לחמדנות, לאחיזה חזקה בכל הקשור לאני ולשלי.
זה לא מקרה שהרבנים והנביאים לפניהם הפצירו להפחית תשוקה.
כעס ושנאה מתועררים כשהתשוקה העזה, החמדנות, לא מתממשת.
כשאנחנו לא מקבלים את מה שאנחנו רוצים אנחנו כועסים.
לא ניתן להשתחרר מכעס ומשינאה ללא הפחתת חמדנות ותשוקה.
כעס שעלול להתעורר כתגובה למה שכתבתי הוא דוגמא לאגו, לאחיזה חזקה באני ובשלי.
האגו מפגין אינספור תעלולים על מנת שלא נגלה שהוא למעשה לא קיים, כדי שלא נחשוף את השקר לגבי אופן קיומו.
אגו הוא מקור כל הסבל.
חווית הכעס היא לא חוויה נעימה והיא בעצמה סבל.
כדי להשתחרר מכעס ומשינאה צריכים להפחית תשוקה וחמדנות.
כל אדם, בין אם הוא דתי או לא דתי, זקוק לריסון עצמי על מנת להרגיש סיפוק בהווה.
תודעת החמדנות, תודעת התשוקה, היא תודעה מיוסרת שסובלת מחוסר סיפוק אינסופי בהווה.
העבר והעתיד לא קיימים.
הרגע היחיד שקיים, אף הוא באופן לא עצמאי ובלתי תלוי, הוא רגע ההווה.
השתחררות מאחיזה חזקה בעצמי היא הקלה אדירה.
חמלה היא מצבור בלתי נדלה של אנרגיה ושל תחושת סיפוק ורווחה בהווה.
אילו יכולנו לקנות הארה במיליון דולר, כולנו היינו רצים לאסוף את הכסף.
זה ערכה של דת, של תרגול של ריסון עצמי.
אפשר בהחלט לתרגל מוסר וריסון עצמי ויושר באופן חילוני.
לא צריכים להיות אדם דתי כדי להיות אדם טוב ומתחשב בזולת.
אבל תרגול של דת, כל דת, מאוד עוזר ותומך.
איזהו עשיר? השמח בחלקו.
איזהו גיבור? הכובש את יצרו.
איזהו חכם? הלומד מכל אדם.
/null/text_64k_1#