בראשית פרק לד

א וַתֵּצֵא דִינָה בַּת-לֵאָה, אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב, לִרְאוֹת, בִּבְנוֹת הָאָרֶץ.  ב וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן-חֲמוֹר, הַחִוִּי--נְשִׂיא הָאָרֶץ; וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ, וַיְעַנֶּהָ.  ג וַתִּדְבַּק נַפְשׁוֹ, בְּדִינָה בַּת-יַעֲקֹב; וַיֶּאֱהַב, אֶת-הַנַּעֲרָ, וַיְדַבֵּר, עַל-לֵב הַנַּעֲרָ.  ד וַיֹּאמֶר שְׁכֶם, אֶל-חֲמוֹר אָבִיו לֵאמֹר:  קַח-לִי אֶת-הַיַּלְדָּה הַזֹּאת, לְאִשָּׁה.  ה וְיַעֲקֹב שָׁמַע, כִּי טִמֵּא אֶת-דִּינָה בִתּוֹ, וּבָנָיו הָיוּ אֶת-מִקְנֵהוּ, בַּשָּׂדֶה; וְהֶחֱרִשׁ יַעֲקֹב, עַד-בֹּאָם.  ו וַיֵּצֵא חֲמוֹר אֲבִי-שְׁכֶם, אֶל-יַעֲקֹב, לְדַבֵּר, אִתּוֹ.  ז וּבְנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ מִן-הַשָּׂדֶה, כְּשָׁמְעָם, וַיִּתְעַצְּבוּ הָאֲנָשִׁים, וַיִּחַר לָהֶם מְאֹד:  כִּי-נְבָלָה עָשָׂה בְיִשְׂרָאֵל, לִשְׁכַּב אֶת-בַּת-יַעֲקֹב, וְכֵן, לֹא יֵעָשֶׂה.  ח וַיְדַבֵּר חֲמוֹר, אִתָּם לֵאמֹר:  שְׁכֶם בְּנִי, חָשְׁקָה נַפְשׁוֹ בְּבִתְּכֶם--תְּנוּ נָא אֹתָהּ לוֹ, לְאִשָּׁה.  ט וְהִתְחַתְּנוּ, אֹתָנוּ:  בְּנֹתֵיכֶם, תִּתְּנוּ-לָנוּ, וְאֶת-בְּנֹתֵינוּ, תִּקְחוּ לָכֶם.  י וְאִתָּנוּ, תֵּשֵׁבוּ; וְהָאָרֶץ, תִּהְיֶה לִפְנֵיכֶם--שְׁבוּ וּסְחָרוּהָ, וְהֵאָחֲזוּ בָּהּ.  יא וַיֹּאמֶר שְׁכֶם אֶל-אָבִיהָ וְאֶל-אַחֶיהָ, אֶמְצָא-חֵן בְּעֵינֵיכֶם; וַאֲשֶׁר תֹּאמְרוּ אֵלַי, אֶתֵּן.  יב הַרְבּוּ עָלַי מְאֹד, מֹהַר וּמַתָּן, וְאֶתְּנָה, כַּאֲשֶׁר תֹּאמְרוּ אֵלָי; וּתְנוּ-לִי אֶת-הַנַּעֲרָ, לְאִשָּׁה.  יג וַיַּעֲנוּ בְנֵי-יַעֲקֹב אֶת-שְׁכֶם וְאֶת-חֲמוֹר אָבִיו, בְּמִרְמָה--וַיְדַבֵּרוּ:  אֲשֶׁר טִמֵּא, אֵת דִּינָה אֲחֹתָם.  יד וַיֹּאמְרוּ אֲלֵיהֶם, לֹא נוּכַל לַעֲשׂוֹת הַדָּבָר הַזֶּה--לָתֵת אֶת-אֲחֹתֵנוּ, לְאִישׁ אֲשֶׁר-לוֹ עָרְלָה:  כִּי-חֶרְפָּה הִוא, לָנוּ.  טו אַךְ-בְּזֹאת, נֵאוֹת לָכֶם:  אִם תִּהְיוּ כָמֹנוּ, לְהִמֹּל לָכֶם כָּל-זָכָר.  טז וְנָתַנּוּ אֶת-בְּנֹתֵינוּ לָכֶם, וְאֶת-בְּנֹתֵיכֶם נִקַּח-לָנוּ; וְיָשַׁבְנוּ אִתְּכֶם, וְהָיִינוּ לְעַם אֶחָד.  יז וְאִם-לֹא תִשְׁמְעוּ אֵלֵינוּ, לְהִמּוֹל--וְלָקַחְנוּ אֶת-בִּתֵּנוּ, וְהָלָכְנוּ.  יח וַיִּיטְבוּ דִבְרֵיהֶם, בְּעֵינֵי חֲמוֹר, וּבְעֵינֵי, שְׁכֶם בֶּן-חֲמוֹר.  יט וְלֹא-אֵחַר הַנַּעַר לַעֲשׂוֹת הַדָּבָר, כִּי חָפֵץ בְּבַת-יַעֲקֹב; וְהוּא נִכְבָּד, מִכֹּל בֵּית אָבִיו.  כ וַיָּבֹא חֲמוֹר וּשְׁכֶם בְּנוֹ, אֶל-שַׁעַר עִירָם; וַיְדַבְּרוּ אֶל-אַנְשֵׁי עִירָם, לֵאמֹר.  כא הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה שְׁלֵמִים הֵם אִתָּנוּ, וְיֵשְׁבוּ בָאָרֶץ וְיִסְחֲרוּ אֹתָהּ, וְהָאָרֶץ הִנֵּה רַחֲבַת-יָדַיִם, לִפְנֵיהֶם; אֶת-בְּנֹתָם נִקַּח-לָנוּ לְנָשִׁים, וְאֶת-בְּנֹתֵינוּ נִתֵּן לָהֶם.  כב אַךְ-בְּזֹאת יֵאֹתוּ לָנוּ הָאֲנָשִׁים, לָשֶׁבֶת אִתָּנוּ--לִהְיוֹת, לְעַם אֶחָד:  בְּהִמּוֹל לָנוּ כָּל-זָכָר, כַּאֲשֶׁר הֵם נִמֹּלִים.  כג מִקְנֵהֶם וְקִנְיָנָם וְכָל-בְּהֶמְתָּם, הֲלוֹא לָנוּ הֵם; אַךְ נֵאוֹתָה לָהֶם, וְיֵשְׁבוּ אִתָּנוּ.  כד וַיִּשְׁמְעוּ אֶל-חֲמוֹר וְאֶל-שְׁכֶם בְּנוֹ, כָּל-יֹצְאֵי שַׁעַר עִירוֹ; וַיִּמֹּלוּ, כָּל-זָכָר--כָּל-יֹצְאֵי, שַׁעַר עִירוֹ.  

כה וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים, וַיִּקְחוּ שְׁנֵי-בְנֵי-יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ, וַיָּבֹאוּ עַל-הָעִיר, בֶּטַח; וַיַּהַרְגוּ, כָּל-זָכָר.

עלינו לקרוא, וליישם. ככל שתוקפים אותנו מיישוב מסויים - וזאת באופן שיטתי - אז יש לפעול כנגד יושבי אותו יישוב אשר תוקפים אותנו ומספקים בסיס לאלו אשר תוקפים אותנו.

מדובר פה בעפולה נועזת של בני יעקב אשר פעלו נגד יושבי שכם שהחזיקו בכוח (וחסו על האנס) בדינה. שימוש במילה כתחבולה אשר הובילה לכשירות לחימה נמוכה היייתה שימוש נאות בתחבולות ודיפלומטיה לקראת המכה הצבאית.

פגיעות בעלות אופי מיני של ערבים בנשים יהודיות עוררו זעם, וגררו את מִפקדת ההגנה ומטה הפלמ"ח לפעולות בלתי שגרתיות, ואף קיצוניות באכזריותן. במקרה אחד - סירוס אנס, ובמקרה שני - הריגה של אנס.

בשלהי שנת 1943 אירעו בעמק בית-שאן מקרי תקיפה אחדים של בנות קיבוצים מהאזור על רקע מיני. הגדישה את הסאה תקיפה של צעיר וצעירה מקיבוץ נווה-איתן בידי צמד ערבים: אחד התוקפים איים בנשק על הבחור, בעוד השני אונס את הבחורה. האונס גרם לסערה ביישובי העמק.

במפקדת ההגנה ובש"י (שירות הידיעות - המודיעין של האירגון) התקיים ויכוח נוקב בדבר הדרך הראויה לתגובה. הרעיון להרוג את האנס נשלל, בטענה שהעונש יגרור גאולת דם ולא ישיג את מטרתו. העונש שנבחר היה סירוס, על-פי העיקרון "עין תחת עין", שדומה לו מצוי גם בחוק המוסלמי, הקובע כי יד שגנבה – תיקטע. מקבלי ההחלטה סברו שחריגותו ואכזריותו של העונש יעבירו את המסר הנכון ויעוררו את ההדים המקווים מבלי לגרום לתגובה אלימה מהצד הערבי. שאול אביגור אישר את הפעולה, לאחר שהמומחים לענייני ערבים במחלקה המדינית של הסוכנות היהודית שכנעו אותו בחיוניותה.

ביצוע משימת הסירוס הוטל על הפלמ"ח. סגן מפקד הפלמ"ח, יגאל אלון, מינה בינואר 1944 את נחום שריג, מפקד פלוגה א', כאחראי לפעולה. שריג בחר לביצוע המשימה את יוחאי בן-נון כמפקד, והלה צירף אליו את עמוס חורב ואת יעקובה כהן, איש המחלקה הערבית. ההנחיה לחולייה הייתה שבעקבות הסירוס ייוותר האנס בחיים ויסתובב עם מומו, למען יראו וייראו.

שלושת המבצעים קיבלו מרופא קופת-חולים בעפולה הדרכה מדויקת כיצד לבצע את הניתוח. מנקודת מבטם של מקבלי ההחלטה על הסירוס, שיקפו ההכנות לקראתו את המגמה ליישמו תוך הקפדה על גישה הומנית.

לאחר שנאסף מידע אודות האנס, שהתפאר במעשיו בפומבי, אותר הבית בו גר ונקבעה תכנית הפעולה. בהתאם לתכנית, היה כהן צריך לפתות את האיש בערמה לצאת מביתו, ואז אמורים היו בן-נון וחורב להשתלט עליו, להביאו אל מתחת לגשר הרומי הסמוך לבית-שאן, לבצע את הסירוס ולסגת בדרך שאובטחה בידי שני חברי פלמ"ח.

שלושת חברי החוליה הגיעו לבית-שאן בשעות הערב של אחד מימי חודש ינואר 1944, כשהם מחופשים לערבים. הם הסתתרו בקרבת בית האנס, ולאחר שהוא נכנס אליו, פרצו באקדחים שלופים פנימה. חברי החוליה התחזו כמבריחי נשק שבאו מסוריה ומנסים למצוא את ביתו של נכבד היישוב. בהתאם לתביעתם, הצטרף האנס לבן-נון וחורב, כדי לסייע בידם לכאורה לאתר את בית הנכבד, בעוד כהן נותר מאחור בבית האנס על-מנת להרגיע את דייריו לנוכח ההתפרצות הפתאומית ולוודא כי אינם חושדים במאום.

בן-נון וחורב הובילו את האנס באיומי נשק אל מתחת לגשר הרומי השוכן בכניסה לבית-שאן וביצעו את הסירוס. כהן יצא מבית האנס והצטרף ליתר חברי החוליה, שנסוגו בשלום לקיבוץ בית-השיטה.

למחרת נודע שהאנס המסורס נמצא בחיים והועבר לטיפול רפואי בבית חולים. הרופא שהדריך את החוליה, ביקר בבית החולים ומצא כי לא נשקפת סכנה לחייו. חברי הפלמ"ח הדביקו כרוזים בחוצות בית-שאן, שהבהירו כי הפעולה בוצעה בידי הפלמ"ח, כעונש על מעשה האונס. כעבור ימים אחדים ביקר כהן בבית-שאן על-מנת להתרשם מהלוך הרוחות ביישוב בעקבות הסירוס. הצעירים תבעו נקמה אך המבוגרים הביעו שביעות רצון מהעונש שכן האונס המיט עליהם חרפה.

בעקבות הצלחת המבצע, הוחלט בהגנה להגיב גם כנגד תקיפה מינית שאירעה שנתיים לפני כן באזור הצפון, עת נאנסו אם ובתה בידי שני ערבים: שוטר מטבריה וצעיר מצפת. הפעם הוחלט להרוג את האנסים. חברי פלמ"ח, ובכללם חברי המחלקה הערבית, היו מעורבים במעקב ובביצוע גזר דין המוות של הצעיר מצפת. משנודע לשוטר מטבריה על מות שותפו לפשע, נמלט לעבר-הירדן. בשלבים שונים של פעילות זו השתתפו המסתערבים סעדיה עמרני, יעקובה כהן, אבו-סחה (שמו המלא טרם הותר לפרסום), יאיר הררי ושמעון הרוש.

פרשת האונס והסירוס בעמק בית-שאן הייתה לאחד מהצ'יזבטים הידועים בתולדות הפלמ"ח. חיים חפר כתב בעקבותיה את השיר: "סירסנוך, יא מוחמד", ששרו הלוחמים בנעימה מזרחית, בסלסולים ובריקוד מסביב למדורה.

http://www.haaretz.co.il/misc/1.830951

- שכחת להוסיף שיעקב נזף בהם ולא שכח להם את המעשה עד יום מותו.

- מה את רוצה להגיד בזה ? שהנורמות אז היו שונות ? רק אצלנו ? בדקת את הקוראן ? בדקת צו האינקוויזיציה שהאפיפיור אישר ?

צטט: יעקב* 2015-08-16 15:10:04

- שכחת להוסיף שיעקב נזף בהם ולא שכח להם את המעשה עד יום מותו.

- מה את רוצה להגיד בזה ? שהנורמות אז היו שונות ? רק אצלנו ? בדקת את הקוראן ? בדקת צו האינקוויזיציה שהאפיפיור אישר ?

 

- נזף בהם?

יאללה, הבה נראה מה הטריד אותו:

 וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל-שִׁמְעוֹן וְאֶל-לֵוִי, עֲכַרְתֶּם אֹתִי, לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ, בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי; וַאֲנִי, מְתֵי מִסְפָּר, וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי, וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי (פסוק 30). 

ואידך זיל גמור.

- אין לי עניין להשוות נורמות של אז להיום ולא מעניין אותי הקוראן והאינקוויזיציה.

מה שמעניין אותי זה שאנחנו משתיתים את כל האלימות שלנו כנגד הפלסטינים על ההבטחה האלהית שבסיפורי התנ"ך.

צטט: שִינשִין 2015-08-16 15:29:32

צטט: יעקב* 2015-08-16 15:10:04

- שכחת להוסיף שיעקב נזף בהם ולא שכח להם את המעשה עד יום מותו.

- מה את רוצה להגיד בזה ? שהנורמות אז היו שונות ? רק אצלנו ? בדקת את הקוראן ? בדקת צו האינקוויזיציה שהאפיפיור אישר ?

 

- נזף בהם?

יאללה, הבה נראה מה הטריד אותו:

 וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל-שִׁמְעוֹן וְאֶל-לֵוִי, עֲכַרְתֶּם אֹתִי, לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ, בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי; וַאֲנִי, מְתֵי מִסְפָּר, וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי, וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי (פסוק 30). 

ואידך זיל גמור.

 

- אין לי עניין להשוות נורמות של אז להיום ולא מעניין אותי הקוראן והאינקוויזיציה.

מה שמעניין אותי זה שאנחנו משתיתים את כל האלימות שלנו כנגד הפלסטינים על ההבטחה האלהית שבסיפורי התנ"ך.

חטפו את דינה. אנסו אותה. החזיקו אותה בכוח.

טביחת השבט שהחזיק בה - אך התבקש כל עוד שזה היה אפשרי צבאית (צ'ק - בוצע) ושלא פגע דיפלומטית יותר מדי בשבט יעקב.

צטט: sigjon 2015-08-16 15:56:27

לא מעניין הקוראן ? מעניין שכיום כל התרבות המערבית סובלת מזה...

באמת? מדברייך עולה שאת לא כל כך מכירה את הקוראן.

המערב סובל מנסיונם של מיני פונדמנטליסטים מוסלמים להשתלט עליו כשהם נסמכים על פרשנות מטורפת שהם מקנים לו, לצורך זה.

צטט: sigjon 2015-08-16 15:56:27

למה שלא תביאי את עשרת הדיברות שזה הבסיס לכל חוק סוציאלי בעולם...

בגלל שהם לא מקוריים.

די משעשע, עלייך להודות, איך אותו מקור משמש אותות ומופתים כשנוח (זכותנו על הארץ, העם הנבחר ועוד מיתוסים כיד הדמיון המזרח תיכוני), אבל גורמים לג'עג'ע כשפחות נוח ונדרשים אצל הקוראן וצו האפיפיור...

צטט: מזל וברכה 2015-08-16 16:10:21

די משעשע, עלייך להודות, איך אותו מקור משמש אותות ומופתים כשנוח (זכותנו על הארץ, העם הנבחר ועוד מיתוסים כיד הדמיון המזרח תיכוני), אבל גורמים לג'עג'ע כשפחות נוח ונדרשים אצל הקוראן וצו האפיפיור...

 

 

לגמרי!

וזה מקור החולשה של הטיעונים שלהם.