מה לעשות כאשר הבן או הבת לא יודעים מה לעשות עם עצמם?

כולנו מתלבטים בחיים לאיזה כיוון לפנות בחיים. אכן, קורה לא מעט שמתחילים ומשקיעים ואז מגלים שזה ממש לא בשבילנו. אדראבא, מה ההגדרה של למידה: למידה היא לטעות, לתקן וללמוד מהתהליך. 

מדוע ללכת לבית הספר?

לאנשים אשר אוהבים לחשוב בעצמם על השאלות החשובות בחיים מראשיתן ועד סופן, בית הספר עליו אני מדבר עומד כקורא תיגר לתשובות המקובלות.

היסודות של הנטיות התעסוקתיות 

הבאה בתור אחרי ה"למידה", היא תמיד השגרה החיונית של ללכת לבתי הספר. כאשר מגיעים לזה, לרוב האנשים בכלל לא אכפת מה וכמה לומדים הם וילדיהם בבית הספר, כל זמן שהם מסוגלים לרכוש מקצוע מוצלח -- לקבל עבודה טובה. פירוש הדבר כסף, מעמד, קידום. ככל שיותר טובה העבודה אשר השגת, יותר טוב היה בית הספר אליו הלכת.

זו הסיבה מדוע האוניברסיטאות כמו פיליפס אנדובר, או הרווארד, מדורגים כה גבוה. בוגרי הרווארד מתחילים גבוה במעלה הסולם בכל מקצוע. הם אסירי תודה, וכאשר הם הופכים למבוגרים הם מנציחים זאת בזה שהם מעניקים לבוגרי הרווארד החדשים, אשר מועסקים אצלם בעבודה, את הטוב ביותר אשר יש להם להציע; וכן נותנים תרומות גדולות להרווארד. אותו הדבר קורה עם ייל, דרמות, ומפורסמות אחרות.

אם כן לאיזה סוג בית ספר יש אפשרות, היום, בתחילת המאה העשרים ואחת, להכין סטודנט בצורה הטובה ביותר לקריירה טובה?

למעשה אין אנו צריכים להיאבק בתשובה. כולם כותבים על כך. זהו העידן שלאחר התעשייה. עידן האינפורמציה. עידן השירותים. עידן הדמיון, היצירתיות ויזום מפעלים.העתיד שייך לאנשים אשר יכולים למתוח את מוחותיהם: לטפל, לצקת, לעצב, לארגן, לשחק עם חומר חדש, עם חומר ישן, עם רעיונות חדשים, עם רעיונות ישנים, עם עובדות חדשות, עם עובדות ישנות.

פעילויות מסוג אלה אינן מתרחשות בבית הספר הממוצע אפילו על בסיס של פעילות מחוץ לתכנית הלימודים. שלא לדבר על יום הלימודים כולו. 

בבית הספר עליו אני מדבר, פעילויות אלה הן, במובן מסוים, תכנית הלימודים כולה.

האם זה נשמע בלתי אפשרי? אולי לאוזן הבלתי-מאומנת. אולם ההיסטוריה והניסיון הם לצידנו. אחרת כיצד אפשר להסביר את העובדה שכל בוגרי בית ספר זה, ללא יוצא מן הכלל, אשר רצו להמשיך לאוניברסיטה וללימודי מוסמכים, תמיד התקבלו, בדרך כלל לבתי הספר אשר היו בחירתם הראשונה? בלי תעתיקים, בלי תעודות הישגים, בלי דיווחים, בלי המלצות בית הספר בעל פה או בכתב. מה פקידי קבלת התלמידים ראו בתלמידים האלה? מדוע הם קיבלו אותם? -- לעתים, חטפו אותם? מדוע מנהלים מיומנים אלה המתבוססים בציונים גבוהים, מכתבים לוהטים ממורים, תוצאות מבחני-כניסה הגבוהות -- מדוע קיבלו את בוגרי בית ספר זה?

כמובן שהנך יודע את התשובה, אפילו שקשה להודות בכך; זה כל כך בניגוד למקובל. אנשי המקצוע המיומנים האלה ראו בתלמידים של בית ספר זה נפשות מבריקות, ערניות, בטוחות ויצירתיות. חלומו של כל בית ספר מתקדם. 

רישום ההישגים מדבר בעד עצמו. התלמידים של בית ספר זה נמצאים במגוון ענקי של מקצועות (או בתי ספר, במקרה של בוגרים שסיימו לאחרונה) ומשלחות יד. הם רופאים, רקדנים, מוזיקאים, אנשי עסקים, אמנים, מדענים, סופרים, מכונאי רכב, נגרים . . .  אין צורך להמשיך. הנך יכול לפגוש אותם אם רצונך בכך. 

אם מישהו היה בא אלי היום והיה אומר, בפשטות: "לאיזה בית ספר עלי לשלוח את ילדי אם ברצוני להבטיח שהוא יקבל את ההזמנות הטובה ביותר לקידום מקצועי בתחום בחירתו?" ללא היסוס כלשהו הייתי משיב לו, "הטוב ביותר למטרה זו הוא בית הספר עליו אני מדבר ". אבוי, לעת עתה הוא האחד והיחיד, אשר עושה את העבודה עם מבט צופה לעתיד.

עד כמה שנוגע לנטייה התעסוקתית, בית הספר עליו אני מדבר פגש חזיתית את הלם העתיד והתגבר עליו. אין עוד צורך להיות שקוע ביון העבר.

היסודות המוסריים   

כעת אנחנו מגיעים לנושא רגיש. על בתי הספר להפיק אנשים טובים. זה כל כך מובן מאליו כמו -- אימא ועוגת תפוחים.  כמובן, אין אנו רוצים שבתי ספר יפיקו אנשים רעים. כיצד להפיק אנשים טובים? ופה הקושי. הייתי מעז לומר שלמעשה איש איננו יודע את התשובה, לפחות ממה שאני רואה מסביבי. אולם לפחות אנחנו יודעים משהו על הנושא. אנחנו יודעים, וידענו (שוב פעם) משכבר הימים. המרכיב החיוני לעשייה המוסרית; המרכיב אשר בלעדיו המעשים הם נטולי מוסר במקרה הטוב, ובלתי מוסריים במקרה הגרוע,

המרכיב הוא אחריות אישית. 

כל התנהגות מוסרית טומנת בחובה הנחה קודמת זו. על מנת להיות מוסרי עליך להיות מסוגל לבחור מסלול איזשהו ולקבל על עצמך אחריות מלאה על הבחירה ועל תוצאותיה. אינך יכול לטעון שהנך כלי סביל בידי הגורל, בידי אלוהים, בידי אנשים אחרים, בידי כוח עליון; טיעון כזה הופך מיד את כל ההבדלים בין טוב לרע לריקים מתוכן וחסרי משמעות.  החומר אשר קיבל צורה של הכד היפה ביותר בעולם איננו יכול לטעון לסגולה.

תורת המוסר מתחילה בהנחה שאדם אחראי למעשיו. זה דבר נתון. בתי ספר אינם יכולים לשנות זאת או להפחית ממנו.  בתי ספר יכולים, לעומת זאת, להכיר בדבר או להכחישו.

לדאבוננו, למעשה כל בתי הספר היום בוחרים להכחיש שלתלמידים יש אחריות אישית למעשיהם, אפילו בזמן שהמנהיגים של בתי הספר האלה משלמים מס שפתיים למושג. ההכחשה היא משולשת: בתי הספר אינם מאפשרים לתלמידים לבחור את דרך פעולתם במלואה;  הם אינם מאפשרים לתלמידים לצאת לדרך, לאחר שנבחרה; ואינם מאפשרים לתלמידים לשאת בתוצאות הבחירה, ברגע שנעשתה ובתוצאות הפעולה ברגע שבוצעה. חופש בחירה, חופש פעולה, חופש לשאת בתוצאות הבחירה והפעולה – אלה הם שלשת מרכיבי החופש אשר מהווים את האחריות האישית.

זה לא חדש שבית הספר מגביל, כעניין של מדיניות בסיסית, את חופש הבחירה והפעולה. אולם האם זה מפתיע אותך שבית הספר מגביל את החופש לשאת בתוצאות של מעשינו? אין זה צריך להפתיעך. זה הפך להיות עקרון של החינוך המודרני שנפש התלמיד ניזוקה במידה והיא מוכה על ידי שתי הרעות החולות: הצרה והכישלון. "הצלחה מצמיחה הצלחה" היא השיבולת היום; עידוד, להקל על האדם המדוכא, למנוע כשלנות מאכזבים, הרשימה ארוכה. 

אין זה פלא שבתי הספר שלנו אינם מצטיינים בחינוכם המוסרי. הם מתרצים את כישלונותיהם באומרם שהחינוך המוסרי שייך לבית. כמובן שהוא שייך לשם. אולם האם זה מוציא אותו מרשות בית הספר?

בחזרה לדברים הבסיסיים. בבית הספר עליו אני מדבר שלשת מרכיבי החופש פורחים. האחריות קיימת אצל כל אחד.  האחריות היא אוניברסלית, תמיד נוכחת, אמתית. אם יש לך ספקות, בוא ותתרשם בבית הספר. תביט בתלמידים בפעולה. תלמד את מערכת השיפוט. תהיה נוכח בסיום הלימודים, בו על התלמיד לשכנע את עמיתיו שהוא מוכן להיות אחראי על עצמו בקהילה בכללותה, בדיוק כפי שהוא היה בבית הספר.

האם בית הספר עליו אני מדבר מפיק אנשים טובים? חושבני שכן. וגם אנשים רעים. אולם גם הטובים וגם הרעים הפעילו אחריות אישית למעשיהם כל הזמן, והם מודעים לכך שהם חייבים בדין וחשבון מלא למעשיהם. זה מה שמבדיל את בית הספר עליו אני מדבר מהאחרים.

רוב בתי ספרינו אינם בנויים להכשיר בנים ובנות להכיר את עצמם ללמוד מה ברצונם לעשות עם עצמם. רובם, למעט בתי הספר הדמוקרטיים בדגם סדברי (ראו שלשה בתי ספר דמוקרטיים בדגם סדברי בישראל: בית הספר הדמוקרטי סדברי ירושלים, בית הספר הדמוקרטי כנף ברמת הגולן ובית הספר הדמוקרטי סדברי עמק האלה). 

צטט: דודרובנר 2015-11-03 11:48:42

 

מה לעשות כאשר הבן או הבת לא יודעים מה לעשות עם עצמם?

 

 

כולנו מתלבטים בחיים לאיזה כיוון לפנות בחיים. אכן, קורה לא מעט שמתחילים ומשקיעים ואז מגלים שזה ממש לא בשבילנו. אדראבא, מה ההגדרה של למידה: למידה היא לטעות, לתקן וללמוד מהתהליך. 

 

מדוע ללכת לבית הספר?

לאנשים אשר אוהבים לחשוב בעצמם על השאלות החשובות בחיים מראשיתן ועד סופן, בית הספר עליו אני מדבר עומד כקורא תיגר לתשובות המקובלות.

 

 

 

היסודות של הנטיות התעסוקתיות 

הבאה בתור אחרי ה"למידה", היא תמיד השגרה החיונית של ללכת לבתי הספר. כאשר מגיעים לזה, לרוב האנשים בכלל לא אכפת מה וכמה לומדים הם וילדיהם בבית הספר, כל זמן שהם מסוגלים לרכוש מקצוע מוצלח -- לקבל עבודה טובה. פירוש הדבר כסף, מעמד, קידום. ככל שיותר טובה העבודה אשר השגת, יותר טוב היה בית הספר אליו הלכת.

זו הסיבה מדוע האוניברסיטאות כמו פיליפס אנדובר, או הרווארד, מדורגים כה גבוה. בוגרי הרווארד מתחילים גבוה במעלה הסולם בכל מקצוע. הם אסירי תודה, וכאשר הם הופכים למבוגרים הם מנציחים זאת בזה שהם מעניקים לבוגרי הרווארד החדשים, אשר מועסקים אצלם בעבודה, את הטוב ביותר אשר יש להם להציע; וכן נותנים תרומות גדולות להרווארד. אותו הדבר קורה עם ייל, דרמות, ומפורסמות אחרות.

אם כן לאיזה סוג בית ספר יש אפשרות, היום, בתחילת המאה העשרים ואחת, להכין סטודנט בצורה הטובה ביותר לקריירה טובה?

למעשה אין אנו צריכים להיאבק בתשובה. כולם כותבים על כך. זהו העידן שלאחר התעשייה. עידן האינפורמציה. עידן השירותים. עידן הדמיון, היצירתיות ויזום מפעלים.העתיד שייך לאנשים אשר יכולים למתוח את מוחותיהם: לטפל, לצקת, לעצב, לארגן, לשחק עם חומר חדש, עם חומר ישן, עם רעיונות חדשים, עם רעיונות ישנים, עם עובדות חדשות, עם עובדות ישנות.

פעילויות מסוג אלה אינן מתרחשות בבית הספר הממוצע אפילו על בסיס של פעילות מחוץ לתכנית הלימודים. שלא לדבר על יום הלימודים כולו. 

בבית הספר עליו אני מדבר, פעילויות אלה הן, במובן מסוים, תכנית הלימודים כולה.

האם זה נשמע בלתי אפשרי? אולי לאוזן הבלתי-מאומנת. אולם ההיסטוריה והניסיון הם לצידנו. אחרת כיצד אפשר להסביר את העובדה שכל בוגרי בית ספר זה, ללא יוצא מן הכלל, אשר רצו להמשיך לאוניברסיטה וללימודי מוסמכים, תמיד התקבלו, בדרך כלל לבתי הספר אשר היו בחירתם הראשונה? בלי תעתיקים, בלי תעודות הישגים, בלי דיווחים, בלי המלצות בית הספר בעל פה או בכתב. מה פקידי קבלת התלמידים ראו בתלמידים האלה? מדוע הם קיבלו אותם? -- לעתים, חטפו אותם? מדוע מנהלים מיומנים אלה המתבוססים בציונים גבוהים, מכתבים לוהטים ממורים, תוצאות מבחני-כניסה הגבוהות -- מדוע קיבלו את בוגרי בית ספר זה?

כמובן שהנך יודע את התשובה, אפילו שקשה להודות בכך; זה כל כך בניגוד למקובל. אנשי המקצוע המיומנים האלה ראו בתלמידים של בית ספר זה נפשות מבריקות, ערניות, בטוחות ויצירתיות. חלומו של כל בית ספר מתקדם. 

רישום ההישגים מדבר בעד עצמו. התלמידים של בית ספר זה נמצאים במגוון ענקי של מקצועות (או בתי ספר, במקרה של בוגרים שסיימו לאחרונה) ומשלחות יד. הם רופאים, רקדנים, מוזיקאים, אנשי עסקים, אמנים, מדענים, סופרים, מכונאי רכב, נגרים . . .  אין צורך להמשיך. הנך יכול לפגוש אותם אם רצונך בכך. 

אם מישהו היה בא אלי היום והיה אומר, בפשטות: "לאיזה בית ספר עלי לשלוח את ילדי אם ברצוני להבטיח שהוא יקבל את ההזמנות הטובה ביותר לקידום מקצועי בתחום בחירתו?" ללא היסוס כלשהו הייתי משיב לו, "הטוב ביותר למטרה זו הוא בית הספר עליו אני מדבר ". אבוי, לעת עתה הוא האחד והיחיד, אשר עושה את העבודה עם מבט צופה לעתיד.

עד כמה שנוגע לנטייה התעסוקתית, בית הספר עליו אני מדבר פגש חזיתית את הלם העתיד והתגבר עליו. אין עוד צורך להיות שקוע ביון העבר.

 

היסודות המוסריים   

כעת אנחנו מגיעים לנושא רגיש. על בתי הספר להפיק אנשים טובים. זה כל כך מובן מאליו כמו -- אימא ועוגת תפוחים.  כמובן, אין אנו רוצים שבתי ספר יפיקו אנשים רעים. כיצד להפיק אנשים טובים? ופה הקושי. הייתי מעז לומר שלמעשה איש איננו יודע את התשובה, לפחות ממה שאני רואה מסביבי. אולם לפחות אנחנו יודעים משהו על הנושא. אנחנו יודעים, וידענו (שוב פעם) משכבר הימים. המרכיב החיוני לעשייה המוסרית; המרכיב אשר בלעדיו המעשים הם נטולי מוסר במקרה הטוב, ובלתי מוסריים במקרה הגרוע,

המרכיב הוא אחריות אישית. 

כל התנהגות מוסרית טומנת בחובה הנחה קודמת זו. על מנת להיות מוסרי עליך להיות מסוגל לבחור מסלול איזשהו ולקבל על עצמך אחריות מלאה על הבחירה ועל תוצאותיה. אינך יכול לטעון שהנך כלי סביל בידי הגורל, בידי אלוהים, בידי אנשים אחרים, בידי כוח עליון; טיעון כזה הופך מיד את כל ההבדלים בין טוב לרע לריקים מתוכן וחסרי משמעות.  החומר אשר קיבל צורה של הכד היפה ביותר בעולם איננו יכול לטעון לסגולה.

תורת המוסר מתחילה בהנחה שאדם אחראי למעשיו. זה דבר נתון. בתי ספר אינם יכולים לשנות זאת או להפחית ממנו.  בתי ספר יכולים, לעומת זאת, להכיר בדבר או להכחישו.

לדאבוננו, למעשה כל בתי הספר היום בוחרים להכחיש שלתלמידים יש אחריות אישית למעשיהם, אפילו בזמן שהמנהיגים של בתי הספר האלה משלמים מס שפתיים למושג. ההכחשה היא משולשת: בתי הספר אינם מאפשרים לתלמידים לבחור את דרך פעולתם במלואה;  הם אינם מאפשרים לתלמידים לצאת לדרך, לאחר שנבחרה; ואינם מאפשרים לתלמידים לשאת בתוצאות הבחירה, ברגע שנעשתה ובתוצאות הפעולה ברגע שבוצעה. חופש בחירה, חופש פעולה, חופש לשאת בתוצאות הבחירה והפעולה – אלה הם שלשת מרכיבי החופש אשר מהווים את האחריות האישית.

זה לא חדש שבית הספר מגביל, כעניין של מדיניות בסיסית, את חופש הבחירה והפעולה. אולם האם זה מפתיע אותך שבית הספר מגביל את החופש לשאת בתוצאות של מעשינו? אין זה צריך להפתיעך. זה הפך להיות עקרון של החינוך המודרני שנפש התלמיד ניזוקה במידה והיא מוכה על ידי שתי הרעות החולות: הצרה והכישלון. "הצלחה מצמיחה הצלחה" היא השיבולת היום; עידוד, להקל על האדם המדוכא, למנוע כשלנות מאכזבים, הרשימה ארוכה. 

אין זה פלא שבתי הספר שלנו אינם מצטיינים בחינוכם המוסרי. הם מתרצים את כישלונותיהם באומרם שהחינוך המוסרי שייך לבית. כמובן שהוא שייך לשם. אולם האם זה מוציא אותו מרשות בית הספר?

בחזרה לדברים הבסיסיים. בבית הספר עליו אני מדבר שלשת מרכיבי החופש פורחים. האחריות קיימת אצל כל אחד.  האחריות היא אוניברסלית, תמיד נוכחת, אמתית. אם יש לך ספקות, בוא ותתרשם בבית הספר. תביט בתלמידים בפעולה. תלמד את מערכת השיפוט. תהיה נוכח בסיום הלימודים, בו על התלמיד לשכנע את עמיתיו שהוא מוכן להיות אחראי על עצמו בקהילה בכללותה, בדיוק כפי שהוא היה בבית הספר.

האם בית הספר עליו אני מדבר מפיק אנשים טובים? חושבני שכן. וגם אנשים רעים. אולם גם הטובים וגם הרעים הפעילו אחריות אישית למעשיהם כל הזמן, והם מודעים לכך שהם חייבים בדין וחשבון מלא למעשיהם. זה מה שמבדיל את בית הספר עליו אני מדבר מהאחרים.

 

רוב בתי ספרינו אינם בנויים להכשיר בנים ובנות להכיר את עצמם ללמוד מה ברצונם לעשות עם עצמם. רובם, למעט בתי הספר הדמוקרטיים בדגם סדברי (ראו שלשה בתי ספר דמוקרטיים בדגם סדברי בישראל: בית הספר הדמוקרטי סדברי ירושלים, בית הספר הדמוקרטי כנף ברמת הגולן ובית הספר הדמוקרטי סדברי עמק האלה). 

 

 

 

Excerpt transcribed from video: 

"It's the hardest school to be in, and you ask the kids and they'll tell you it's the hardest school to be in. Why? Because if you're told what to do all day, it's like taking care of you all day, right? You don't have to make decisions. Here, a kid has to make decisions. The kids aren't happy here all day, the kids are thriving all day, and they're active all day. But they go through all the ups and downs of mistakes, of learning from mistakes, of falling on their face and picking themselves up again. It's a very very hard existence, and they have to prioritize their time, and they have to sit and say, "Well, what is it that I really want to do?" They have to really find out who they are."  

"If current trends continue, learners will be taking much greater responsibility for their education. If predictions are correct, technology will emerge to support autonomy in learning, at home, in school, or in the community. 

Personalization and technology, two drivers for change which are coming together, and creating the potential to revolutionize education for the next generation. It's really a question of where the personalization line will be drawn. But more importantly perhaps, who draws the line, politicians, parents, educators, or children themselves."   

תרגום: 

תעתיק קטע מהוידאו: 

"זהו בית הספר הכי קשה להיות בו. ואתה שואל את הילדים והם יגידו לך שזה בית הספר הכי קשה 

להיות בו. מדוע? כי, אם אומרים לך מה לעשות כל היום, זה כמו לטפל בך כל היום, נכון? אינך חייב 

לקבל החלטות. כאן, הילדים אינם מאושרים כל היום, הילדים משגשגים כל היום, והם פעילים כל היום. 

אבל הם עוברים את כל העליות והמורדות של טעויות, של למידה מטעויות, מנפילה על הפנים ולהרים 

את עצמם שוב. זה קיום מאוד מאוד קשה, והם צריכים לתִּעְדֵּף את הזמן, היינו, לקבוע את סדרי 

העדיפויות שלהם, והם צריכים לשבת ושאול, 'ובכן, מה הוא הדבר שאני באמת רוצה לעשותו?' עליהם 

באמת לגלות מי הם הם." 

"אם המגמות הנוכחיות יימשכו, לומדים יקחו אחריות הרבה יותר גדולה לחינוך שלהם. אם התחזיות 

נכונות, טכנולוגיה תתגלה כדי לתמוך באוטונומיה בלמידה, בבית, בבית הספר, או בקהילה. 

התאמה אישית וטכנולוגיה, שני דְּרַיְבֶרים, היינו, שתי תוכנות מפעילות לשינוי, שבאות יחד, ויוצרות את 

הפוטנציאל לחולל מהפכה בחינוך לדור הבא. זאת למעשה שאלה של היכן הקו האישי מסומן. אבל יותר 

חשוב אולי, מי מסמן את הקו: פוליטיקאים, הורים, מחנכים, או הילדים עצמם."