קיום "תרבות ממלכתית" הוא פשע חברתי. 

האם על התרבות להיות חובה וממומנת באמצעות המיסים כפי שהיא כיום?   

התשובה לשאלה זו הופכת לברורה אם שואלים אותה באופן יותר קונקרטי וספציפי, כלהלן: האם יש לאפשר לממשלה להוציא אנשים בכוח מבתיהם, עם או בלי הסכמתם, ולהעמידם בפני תהליכי תרבות על דעתם או שלא על דעתם? האם יש להפקיע את עושרם של אזרחי המדינה על מנת להחזיק מערכת תרבות שהם אולי מאשרים או לא מאשרים, ולשלם עבור תרבות של אנשים אחרים, לא שלהם? לכל אחד אשר מבין והוא מחויב בעקביות לעקרון של זכויות הפרט, התשובה היא בפירוש: לא.

לא קיימים יסודות מוסריים כלשהם לתביעה שתרבות היא זכות בלעדית של המדינה -- או לתביעה שזה נכון להפקיע את עושרם של אנשים מסוימים לתועלתם של אחרים, שאינם זכאים לו.

הדעה שהתרבות צריכה להיות בשליטת המדינה היא עקבית עם תיאורית הממשל הנאצי או הקומוניסטי. היא לא עקבית עם התאוריה של הדמוקרטיה הליברלית.

ההשלכות הטוטליטריות של ה"תרבות הממלכתית" (מתוארת באופן אווילי כ"תרבות חינם") טושטשו בחלקן כתוצאה מהעובדה שבישראל, שלא כמו בגרמניה הנאצית או ברוסיה הסובייטית, תרבות נסבלת על ידי החוק. עם זאת תרבות פרטית קיימת לא בזכות אלא בחסד.

ועוד, העובדות נותרו כך: (א) על רוב האזרחים נכפה ביעילות לצפות או האזין ל"תרבות ממלכתית", היות ומוטלים עליהם מיסים על מנת להחזיק את התרבות הזאת והם אינם מסוגלים לשלם את האגרות הנוספות הנחוצות על מנת לפקוד את "התרבות הפרטית"; (ב) הסטנדרטים של התרבות, אשר שולטים בכל הארץ, נקבעים על ידי המדינה; (ג) הנטייה הגוברת בתרבות היא שהממשלה מפעילה שליטה, כל פעם יותר רחבה, על כל היבט בתרבות.

כאשר המדינה לוקחת על עצמה שליטה כספית על התרבות, זה מתאים באופן הגיוני שבהדרגה המדינה תתפוש שליטה על תוכן התרבות -- היות ועל המדינה רובצת האחריות לשפוט אם נעשה שימוש "סביר" בכספיה. אולם כאשר ממשל כלשהו נכנס לתחום הדעות, כאשר מתיימר להכתיב בסוגיות אשר להן תוכן אינטלקטואלי, זהו המוות לחברה החופשית.

הצגות תרבות הן בהכרח סלקטיביות, בנושא התרבות, שפתה, ונקודת ראותה. כאשר ההצגה מנוהלת על ידי מוסדות תרבות פרטיים, יהיו הבדלים ניכרים בין הצגות תרבות שונות; על הקהל לשקול מה הם רוצים לצפות או להאזין, על ידי תכנית המוצעת. ואז על כל אחד לשאוף לאמת אובייקטיבית . . . . לא יהיה בשום מקום שידול להציג את "עליונות המדינה" כפילוסופית חובה. אולם כל תרבות בשליטה פוליטית תחדיר במוקדם או במאוחר את התורה של עליונות המדינה, תהיה זו הזכות האלוהית של המלכים או "רצון העם" ב"דמוקרטיה". ברגע שתורה זו מתקבלת, הרי שלשבור את טבעת החנק של הכוח הפוליטי המופעל על חיי האזרחים הופך להיות משימה על אנושית. הוא אוחז בציפורניו את גופם, רכושם, וראשם של האזרחים מילדותם.

הרמה הנמוכה המצערת של התרבות היום היא תוצאה, אשר ניתן לחזותה מראש, של תרבות הנשלטת על ידי המדינה. ביקור במוסד תרבות, במידה גדולה, הפך להיות סמל של מעמד ופולחן. יותר ויותר אנשים פוקדים מוסדות תרבות – ופחות ופחות אנשים מסופקים. התרבות שלנו היא כמו ביורוקרטיה עצומה, שירות ציבורי עצום, בה הנטייה היא לקראת מדיניות של לקחת בחשבון הכול אודות כישוריו של האמן (כגון מספר הצגותיו) למעט כושרו להיות אמן; ולקחת בחשבון הכול אודות כישוריו של אמן (כגון "קשרים") למעט יכולתו האינטלקטואלית.

הפתרון הוא להביא את תחום התרבות לשוק.

ישנו צורך כלכלי דחוף לתרבות. כאשר מוסדות התרבות נאלצים להתחרות אחד עם השני על איכות התרבות שהם מציעים -- כאשר נאלצים להתחרות על ערך אשר ייוחס להצגות שהם מעניקים -- הסטנדרטים של התרבות בהכרח עולים. כאשר הם נאלצים להתחרות על שירותיהם של האמנים הטובים ביותר, האמנים אשר ימשכו את המספר הגדול ביותר של קהל, אז רמת התרבות -- ומשכורותיהם של האמנים -- בהכרח עולים. (היום, האמנים המוכשרים ביותר עוזבים לעתים את המקצוע ועוברים לתעשייה הפרטית, בה הם יודעים שמאמציהם יתוגמלו טוב יותר). כאשר מאפשרים לעקרונות הכלכליים שהביאו את התעשייה ליעילות מופלגת לפעול בתחום התרבות, התוצאה תהיה מהפכה, בכיוון פיתוח וצמיחה ללא תקדים של התרבות.

יש לשחרר את התרבות משליטתה או התערבותה של הממשלה, ולהפכו למפעל פרטי נושא רווח, לא בגלל שהתרבות היא בלתי חשובה אלא בגלל שלתרבות חשיבות מכרעת.

על מה שיש לקרוא תיגר זה על האמונה הרווחת שתרבות היא מין "זכות טבעית" -- למעשה, מתת מן הטבע. מתנות חינם כאלה אינן קיימות. אולם זה אינטרס של המדינה להזין הטעיה זו -- על מנת לפרוש מסך עשן מעל סוגיית: את החופש של מי יש להקריב, על מנת לשלם עבור "מתנות חינם" כאלה.

כתוצאה מהעובדה שהתרבות ממומנת באמצעות מיסים כבר זמן רב כל כך, לרוב האנשים קשה לחשוב על פתרון אלטרנטיבי. אומנם אין דבר מיוחד בתרבות אשר מבדיל בינה לבין הצרכים הרבים האחרים של הבן אדם אשר מסופקים על ידי היזמה הפרטית. נניח שבמשך שנים רבות הממשלה הייתה לוקחת על עצמה לספק לכל האזרחים נעליים (בנימוק שנעליים הן צורך דחוף), ונניח שכתוצאה מכך מישהו היה מציע להעביר תחום זה ליוזמה הפרטית, ללא ספק היו אומרים לו בכעס: "מה! אתה רוצה שכל אחד חוץ מהעשירים ילך יחף?"

אולם תעשיית הנעליים עושה את עבודתה ביכולת גבוהה יותר אין שעור מאשר ה"תרבות הממלכתית" עושה את העבודה שלה.

מהעוסקים במקצוע התרבות, אפשר לצפות לתרעומת הנקמנית ביותר, עם כל כוונה להורידם מעמדתם הרודנית; היא תבוא לידי ביטוי בעיקר בתארים כגון "ראקציונית" במקרה המתון. למרות זאת, השאלה שיש לשאול כל איש תרבות אשר אצלו מתעורר כעס כזה היא: האם הנך חושב שאיש לא יפקוד מרצונו את מוסד תרבות שלך וישלם לך על מנת שתציג או תשמיע בפניו? מדוע לעשוק את שכרך ולקבץ את הקהל שלך בכפייה?

האם אנחנו באמת מבינים איפה הכסף, או, איזה סוג מדינה יש לנו ?  

המדינה מחלקת כסף !     

פריבילגיות ואפליה ("העדפה") "מתקנת"
אינן מביאות –

לא לשוויון 

ולא לשוויון הזדמנויות. 

--------------

המדינה מחלקת כסף וקורעת את העם לגזרים – כל קבוצה עומדת בתור לקבלת הנתח שלה – והעם מתחלק לפלחים, פלחים אינטרסנטים:

קיבוץ של כנופיות הנלחמות על השלל –

(רשימה חלקית החל ממאי 1999)

המורים תובעים תוספות, הגמלאים מבקשים תמיכות, הנכים רוצים מענקים, החרדים צרים על הכספים הייחודיים, לרופאים מגיעות משכורות מכובדות, לסטודנטים מגיעות הנחות רציניות, ניצולי השואה דורשים פיצויים, הקבלנים רוצים הפחתת מסים, התעשיינים חושקים בסובסידיות, כן החקלאים, כן הסוחרים, סיוע לבעלי המוניות, פטורים ליזמים – הזוגות הצעירים, החיילים המשוחררים, העולים החדשים, המשפחות מרובות הילדים, המתנחלים, תלמידי הישיבות, המצילים, ירושלים, הנגב, הגליל, עיירות הפיתוח, יישובי קו העימות, הנכים, הנשים המוכות, המפגרים, השופטים, הרשויות המקומיות הדרוזיות והצ'רקסיות, הרשויות המקומיות הערביות, הרשויות המקומיות בכלל, העיוורים, אנשי הקולנוע, עובדי הנמל, עובדי הביטוח הלאומי, המובילים, המשפחות השכולות, יתומי צה"ל, ש"ס, רשת החינוך "אל המעיין", המילואימניקים ה"פראיירים", המגזר הערבי, המרצים באוניברסיטאות, חברות ההיזנק (start-up), המשקיעים הזרים, וקרנות הון סיכון – (פטור ממס), סיוע לחברות התעופה, "להציל את ענף המלונאות המתמוטט", "פניציה" – ירוחם, הילדים בסיכון (פנימיות), עובדי משרד הרווחה, הביטוח הלאומי, עובדי הנמלים, מכס ומע"מ, בתי-המשפט, מינהל ומשק בבתי החולים הממשלתיים, משרד המסחר והתעשייה, לשכת רישום המקרקעין, הפרופסורים באקדמיה, קידום מעמד האישה, חוק משפחות מרובות ילדים, להקת "בת-דור", "חוק הקולנוע", שוב הנכים, "חוק הנגב", מפעל "בגיר", עובדי מפעל "בגיר", "הקרקעות של החקלאים", מפת ה"עדיפות הלאומית", קרקעות הקיבוצים, החרשים-אילמים, החוזרים בתשובה, החוזרים בשאלה, סל קליטה לכ-ו-ו-ול העולים, גמול השתלמות עבור תארים פיקטיביים, הפרקליטים (2010), הנמלים (2010), הרופאים (2010), חסרי הדיור (2011), עידוד השקעות הון (1959-2013), סובסידיות לתרבות (2016), וכד´,וכד´,וכד´,....כל יום מתווספת קבוצה.....עד אין סוף!!!...(יש מקום בדף?...)

כל קבוצה מאיימת וכל קבוצה בעלת כוח, או נטולת כוח, סוחטת מהמדינה....הכל יחס סקטוריאלי....

ה י כ ן - ה פ ר ט - ה ב ו ד ד ?

הרי, ד מ ו ק ר ט י ה - ה י א - ה ח ל ט ת - ה ר ו ב - ו ה ג נ ה - ע ל - ז כ ו י ו ת - ה פ ר ט....

חלוקת העושר/האושר הלאומי – על חשבון מי?...

מדינה של פראיירים ?  

"האזרח כפרה חולבת של הממשלה" ? 

מדינת אֶטַטִיזם של הרווחה/כלכלה מעורבת (מדינה קולקטיביסטית) = מדינת בוזזים. 

* ראו: מילון_מונחים *
______________________

מדינת ישראל:  
מדינת הפריבילגיות (זכויות היתר) והאפליה ("העדפה"?) ה"מתקנת".  

רק ה"סדירניקים" לא מקבלים מה שמגיע להם...

מדוע?

האם אין להם זכות לחייהם ולפרי עמלם ?

* גיוס "חובה" "חינם" **
* חינוך "חובה" "חינם" **
* בריאות "חובה" "חינם" **
* מיסים "חובה" "חינם" **
* וכדומה...

** השאלה: "חובה" למי (?) – ו"חינם" למי (?)

---------------------------------
* אֶטַטִיזם   
העיקרון או המדיניות של ריכוז שליטה כלכלית, מדינית, ודומיהן בידי המדינה על חשבון חופש הפרט.

אֶטַטִיזם של הרווחה/כלכלה מעורבת    
שיטת הממשל הנפוצה ביותר בארצות ה"חופשיות" בעולם כיום. תערובת של מדינת רווחה - ושוק חופשי, פיקוח - וחופש, של מדינה סוציאליסטית-למחצה – או במקרה הגרוע, פשיסטית – ובו בזמן קפיטליסטית-למחצה.

בהחלט: ישראל יקרה לנו !