פרופסור למתמטיקה באוני' העברית בירושלים, מתניה בן ארצי, כתב בעיתון הארץ מאמר תחת הכותרת:
הממשלה החדשה לא מעניקה לנו הרבה סיבות לשמחה. אבל שמחה, כידוע, נמצאת לפעמים במקומות לא צפויים. למשל, השמחה הבאה עם חיפוש (ולפעמים גילוי) האמת. והממשלה הזאת, יותר מקודמותיה, מעודדת אותנו לעסוק בחיפוש האמת בעניין שהוא מהותי לעצם זהותנו האזרחית. בהביאה לפתחנו שלל יוזמות מהסוג של "חוק הלאום היהודי", או בדרישתה המופנית אל הגויים להכיר ב"מדינת הלאום היהודי", היא מחייבת אותנו לחקור את העניין הלאומי הזה, מעשה שכרוכה בו שמחה של "התרת הספקות".
המסמך האזרחי החשוב ביותר הנמצא בידינו הוא הדרכון הישראלי. זוהי התעודה הניתנת לנו על ידי המדינה כעדות למעמד הגבוה ביותר שנוכל לשאוף אליו, דהיינו, אזרח(ית) ולא, למשל, סתם תושב קבע. והנה, במסמך הזה, בלשון האנגלית, שהמדינה מחויבת לה מכוח אמנות בינלאומיות, אנו מתוארים כבעלי "לאומיות ישראלית" (Nationality: Israeli) ואילו בשפה העברית, האמורה לתאר אותה עובדה בדיוק, נכתב "אזרחות: ישראלית". כך מסרבת המדינה לומר לאזרחיותיה ואזרחיה מהו הלאום שלהם, אותו לאום שהגויים נדרשים להכיר בו.
רבות דובר בשנים האחרונות על כך ש"הלאום היהודי" הוא מושג חסר שחר ונטול בסיס היסטורי. למעשה, המקום היחיד שבו הוכר לאום כזה היה בריה"מ. בכל שאר העולם, לאורך כל ההיסטוריה, השבט היהודי הוגדר באמצעות דתו היהודית. כך היה בעיני הגויים ובוודאי בעיני היהודים עצמם, שהכתירו על עצמם מנהיגות דתית (רבנית) בכל תפוצותיהם. המושג הרווח "עם־ישראל" היה בעל משמעות דתית בלבד, וההצטרפות אליו היתה מעשה דתי לחלוטין.
למעשה, גם אם כל אומות העולם יכירו בלאום היהודי, מדינת ישראל תהיה היחידה שלעולם לא תכיר בו. ידוע ומוכר הפרדוקס של התנועה הציונית שראשוניה היו לאומנים, לא דתיים, שלא לומר אנטי־דתיים (כמו האמירה המיוחסת לבן־גוריון, שבמשך 50 שנה לא נכנס לבית כנסת בארץ ישראל), אך ביססו את תביעתם למדינה לאומית דווקא על התנ"ך, ספר דתי לחלוטין. במיוחד ידועה הפיסקה ממגילת העצמאות ולפיה "בארץ ישראל קם העם היהודי... בה יצר נכסי תרבות לאומיים". ובכן, לכל מי שרוצה להתעמק בחקר האמת הזאת מומלץ לבקר באגף ההיסטוריה של המזרח הקדום במוזיאון הלובר. בחלק המוקדש למסופוטמיה נמצא תיעוד מדהים בעוצמתו של ממלכות השומרים, האכדים, הבבלים והאשורים, אותם אלה המוזכרים בתנ"ך. שם נמצאת בעצם מולדתנו התרבותית.
כזכור, התנ"ך מתאר את ההוראה שניתנה לאברם לעזוב את אור כשדים: "לך לך מארצך וממולדתך..." באגף ההוא אנו למדים, באמצעות מאות חרסים, על המצאת הכתב (לפני כ–5,000 שנה), כמו גם על יצירת מערכת החוקים הכתובה של חמורבי (לפני כ–4,000 שנה). לו היינו נאמנים באמת למורשתנו התרבותית, ובפרט ל"עשרת הדיברות", היינו צריכים לדאוג לכך שתמונת מצבת חמורבי תהיה מוכרת לכל ילד המתחנך על התרבות העברית.
זאת ועוד, סיפורי התנ"ך משתקפים אלינו ממצבת מישע מלך מואב, או כתבי סנחריב האשורי, המתארים את מלחמותיהם — הראשון נגד ממלכת ישראל והשני נגד ממלכת יהודה. אף שגירסאותיהם (ובייחוד זו של סנחריב, שחזר לארצו עטור ניצחונות) שונות מאוד מן הסיפור המקראי, הן משמשות בתרבות הישראלית החדשה מקור לגאווה: הנה הוכחה לנכונות "הסיפור שלנו".
אבל אולי כל הממצאים האלה צריכים להיות לנו מקור למבוכה, שלא לומר בושה? היכן התיעוד "שלנו" מאותה תקופה? אין כל תעודה או שבר חרס, שעליו נמצא פסוק מפסוקי התנ"ך ויכול להיות משויך לאותה תקופה. אפילו הכתובת היחידה שקיימת, זאת של נקבת השילוח, רחוקה מאוד מהסיפור המקראי.
אולי השבטים הישראליים־העבריים שישבו כאן באותה תקופה היו — בסתירה משוועת לתיאורם במסגרת המאמץ הציוני — נחותים במידה ניכרת, בתרבותם ובאוריינותם, מן העמים והתרבויות המפוארות סביבם? אולי בעצם האמת היא, שבניגוד למה שכתוב במגילת העצמאות, "בארץ ישראל לא קם העם היהודי.... ולא בה יצר נכסי תרבות לאומיים"?
נשאלת השאלה, מה לוויכוח ההיסטורי הזה ולהווייתנו המדינית כאן ועכשיו? אני מאמין, כי התייחסות ישרה ונאמנה לאמת ההיסטורית, דווקא בעניין שנראה בעיני רבים בתוכנו כגורם מכריע לישיבתנו כאן, תהיה התחלה חשובה בתהליך הבחינה המחודשת של "תרבות השקר" שמאיימת, יותר מכל גורם חיצוני, למוטט את כל מה שהוקם כאן. מובן ש"האמת" היא מושג חמקמק, ואין רק "אמת" אחת, למרות דברי המשורר "אמת מארץ תצמח" (תהלים פ"ה). ואף על פי כן, דיון פתוח באמיתות הבסיסיות של החברה הישראלית, ובראשן סוגיית הלאומיות, יהווה מנוף לביסוס הקיום המדיני שלנו כאן, כחברה החיה בהרמוניה עם האוכלוסייה הערבית־הפלסטינית החולקת אתנו את כברת הארץ הזאת. דיון כזה יעניק לנו את העוז להסיר את זרע הפורענות שנושא עמו המושג המופרך של "מדינת הלאום היהודי", ולדבוק בטיפוחה של "מדינת ישראל", המדינה היחידה בעולם שהעברית היא שפת אמם של מרבית אזרחיה.
הכותב הוא פרופסור למתמטיקה באוניברסיטה העברית בירושלים
רגע - אם הוא צודק, האם יש לנו זכות כלשהי על הארץ הזו שבה אנחנו יושבים? ומה זכויות הערבים אזרחי ישראל ומה הזכויות המגיעות/לא מגיעות לערבים המכונים פלשתינאים?
מצד שני - למרות שהוא אחיה של גברת נתניהו, יש מצב שהוא מדבר שטויות.
הוספת תגובה על "לאום יהודי - מה זה החיה הזו?"
נא להתחבר כדי להגיב.
התחברות או הרשמה