הכותב: רונן אביגדור.

הניאו-ליברל האחרון

מה גורם לראש הממשלה, פוליטיקאי מנוסה, ושורד סדרתי של משברים ומערכות בחירות, להחזיק בעמדות כלכליות חברתיות שהן ההיפך הגמור מפופוליסטיות?  בשיח הציבורי הביקורתי, קל מאוד להאשים את המערכת הפוליטית כולה ובמיוחד את מקבלי ההחלטות, בחוסר עקביות ובפופוליזם ובמקרים רבים מספור זו אכן המציאות. ככה זה כשתכנון או תוצאות לטווח ארוך, הפכו מתוכנית חומש או עשור, לתוכנית לצליחת הקדנציה הנוכחית וזכיה בבחירות הבאות.

בשנים האחרונות, נתניהו גילה גמישות מפתיעה, ויש שיגידו חשודה, בנושאי כלכלה וחברה. הוא אימץ את דוח המופת של וועדת טרכנברג ופעל ליישם חלק מהמלצותיה, הקים קבינט כלכלי-חברתי, ואימץ לכאורה קו חברתי ופופלארי, גם על חשבון הגדלת הוצאות הממשלה והגירעון התקציבי, שתי תוצאות לוואי המשולות בעיניו לסדין אדום. הוא נתן ל-2 שרי אוצר, יאיר לפיד ומשה כחלון חופש יצירתי, בכל הקשור להתמודדות עם יוקר המחיה ובמיוחד מחירי הדיור, למרות שאלמנטים מרכזיים מהאידיאולוגיה הכלכלית-חברתית של כל אחד מהם,  מנוגדים ואפילו הפוכים מה-DNA   הכלכלי-חברתי שלו, כמי שייבא לישראל מארה"ב, כבר בכהונתו הראשונה כשר אוצר ובייתר שאת מאז, את הקו הימני, הניאו-ליברלי.

  אבל תמיכתו המוחלטת של נתניהו במתווה הגז, הלחצים הכבדים שהפעיל על אלו שניהלו את המו"מ מטעם המדינה מול מונופול הגז, להתפשר ונסיונותיו למנוע מהמלצות וועדת שישינסקי 2 בנושא מדיניות הממשלה בתחום מיסוי משאבי טבע, להיכנס לחוק ההסדרים כפי שהן, מעידות כי נתניהו היה ונותר בראש ובראשונה ניאו-ליברל.

הניאו-ליברליזם התפתח מתוך הקפיטליזם, ויש האומרים שהוא גרסא קיצונית-ימנית שלו. היעד הראשון בחשיבותו של המודל הניאו-ליברלי הינו צמיחה כלכלית של המשק . הדרך לעידוד הצמיחה עוברת לא בהקצאה שווה של משאבים, הטבות מס ותקציבים בין כל האזרחים והעסקים, וגם לא באמצעות קצבאות או תקציבים חברתיים גדולים, אלא באמצעות יצירת משק חזק וצומח, שוק עבודה חזק וחוסן פיננסי של המדינה, האמורים למשוך משקיעים, זרים ומקומיים ולעודד את המגזר העסקי.

לכן הניאו-ליברליזם מתעדף את ההשקעה בגורמים המכונים "מחוללי צמיחה", כלומר בקצה העליון של הפירמידה הכלכלית, הן במגזר הפרטי והן בסקטור העסקי. כשפעילים חברתיים צועקים שחייבים להקטין כאן את אי השוויון ולייצר "צמיחה מכלילה", כזו שמגיעה לכיסו של כל אחד מאיתנו, במקום שתעצר אי שם במרומי האלפיון והמאיון העליון, הניאו-ליברל לא יחלוק על שני היעדים האלה. גם הוא רוצה לייצר כאן צמיחה מכלילה, אבל הדרך להשיג אותה הפוכה ב- 180 מעלות מזו המוצעת על ידי השמאל הכלכלי, ומבוססת על מודל

המכונה  Trickle down econimics.

ראש הממשלה, בוחן כל החלטה כלכלית דרך פריזמה מאוד ברורה. נאמן לקו הניאו-ליברלי, הוא שואל את עצמו מה ההחלטה תעשה למחוללי הצמיחה במשק, כשמבחינתו ההגדרה הזו ברורה לחלוטין ונתונה בלעדית לעשירון העליון ובתוכו לאלפיון העליון ולקונצרנים הגדולים והעשירים במשק. ההיגיון של ה Trickle down econimics ברור. אם הממשלה תיטיב עם יצחק תשובה, נובל אנרג'י, עידן עופר, ועם טבע, אמדוקס וכי"ל, פירות ההצלחה שלהם יחלחלו למטה, לכיסו של כל אחד מאיתנו, דרך שרשרת המזון הכלכלית הטבעית. אותם גורמים מחוללי צמיחה, הזוכים לצ'ופרים מהמדינה, יבנו יותר מפעלים, ישקיעו יותר בכלכלה הישראלית, ישכרו עובדים נוספים, ייצרו משרות חדשות ואטרקטיביות ואפילו ישלמו יותר מסים על רווחיהם (נניח).

בהמשך, פרות ההצלחה הכלכלית אמורים להתבטא בכיסם של העובדים, שבזכות שוק העבודה החזק יגדילו את הצריכה הפרטית, ישדרגו דירות ורכבים, יקימו עסקים קטנים וישלמו גם הם יותר מסים (הפעם זה בטוח) וכך הלאה, מכיסם של המולטי מיליונרים ועד לכיס של הסטודנטית שממלצרת בלילות במסעדה החביבה על מעמד הביניים או בשדרות רוטשילד.

גם המדינה עצמה אמורה להרוויח מהמודל הניאו-ליברלי. בין השאר הוא אמור להגדיל את הכנסותיה ממסים ולאפשר לה להתערב באותם מקומות בהם נכשל מנגנון השוק החופשי ולתקן עיוותים, באמצעות הזרמת תקציבים, בהיקף מוגבל ומחושב היטב, לעשירונים התחתונים ולמאבק בעוני, בחוסר הביטחון התזונתי ובאבטלה. כולם מרוויחים, נכון?

בסדרת הפוסטים, נעסוק בביקורת על המודל הניאו-ליברלי ובחסרונותיו, ולא חסרים כאלו וננסה לסקור מודלים כלכליים-חברתיים אלטרנטיביים.

בינתיים אי אפשר שלא להתפעל גם מההישגים שלו, במיוחד כאן בישראל. גם בעולם גלובלי ומקושר, בו התלות ההדדית בין כלכלות, שווקים פיננסיים ומדינות הולכת ומתהדקת, ישראל בולטת לטובה, במיוחד אם משווים אותה למה שקורה לכלכלות ארה"ב ואירופה, שבמידה רבה עדיין חוות את המשבר העולמי בכלכלה הריאלית, הנמשך מאז 2008. החזרה המהירה של כלכלת ישראל לתוואי צמיחה, שוק העבודה החזק, יחס חוב תוצר נמוך ומעורר קנאה, והעובדה שבהשוואה להתאוששות האנמית מאוד של כלכלת ארה"ב ואירופה, למרות המשאבים והתמריצים חסרי התקדים שבנקים מרכזיים וממשלות הזרימו לכלכלה, כלכלת ישראל שמה את משבר 2008 מאחוריה, כל אלה מעידים על ההישגים של המודל הניאו-ליברלי הישראלי.

השאלה היא איך קרה שמצב המאקרו הטוב יחסית של מדינת ישראל, "דילג" על מרבית אזרחיה. אבל אי אפשר להאשים רק את בנימין נתניהו באופורטיוניזם וכניעה לפופוליזם, בלי להפנות אצבע מאשימה זהה גם כלפי יריביו מהשמאל הכלכלי, הממהרים לנסות ולקבור את המודל הניאו-ליברלי הישראלי ולאמץ במקומו שיטה סוציאל-דמוקרטית, לעיתים חסרת אחריות, במטרה להגיע לאותה צמיחה מכלילה נכספת.

נשאלת השאלה האם לניאו-ליברליזם מחד גיסא ולשמאל הסוציאל-דמוקרטי מאידך גיסא, יש פתרונות לבעיות ולאתגרים הכלכליים והחברתיים שהמאה ה-21 מציבה בפני האסכולות השונות של הכלכלה המסורתית, או שמא הגיע הזמן לנטוש את ארגז הכלים המסורתי ולבחון מודלים כלכליים אלטרנטיביים?