המדינה האיצה דרמטית את קצב ההריסה של מבנים פלסטיניים בגדה

מתחילת השנה ובמיוחד בשבועיים הראשונים של פברואר, האיץ המינהל האזרחי באופן ניכר את קצב הריסת המבנים הפלסטיניים בשטח סי בגדה המערבית. בששת השבועות האחרונים בלבד נהרסו כבר 293 מבנים, לעומת 447 ב–2015 כולה. בממוצע, הרס המינהל האזרחי 49 מבנים בשבוע מתחילת 2016 — לעומת תשע הריסות בממוצע בשבוע בשנה שעברה. בשל ההריסות בחודש וחצי האחרון, שכללו לפחות 93 מבני מגורים, יותר מ–480 בני אדם, בהם כ–220 ילדים, איבדו את קורת הגג שלהם.

בישיבות ועדת המשנה לענייני התיישבות של ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, שבראשה עומד מוטי יוגב מהבית היהודי, מופעל לחץ לא מוסתר על נציגי המינהל האזרחי שיגבירו את ההריסות ופינוי הקהילות הפלסטיניות בשטחי סי, תוך האשמתם באוזלת יד. דגש מיוחד ניתן באותן ישיבות לתלונות על סיוע אירופי בבנייה פלסטינית בשטחים אלה, ולדרישה שהרשויות יהרסו מבנים שארגונים בינלאומיים, בעיקר אירופיים, תרמו לקהילות הפלסטיניות. בישיבה סגורה של הוועדה, באוגוסט 2015, דיווח מתאם פעולות הממשלה בשטחים (מתפ"ש), האלוף יואב (פולי) מרדכי, שכבר באפריל הוא קיים בעניין זה דיון בו השתתפו, בין היתר, נציגי משרד המשפטים והמועצה לביטחון לאומי. באותו חודש גם הוציא מתפ"ש "נוהל טיפול בבינוי בלתי חוקי במעורבות הקהילייה הבינלאומית". 

לפי פרוטוקול הישיבה, שהגיע לידי "הארץ", אמר מרדכי שכל בנייה בלתי חוקית (במימון אירופי, ע"ה) מקבלת צו מיידי והוא שולח מיד מכתב לשגרירות המדינה התורמת ובו מחאה על "שהם בונים לא חוקי". לדבריו, מאז ינואר ועד אוגוסט 2015 הוא קיים 30 מפגשים עם גורמים בינלאומיים, שבכולם עלה הנושא: "בפגישה האחרונה עם שגריר האיחוד האירופי (אמרתי לו) שיש הליכים סטטוטוריים ונשמח לאשר אותם בהליכי התכנון, ועל כל בנייה וסיוע שיהיו ללא תיאום ולא חוקיים יינקטו פעולות כמתחייב בחוק, וכך אנחנו פועלים". 

לפי נתוני אוצ'ה, משרד האו"ם לתיאום הומניטארי, בששת השבועות הראשונים של 2016 כבר כמעט השתווה מספר המבנים שבמימון אירופי שהרסה ישראל (104) למספר שהיא הרסה והחרימה בכל 2015 (108). בעיקר מדובר במבנים סניטאריים (בתי שימוש), מבנים חקלאיים, לוחות סולאריים ומבנים טרומיים למגורים. אחד מהארגונים האירופיים חישב שבהשוואת הממוצע החודשי של השנה עם זה של 2015, חלה עלייה של 230% במספר המבנים שנהרסו, ועלייה של 689% במספר המבנים במימון אירופי בעיקר שנהרסו או הוחרמו.

רק ביום שלישי שעבר, 9 בפברואר, הרס המינהל האזרחי לא פחות מ–15 מבנים במימון אירופי בח'רבת טאנא: שני אוהלים בהם התגוררו 13 נפשות, שלושה בתי שימוש, שתי מכליות מים ושמונה דירי צאן. הכוח ההורס פשט על הכפר בסביבות שמונה בבוקר, ויצא בצהרי היום. הוא כלל שני דחפורים צהובים, טנדר לבן של המינהל האזרחי וכמה ג'יפים צבאיים. חיילת אחת השגיחה על הנשים והילדים, חייל השגיח על הגברים בזמן שכ–15 פועלים ישראלים, מטעם המינהל האזרחי, רוקנו את המבנים מתכולתם לפני ההריסה.

ח'רבת טאנא הוא כפר־מערות של רועי צאן ופלאחים שמוצאם מהכפר בית פוריכ, דרומית־מזרחית לשכם. בורות מים עתיקים, מערות־מגורים משומרות היטב ומסגד בנוי אבן שתקרתו מקומרת, מלמדים שיישוב זה, הנהנה משני מעיינות ומתפרש על צלעות של כמה גבעות והוואדיות שביניהם, הוא בן יותר ממאה שנה. "ב–1936 אמי ילדה אותי פה במערה זו", אמר השבוע ל"הארץ" רדואן קאסם. "אני גדול יותר ממדינת ישראל, והיא לא מסכימה שאני אשאר פה". ב–2011 הרס המינהל האזרחי בית בטון בן שני חדרים ומרפסת שהוא בנה מחוץ למערה, משום שזו כבר לא התאימה למשפחה כולה. אחר כך הרס את האוהל שהוקם במקום הבית. המשפחה שבה והקימה אוהל, שנהרס בשבוע שעבר. זו היתה ההריסה הישראלית החמישית אצלם, סיפר קאסם כשהוא שרוע על מחצלת בתוך המערה שבה מגובבים חפצי המשפחה הפשוטים שהוצאו מהאוהל לפני שנהרס: כמה מזרנים, פתיליית גז, בלון גז, ארונית, צידנית. גם את הדיר הרסו להם. "ישבנו והסתכלנו איך הם הורסים את האוהל והדיר", אמרה עפאף, אשתו של רדואן. "ומה יכולנו לעשות? אני בכיתי בגלל המראה הנורא הזה".

לאוהל של השכנים ממשפחת נסאסרה "באו החיילים לפני שהגיע הדחפור, ובסכינים שהחזיקו החלו לקרוע את בד הברזנט", סיפרה ג'וואהר, אם המשפחה, בעודה עוטפת חריצי גבינה בבד, ואז מניחה עליהם מגש מתכת ועליו שתי לבני בטון. אצלה הם שפכו את כל גלוני המים. "במקומות אחרים הם רק הפילו את האוהל, אצלנו הם ממש הרסו. אולי משום שבעלי התווכח אתם", היא אמרה. "בעלי אמר לחייל: אני אחזור לבנות. והחייל אמר לו: אני אחזור להרוס", היא סיפרה. ההריסות בוצעו אצל שש משפחות, בסך הכל 23 מבנים, כולל גרוטאה של טנדר ששימשה מחסן וטאבון לאפייה במערה.

אחרי ח'רבת טאנא המתינו לפקחי המינהל האזרחי ולצבא עוד יומיים גדושים בהריסות בבקעת הירדן, בעוד שמונה קהילות פלסטיניות: ח'רבת עין כרזליה, אל מכסר, פסאיל, אל מספח, אבו אל עג'אג', ח'לת חאדר, ברדלה ועין אל בידא. הם הרסו אוהלי מגורים, חושות, דירים ומכלאות צאן, כביש גישה (מה שמקשה מאוד על הגשת סיוע הומניטארי לתושבים) קו מים באורך שני ק"מ שנועד לספק מים לכ–50 משפחות באזור, מחסנים ומחלבה. חלק מהאוהלים וקו המים היו תרומה של ארגונים בינלאומיים. 59 בני אדם, בהם 28 קטינים, נותרו ללא קורת גג, דיווח "בצלם".

אחרי גל זה של הריסות אמר המתאם לפעולות הומניטאריות ופיתוח של האו"ם בשטח הפלסטיני הכבוש, רוברט פייפר, כי "רוב ההריסות בגדה המערבית מתרחשות בנימוק המשפטי הכוזב שעל פיו לפלסטינים אין היתרי בנייה. אבל נתונים ישראליים מצביעים על כך שממילא רק 1.5% מהבקשות הפלסטיניות לקבלת היתר בנייה בשטח סי מאושרות. אם כך, אילו אפשרויות חוקיות פתוחות בפני פלסטיני שומר חוק?".

יונס קאסם בן השבע, מהקהילה הבדואית זוואהרה שבעין רשאש, הקדים לחזור ביום שלישי מבית הספר בכפר דומא. הוא ראה את הבולדוזרים ואת המוני הג'יפים, החיילים (לפי אחת העדויות: מג"ב) והפועלים פושטים על האוהלים. הוא סיפר ל"הארץ" שהוא פחד, על אף שהאוהל של משפחתו לא נהרס. זו היתה ההריסה הראשונה של קהילה זו שמתגוררת (ברשות) באדמה שבבעלותם הפרטית של תושבי כפרים בסביבה, ממזרח לכפר מרייר' ולכביש אלון.

43 מבנים בשעתיים

במקור קהילה זו היא מאזור הנגב, גורשה משם לאחר מלחמת 1948, התפרשה בדרום הגדה המערבית ובשנות ה–90 נדדה צפונה. ביום שלישי, שעות ספורות לאחר שהכוח ההורס יצא, הנשים והילדים עדיין הסתובבו בין המזרנים, השמיכות, שקי האוכל ומזון הצאן, שהתגוללו בערימות בין הסלעים. קרעי הפלסטיק, הברזנט וצירי הברזל שמהם הורכבו האוהלים שנהרסו היו מוטלים על הקרקע ליד טנקי מים ושוקת הפוכה.

בדומה לעדויות מח'רבת טאנא, גם כאן סיפרו הנשים שחיילת חמושה השגיחה עליהן ועל הילדים וחייל חמוש השגיח על הגברים בזמן שהפועלים רוקנו את תכולת האוהלים וזרקו אותה על הסלעים, ובעת שהבולדוזרים מוטטו בתנועת כף את החושות והאוהלים. בכמה מקומות שפכו הפועלים מטעם המינהל תכולת שקי קמח, מלח וסוכר על הארץ. 43 מבנים נהרסו תוך כשעתיים, בהם עשרה בתי מגורים, 25 דירים ושמונה מטבחים חיצוניים. כמעט 60 בני אדם, בהם 38 ילדים, איבדו את קורת הגג שלהם.

הכפריים של ח'רבת טאנא והבדואים של עין רשאש מתקיימים מרעיית צאן וממכירת גבינה ובשר. בשתי הקהילות דאגתם הראשונה לאחר ההריסה היתה לשקם את הדירים לצאן ולחזור מיד לשגרה של הרעייה והטיפול בכבשים. שני האזורים מושכים אליהם מטיילים ישראלים רבים, בהם מתנחלים: "כשהם נתקעים עם הרכב בדרך למעיין עין רשאש", מספרים אנשי הקהילה, "אנחנו מחלצים אותם, סוחבים בטרקטור את הרכב התקוע". המטיילים מגיעים דרך קבע על אף שצה"ל הכריז על שני האזורים, שבהם שוכנות שתי קהילות אלו, שטח צבאי סגור. אנשי שתי הקהילות מעידים שאם יש אימונים, הם מתקיימים רק בחלק קטן מהשטח.

ח'רבת טאנא נמצאת באזור שהוכרז כשטח צבאי סגור 904א, המתפרש על כ–42,500 דונם, מתוכם מתאמן הצבא בפחות מ-8,000 דונם (כ–19%) – בחלק בתכיפות, בחלק מהם לעתים רחוקות. קהילת זוואהרה נמצאת בשטח צבאי סגור 906, שגודלו כ–88,000 דונם והצבא עושה שימוש תכוף רק ב–2,600 דונם מתוכו (2.9%) ושימוש לעתים רחוקות בכ–9,400 דונם (10.6%) — כפי שמצא וחישב החוקר דרור אטקס במחקרו "גן נעול, הכרזה על שטחים סגורים בגדה המערבית".

בשטח צבאי 906 כלולים כ–8,000 דונם הרשומים כאדמה פרטית של תושבי הכפרים באזור. ההכרזה על השטח כסגור מנעה מהחקלאים הפלסטינים לעבד את אדמתם, עד שהפכה לבור ולמרעה לצאן של משפחות בדואיות. המאהל של הזוואהרה נמצא על קרקע פרטית זאת, בשולי שטח האש. בקיץ הקהילה עוברת מערבה, אל מחוץ לשטח האש.

עורך דין שלמה לקר ייצג את קהילת זוואהרה מול המינהל האזרחי ובבג"ץ. המדינה ויתרה על צווי הפינוי שהוציאה ב–2010 (כמענה לקביעת לקר שהתושבים הם תושבי קבע בשטח סגור), והמירה אותם בצווי הריסה שנמסרו לתושבים בסוף נובמבר 2015. בשם התושבים, לקר ביקש ב–1 בדצמבר מהמינהל האזרחי להמתין חמישה חודשים שבסופם תעתיק הקהילה בעצמה את מאהלה אל מחוץ לשטח האש. לדברי התושבים, הם יוכלו לממן את המעבר אחרי תקופת החורף והאביב שבה הם מרבים למכור מתוצרת הגבינה שלהם. ההריסה ביום שלישי השבוע היתה התשובה.

רדואן מח'רבת טאנא גולל את תולדות ההתנכלויות לכפרו: "ב–1967 היהודים ירו לנו בכבשים; ב–1971 הם לקחו את הרועים בהליקופטר ליריחו, ושילמנו כופר שישחררו אותם; ב–1973 הם לקחו את הכבשים ביריחו ושילמנו כסף כדי לפדות אותן. ואז באו ההריסות". ההריסות בוצעו בשנות ה–90, במקביל לתהליך אוסלו והתפשטות תופעת המאחזים. ב–2011 הרסו הצבא והמינהל האזרחי גם 12 מערות עתיקות. עתירה לבג"ץ הביאה לעצירת הרס המערות. השופטים הציעו שהצדדים יגיעו לפשרה, המדינה דרשה שהתושבים יפנו את בתיהם ואדמותיהם ויקבלו אישורי כניסה לשטח לחקלאות ולמרעה, אך לא ללינה. התושבים סירבו, סיפר ל"הארץ" מגיש העתירה, עו"ד תאופיק ג'בארין. השופטים, אמר, לא התרשמו מהסבריו שהקהילה ואורח החיים שלה, התלוי בשטחי המרעה, קודמים להקמת המדינה וההכרזה על שטחי אש. השופטים רק נרעשו מהמידע שמסר על מאחזים — שלוחות של ההתנחלות איתמר — שנמצאים גם הם בשטח אש.

המדינה אמרה שהיא פינתה מאחז הידוע כ"מתחם איתמר כהן" (שחזר ובנה בו מבנה), וטענה שמאחזים אחרים, ובמיוחד הידוע בשמו גבעה 777 או גבעת ארנון שבו מבני קבע ושהוקם ב–1998 נמצאים בשולי שטח האש ועל פסגת גבעה, ולכן השפעתם על האימונים פחותה. לפי עדות ב"גן נעול" של תושב כפר פלסטיני אחר באזור, מאז שנבנו שלוחות איתמר, חדל הצבא להתאמן בשטחים שעליהם חולשים המאחזים, ועבר להתאמן בחלקים אחרים בשטח האש. בשל המאחזים, הפלסטינים אינם יכולים לשוב לעבד את אדמותיהם.

בתשובת המדינה לעתירת ג'בארין כתב עו"ד רועי שוויקה, סגן בכיר בפרקליטות המדינה ש"שטחי האימונים הם התשומה הקרקעית לבניין כוחות הביטחון ובפרט לבניין צה"ל... עם פיתוחם של אמצעי לחימה מתקדמים יותר, בעלי טווח ירי גדול יותר, עולה הצורך בשטחים בהיקפים הולכים וגדלים... הן בישראל והן באיו"ש, שטח הינו משאב המצוי במחסור... על אף האמור, האיומים הביטחוניים על מדינת ישראל כמו גם על ביטחון אזור יהודה ושומרון ... מחייבים שימוש באזורים נרחבים לצורך אימון יחידות הצבא". וכך, השופטים אליקים רובינשטיין, סלים ג'ובראן ועוזי פוגלמן מחקו את העתירה בנובמבר, והתושבים ידעו מאז שעליהם להתכונן להרס שיבוא בקרוב.

מהמינהל האזרחי נמסר בתגובה כי מתוקף סמכותו הוא "מבצע אכיפה נגד מבנים בלתי חוקיים בהתאם לסדרי עדיפויות ולשיקולים המבצעיים". הוא לא ענה לשאלה אם ההאצה בהריסה, במיוחד של מבנים במימון אירופי, היא תוצאת הלחצים של ועדת המשנה ולא נענה לבקשה למסור את נתוני ההריסות שבידיו.