Perchtenlauf Klagenfurt, Anita Martinz, Wikimedia Commons
פרכטה (פרכט, ברכטה, ברטה) היא אלה דרום-גרמאנית, אשר סיפורים אודותיה נפוצים בשווביה, בוואריה, אלזס (חבל דובר גרמנית בצרפת), אוסטריה, שוויץ והרי האלפים.
פירוש השם פרכטה הוא “הזוהרת” (מגרמנית גבוהה עתיקה beraht או bereth, “להבזיק” או “לזהור”). כמו מקבילתה הצפון גרמאנית, הולדה, גם היא מתגלמת בשתי דמויות: גבירת-שלג יפת-תואר וזוהרת, וזקנה כעורה, וכמו הולדה, גם היא נחשבה למנהיגת הציד הפראי. כמו הולדה היא אלת טוויה ומלאכות בית, ובעיקר אלת חורף ושלג, אשר חוגגים את ימי חגה בתקופת יול במועדים שונים מ-21 בדצמבר ועד 06 בינואר.
יול הוא חג טרום-נוצרי, אשר נחגג במקור במשך תריסר ימים מהיפוך החורף (21 בדצמבר) ועד יום השנה החדשה (01 בינואר). לאחר בוא הנצרות הפך יול לתקופת-חג-המולד, אשר בד”כ נספרת מ-24 בדצמבר ועד 02 בינואר, ולעיתים עד 06 בינואר.
בשוויץ, אלזס, וליכטנשטיין, למשל, נהוג לחגוג את ברטולסטאג (יום ברכטה) בתאריך 02 בינואר כבר מן המאה ה-14, יום לאחר חגיגות השנה החדשה. בשוויץ יום זה הוא חג רשמי של הקנטונים הדוברי-גרמנית.
פרכטנטאג (יום פרכטה) נחוג בגרמניה בתאריך 06 בינואר, יום חג ההתגלות הנוצרי, המציין את התגלותו של אלוהים בדמות ישו בפני שלושת האמגושים. שלושת האמגושים היו שלושה מלכים, אשר על פי האגדה הנוצרית הגיעו לבית לחם כדי לסגוד לישו, מלך היהודים, מיד לאחר לידתו. אחד משמותיה של פרכטה הוא Dreikönigspercht, כלומר “פרכט-של-שלושת-המלכים”.
בחלקים אחרים באזורים הדרום-גרמאניים חוגגים את פרכטה במועדים שונים בתקופת יול . באוסטריה, למשל, דווקא 25 בדצמבר, יום חג המולד, נחשב בכטלטאג (יום ברכטה). בטירול נחגג פרכטנלויפה (תהלוכת פרכטה) ב-05 לדצמבר, ערב יום ניקולאס הקדוש (סנטה קלאוס). בפינצגאו חוגגים את פרכטה ביום השני של חג המולד, 26 לדצמבר, ולאחר מכן ב05-06 בדצמבר. מדרום לזלצבורג חוגגים בהיפוך החורף דווקא (21 בדצמבר), אך גם בערב יום ניקולאס הקדוש (05 בדצמבר), ובערב בחג-ההתגלות (05 בינואר).
באגדות בוואריה ואוסטריה, פרכטה נודדת באזורי הכפר בסביבות היפוך החורף, ונכנסת לבתים במהלך תקופת תריסר הימים של חג-המולד. היא בודקת האם הבית מסודר ונקי, ובמיוחד מקפידה על מצב עבודת הטוויה שעל גבי הפלכים והכישורים. היא יודעת כמה פשתן נטווה בפלך במהלך כל השנה, ומעניקה פרסים לילדות טובות שטוו הרבה.
בפולקלור הדרום-גרמאני, לפרכטה יש רגל רחבה ומעוותת, הדומה לרגל של אווז או של ברבור. על פי יאקוב גרים, רגל האווז מעידה על יכולתה הקסומה לשנות צורה. מאפיין זה עולה בקנה אחת עם היותה אלת כישוף ומאגיה, וכן עם יכולתה להתגלות הן בדמות זקנה כעורה, והן בדמות גבירה צעירה ויפת-תואר. על פי פרשנויות אחרות, הרגל המוזרה היא רגלה של הטווה בפשתן, שרגלה המיובלת נמצאת תדיר על דוושת הכישור.
למרות קווי הדמיון הברורים בין פרכטה להולדה המציירים את שתיהן כאלות טוויה וחורף, קיימים גם הבדלים, שלא ניתן להתעלם מהן. אם הולדה בדרך כלל נחשבת לגבירה יפת-תואר, ורק לעיתים לזקנה כעורה, הרי שאצל פרכטה זה בדיוק להיפך. היא בדרך כלל מתוארת כזקנה מפלצתית, מרושעת ומעוקלת-אף, ורק לעיתים נדירות מתגלים פניה הטובים. הפולקלור הדרום-גרמאני מנוקד בסיפורים מצמררים אודות מעללליה של פראו פרכט, הלוא היא האלה הנוראה פרכטה.
Antoine Clouzier, Histoires ou contes du temps passés Contes de ma mère l'Oye 1697
פרכט: אלת הסופגניות משסעת-הבטן
האגדות המספרות על אלת-החורף המסתובבת בבתים בתקופת חג-המולד מקבלות תפנית אפלה ביותר באזורים הדרום גרמאניים. על פי האמונה בחבלי-ארץ אלו, אם הילדים והמשרתים בבית התנהגו יפה כל השנה, היו חרוצים וממושמעים, אזי יקבלו מן האלה פרכטה מטבע כסף, שימצאו בנעל, או בדלי. אם, לעומת זאת, התחצפו ולא היו טובים, פרכטה תשסע להם את הבטן בסכין, תעקור להם את המעיים, ותמלא את הבטן הריקה בקש, חצץ, או סמרטוטים. גם במקרה שלא תמצא מנחות של מאכלים לכבודה ביום חגה בבית, תפתח פרכטה את בטני האנשים ותמלא אותן בקש כך שלא יוכלו לאכול כלום כל הערב.
על מנת להימנע משיסוע הבטן בידי האלה הדמונית פרכטה, נוהגים באזורים הדרום-גרמאניים לאכול מאכלי בצק מטוגנים בחג-פרכטה. על פי האמונה העממית, פרכטה לא תצליח לשסע בטן המלאה בסופגניות או כופתאות מטוגנות. הסכין שלה תחליק ותישמט בגלל כל השומן הממלא את המעיים.
המאכל המזוהה ביותר עם פרכטה הוא אולייבולן (olliebollen) אולייבולן (=”כדורי שמן”) הן סופגניות מסורתיות, שניתן למצוא ברחבי גרמניה והולנד בכל תקופת חג המולד, ובעיקר נהוג לאכול אותן בירידים ובערב השנה החדשה. בפלנדריה (החלק דובר הפלמית של בלגיה) הן נקראות בשמן סמאוטבולן (=”כדורי שומן”). כדי להכין אולייבולן, יוצרים כדורי בצק עתירי חמאה או שמן, ומטגונים בשמן עמוק. על פי המסורת במערב גרמניה, הולנד ופלנדריה מדובר במאכל מסורתי לחג יול של השבטים הגרמאניים שהתיישבו באזור.
השבטים הגרמאניים האמינו, כי בתקופת חג המולד, ניתן לראות בשמים את הציד הפראי. הציד הפראי הוא חזיון של קבוצת יצורים קסומים אשר יצאה לציד, מלווה בסוסים וכלבי-ציד. המרדף המכושף של פמליית הציד-הפראי מתנהל לעיתים בשמים, לעיתים על הארץ, בדרך כלל בלילה, ולעיתים בלילות מסוימים בשנה. בראש הפמלייה עומדת בדרך כלל דמות מיתולוגית מפורסמת. באזורים הדרום-גרמאניים נחשבה פרכטה למנהיגת הציד. כדי להימנע ממגע קטלני עם מנהיגת הציד הפראי הנוראה, נהגו השבטים הגרמאניים להניח לה מנחות מזון, וביניהן, סופגניות האולייבולן המפורסמות.
גם בצרפת ובחבל ולוניה (החלק הדובר צרפתית של בלגיה) ניתן למצוא את מנהג האכילה של כופתאות בצק שומניות בתקופת יול. בצרפת הכופתאות נקראות קרוסטיון (croustillons). נוהגים לפזר עליהן אבקת סוכר בנדיבות והן מזכירות קצת את הסופגניות המטוגנות של חנוכה (שמקורן גם כן במתכון גרמאני: סופגניות ברלינר).
לא רק סופגניות חביבות על האלה פרכטה. ברחבי גרמניה, אוסטריה, ושוויץ נוהגים לחגוג את חגה בשלל מאכלים מסורתיים הכוללים מאפים, חלב ודגים: זמל קנודל (כופתאות לחם וחלב), דייסות דגנים, דגי הרינג, עוגות ולחמים המיוחדים לשנה החדשה, לחם וגבינה, וכמובן בירה.
החלב משמש בחג-פרכטה לא רק במאכלים, אלא גם להגדת עתידות. נוהגים להשאיר בלילה קנקן חלב על השולחן. בתוך הקנקן מניחים כף עץ. אם החלב הופך לשמנת במהלך הלילה, ובבוקר רואים שכף העץ עומדת בתוך השמנת, אז יבוא מזל טוב לבית. אם לעומת זאת, תיפול הכף, סימן הוא שאחד מבני הבית ימות במהלך השנה הנכנסת.
מנהג הגדת עתידות עממי זה מחזיר אותנו מחגיגות הסופגניות והמאכלים החגיגיים אל אופייה הבלתי-מתפשר עד אכזרי של פרכטה, אשר נוהגת להלך אימים על בני הכפרים באזורים הדרום גרמאניים לא רק בתקופת יול, אלא גם בשאר ימות השנה.
פראו פרכט: מכשיר כנסייתי לשמירה על הסדר הנוצרי הטוב
הסיפורים אודות פרכטה מציירים דמות של אלה גומלת ומענישה. כמו אלות רבות, גם פרכטה, אלת חורף, טוויה ופריון, עברה תהליך של דמוניזציה על ידי הכנסייה הקתולית, והפכה לסוג של שד. מרטין איש אמברג תיאר את פרכט כזקנה בעלת חוטם ברזל, וכותבים נוספים קוראים לה פראו פרכט או ברכטן בעלת האף הארוך (Berchten mit der langen nas). יתר על כן, כתבים רבים בגרמנית ביניימית גבוהה קוראים לה Stempe או Trempe, כלומר המועדת, והמכשילה.
הכנסייה השכילה לשמר את המאפיינים האפלים הטבועים בפרכטה ולהעצים אותם עד כדי כך, שהפכה לסוג של מפלצת פולקלוריסטית, מרושעת ואכזרית. מאוחר יותר, הכנסייה אף השתמשה בדמות הרשע המועצמת של פרכטה כדי להפיץ מוסר נוצרי. באגדות המאוחרות, פרכטה מענישה את כל מי שלא נוהג על פי ציוויי הכנסייה או מסכין לנורמות החברתיות, וגומלת לנוצרי יראי-אלוהים, אשר חוגגים את החגים והצומות כדתם וכלשונם.
Henry Fuseli, Die Drei Hexen (The Three Witches), 1783
סיפור אחד שנרשם בשנת 1927 בפייסטריץ, מדגים כיצד פרכטה מענישה אנשים שאינם מקפידים על הימים הקדושים לנצרות. על פי הסיפור, איכרית אחת ישבה בחצרה ופרשה עורות על הארץ. היה בדעתה לצרוב את העורות במים רותחים כדי להכינם לתפירה. פתאום הופיעה אישה זרה בחצר, והציעה לאיכרית את עזרתה בצריבת העורות. האיכרית הותירה את הזרה בחצר, והלכה לשכנים כדי לשאול גיגית גדולה להרתחת העורות. כשסיפרה לשכנה אודות האישה הזרה שהופיעה פתאום והציעה את עזרתה במלאכת הצריבה, הבינה השכנה מייד כי מדובר ב”קווטמברטה”, והזהירה את האיכרית לבל תעז לשוב אל החצר. מיד הופיעה האישה הזרה בחלון בית השכנה ואמרה: “אכן, מזל שלא שבת הביתה עם הגיגית. כיצד עלה בדעתך לצרוב עורות היום? האם שכחת שהיום הוא יום רביעי של האפר שהוא יום אבל גדול? אחרי שהיינו מרתיחות את העורות בגיגית, הייתי מרתיחה בה גם אותך!”
סיפור אחר כולל מוסר השכל אודות המקום הראוי לנשים טובות בלילה: במיטה לצד הבעל, ולא בחברת נשים מפטפטות. על פי סיפור זה, שנרשם בשנת 1867 ברונצ’י (דרום טירול), ישבו לילה אחד תריסר נשים בבית אחת מהן וטוו בפלך בצוותא. לפתע נשמעה נקישה בדלת. כשפתחו אותה, ראו כי עומדת שם פראו ברטה. מיד בירכו אותה תריסר החברות ואמרו: “תבורכי פראו ברטה, ארוכת האף!”. פראו ברטה ענתה להן: “מאחוריי עומדת מישהי עם אף ארוך הרבה יותר!”.
ואכן, כשהציצו תריסר החברות מאחורי גבה של פראו ברטה, ראו כי מאחוריה עומדת פראו ברטה נוספת, בעלת אף ארוך יותר. גם אותה הן בירכו באותן מילים: “תבורכי פראו ברטה, ארוכת האף!”. אך פראו ברטה השנייה ענתה להן: “מאחוריי עומדת מישהי עם אף ארוך הרבה יותר!”. ואכן, בטור ארוך עמדו תריסר פראו ברטות, כאשר לכל אחד אף ארוך יותר מאשר לקודמתה בטור.
תריסר הפראו ברטות נכנסו לתוך הבית, התיישבו בכסאות הנשים הטוות, וביקשו דליים, כדי שיוכלו לגשת לנהר ולשאוב ממנו מים. מיד הבינו תריסר הנשים, כי הפראו ברטות מבקשות להרתיח אותן במים, ובמקום להביא דליים, הביאו להן מסננות. כשיצאו הפראו ברטות עם המסננות לנהר, שבו הנשים מיד כל אחת לביתה, נכנסו למיטה כל אחת לצד בעלה, וידעו שרק כך לא יאונה להן כל רע.
Thomas Cooper Gotch, Death the Bride, 1894-5
אגדה שלישית מלמדת כי כל אדם צריך לדעת את מקומו, ואין לחקור בדברים מאגיים או מופלאים. על פי אותה אגדה, שנה אחת בתקופת יול הכינה אשת-איכר אחד את החדר הטוב ביותר בבית לכבוד ביקורה של פרכטה ועדת הצרצרונים שלה. הצרצרונים הם נשמות ילדים שמתו בטרם הוטבלו, ונחשבים לחלק מפמלייתה של פרכטה, בעיקר במהלך הציד הפראי, אך גם בזמנים אחרים. כמו האלה הצפון-גרמאנית הולדה, גם פרכטה נחשבה לאלת פריון והריון. היא הנותנת נשמה לעוברים ברחם, ואליה חוזרת הנשמה, אם מת הילד בטרם עת. כל צרצרון בפמלייתה של פרכטה נושא בידו קנקן, המכיל את דמעות האם ששכלה אותו.
נער-חווה אחד הסתקרן ורצה לראות את פרכטה ואת הצרצרונים. הוא זחל לתוך התנור הגדול בחדר שהכינה אשת האיכר לכבודה של פרכטה, והציץ דרכו. כשהגיעה פרכטה לבקר את בית-האיכר בלילה, הורתה לצרצרונים שלה לסתום את החור בתנור. לאחר שעזבה את הבית, יצא נער-החווה ממקום מחבואו, וגילה שאיבד את מאור עיניו. נזיר ייעץ לו להיכנס בדיוק לאותו מקום בתנור בשנה לאחר מכן בליל פרכטה. הפעם הגיעה פרכטה והורתה לצרצרונים לפתוח את החור הסתום, והנער קיבל את מאור עיניו בחזרה.
פרכטה: פטרונית העניים והאנשים הטובים
אודות פרכטה נפוצות גם אגדות המספרות אודות נדיבותה כלפי אנשים טובים, העושים מעשי צדקה וחסד. באגדות אלו ניתן בדרך כלל לזהות שני רבדים: הרובד המקורי של פרכטה כאלת פריון והריון המגינה על ילדים קטנים, ורובד נוסף מתקופת הנצרות, של דמות פולקלור הגומלת טוב לנוצרים יראי-שמיים, בדיוק באותה מידה שהיא גומלת רע לחוטאים.
אגדה אחת מספרת, כי איש עני שגר בבקתה דלה, יצא בלילה אפל לחפש סנדק עבור בנו התינוק שזה עתה נולד. בדרך פגש את פרכטה והצרצרונים (ילדים שמתו בטרם הוטבלו ולכן עוד לא נקראו בשם). אחד מן הילדים לבש רק בגד תחתון מרופט. העני ריחם על הילד המת ואמר לו, הו “צודאוואשר מסכן שכמותך!”. לזאת ענתה פרכטה: “כיוון שנתת לילד שם, ייפול בחיקך עושר גדול”. פרכטה והילדים נעלמו, אך עוד באותו יום מצא העני נדבן עשיר, אשר הסכים לשמש סנדק לתינוק, ודאג למשפחתו כל ימי חייו.
אגדה שנייה מספרת כי פרכטה והצרצרונים נסעו פעם אחת בשביל אבנים לא-סלול, ובעגלתה של פרכטה נשבר גלגל. החבורה היתה תקועה זמן מה, עד שהגיע איכר למקום. פרכטה ביקשה ממנו עזרה. האיכר נטל פיסת עץ, גילף ממנו ציר חדש, החליף בו את הציר השבור, וכך תיקן את הגלגל. פרכטה הורתה לו לשמור את השבבים שנפלו בעת הגילוף כשכר על עבודתו. האיכר זיהה את פרכטה וחשש לסרב לה. הוא שם את השבבים בכיסו, ופנה לדרכו. לאחר שנעלמה השיירה מן האופק, הוציא את השבבים מן הכיס, וראה שהפכו למטילי זהב.
פראו פרכטה והצרצרונים בעמק סאלה
“פראו פרכטה והצרצרונים בעמק סאלה” היא אגדה גרמנית מפורסמת אשר מדגימה יפה את הקונפליקט בין מקורה הטוב והמיטיב של פרכטה כאלת פריון והריון בתקופות קדומות, לבין התפתחותה המאוחרת והדמונית בתקופה הנוצרית. האגדה מספרת כיצד הבריחה הנצרות את הצרצרונים של פרכטה מן השדות והכפרים. אני מביאה כאן תרגום ישיר מן הגרמנית:
“בעמק סאלה הפורה, בין העיירה בוכה לכפר וילהלמסדורף, קבעה פרכטה, מלכת הצרצרונים את משכנה. בזכות קרבתה הבלתי-נראית שרו מזל טוב, שגשוג וששון על פני כל אותו חבל ארץ. תושבי העמק אהבו את הצרצרונים מאוד. הם אהבו לשחק ולהשתשע עם היצורים הקטנים, ושמחו מאוד כשהופיעו לפתע, ונעלמו בפתאומיות גם כן, בעת עבודתם בשדה. כך חיו האנשים במשך זמן רב, וחייהם היו טובים ומאושרים.
פעם אחת נפל דבר בין פרכטה לבין תושבי העמק, וכך היה הדבר. משך תקופה ארוכה נהג איש נכרי זועם להגיע אל העמק, ולהזהיר את האנשים, לבל יבטחו בפרכטה. הוא אמר, כי הצרצרונים שלה הם בעצם ילדי-אדם קטנים, אשר מתו בטרם הטבלתם לנצרות, ולפיכך נפלו ברשתה. רק פעם אחת בשנה, בחג ההתגלות, הוא יום שלושת-המלכים הקדוש, מקבלת פראו פרכטה רשות להפעיל את תעלוליה המרושעים כנגד בני האדם. עקב הדברים הללו החלו האנשים לחשוש בלבם מפני פראו פרכטה והצרצרונים. הם נמנעו בהדרגה מחברתם של היצורים, ואת ילדיהם הקטנים נעלו בתוך הבתים”.
בליל-פרכטן, בשעת חצות מאוחרת, היה איש המעבורת של הכפר עומד על משמרו בעבר השני של גדת הנהר, מחוץ לכפר. כיוון שהתקרבה עת הפרכטן המסוכנת, חצה את הנהר ואמר לשוב הביתה. כשהגיע לנהר סאלה, ראה גבירה כבודה, מוקפת בלהקה של ילדים בוכים ומייללים. האיש חשב שהגיעה כבר עת הפרכטן להסתובב בחופשיות בארץ, נבהל מאוד, ורצה לנוס את ביתו ולהגיף את הדלת, אך הגבירה תבעה ממנו שיעביר אותה את הנהר. היא עלתה למעבורת, וחלק מהילדים הקטנים עמה, כשהם נתלים על המשוטים ועל ההגאים. כל אותה עת, בכו הילדים מאוד, כיוון שלא אבו לעזוב את העמק היפה.
איש-המעבורת החל לחתור וכשהגיעה פרכטה לגדה השנייה, הורתה לו לשוב על עקבותיו, ולהביא עמו את שאר הצרצרונים שלא היה להם מקום בשיט הראשון. בינתיים, גילפה פרכטה פיסת עץ מן המשוט, הושיטה לנהג המעבורת שלושה כפיסים ואמרה לו: “הא לך שכר על עבודתך”.
האיש שב הביתה, השליך בזעף את הכפיסים על אדן החלון, ונכנס למיטתו. למחרת בבוקר גילה שלושה מטבעות זהב, במקום שהיו שלושת כפיסי-העץ. בכל הנהר לא מצא עוד נהג-המעבורת כפיסי-עץ נוספים, אף על פי ששב למקום מיד, וחיפש אחריהם בלהיטות”.
פראו פרכטה הקבצנית בראדשטאט
האגדה “פראו פרכטה הקבצנית בראדשטאט” מדגימה אף היא את נדיבותה של פרכטה כלפי אנשים טובים וצדיקים. גם תרגום זה הוא מן הגרמנית:
“בכל רחבי מחוז זלצבורג נפוצות אמונות אודות טובה וברכתה של פראו פרכטה. היא משפיעה-טוב על בני האדם, כל עוד אינם חצופים או רשעים. פעם אחת, בשעת ערביים, הילך איכר בדרכו הביתה מן מן העיר ראדשטאט. בדרכו פגש אישה זקנה, אשר ישבה על אם הדרך, נשאה עמה סל כבד, והיתה מתייפחת בינה לבין עצמה בצער.
“מה אירע לך סבתא?” שאל האיכר הטוב את הזקנה. “ודאי כבד לך הסל! ובכך, בואי עמי, ואני אסחב אותו עבורך”.
“אכן, אכן” נאנחה הזקנה. הסל כבד מאוד, אך לא אוכל לצפות ממך לסחוב אותו עבורי! מה יאמרו האנשים כשיראו אותך משתרך בדרך עם סל של קבצנית!”
“זה אינו מפריע לי כלל”, אמר האיכר, לקח את השק על גבו, והחל להתקדם בדרך, כשהזקנה פוסעת לצידו.
כשהגיעו אל השוק הישן, הופתעו האנשים מאוד, לראות את האיכר נושא סל על גבו, ואשה זקנה ומרופטת לצידו. הם נעמדו כדי להתבונן במחזה וצחקו אודות הזוג המוזר. אך האיכר לא שת לבו אל הלעג, והמשיך ללכת בשלווה אל ביתו. כבר מרחוק ראתה אותו אשתו וקראה בפליאה: “ובכן, בעלי, את מי הבאת עמך היום?”
“רק קבצנית זקנה” ענה האיכר, “שתשמח ללון עמנו הלילה”.
“ובכן, אם זה הכל”, ענתה האיכרית טובת הלב, “אזי היכנסי בבקשה סבתא, יש גם מה לאכול, ודאי את רעבה”. היא הושיבה את הזקנה על ספסל עץ והניחה על השולחן למולה קערת חלב וצלחת אטריות בצורה יפה ומסודרת. לאחר ארוחת הערב, הובילה את הזקנה העייפה לחדרון קטן, ובו מיטה מוצעת במיוחד בשבילה. ואז הלכו כולם לישון.
כשהתעורר האיכר למחרת בבוקר, חיפש את הזקנה בחדר, אך היא נעלמה. רק סלה נשאר מאחור. האיכר והאיכרת חשבו, כי מתישהו עוד תשוב כדי להשיב לעצמה את רכושה. אך ימים עברו, ואז שבועות, והזקנה לא הופיעה.
האיכר והאיכרית החלו לחשוש שמא לא תשוב, והחליטו לפשפש בסל, בתקווה למצוא רמז לזהותה, או למקום מגוריה, כדי שיוכלו להשיב לה את רכושה. בסקרנות הושיט האיכר את ידו אל הסל, אך היו שם רק סמרטוטים. הוא הוציא אותם והניח אותם על הארץ, ואז נשמע צליל מתכתי מוכר. כשבחן מקרוב את ערימת הסמרוטים, ראה שבתוכו נוצץ מטבע כסף, ועוד אחד, ועוד אחד, עד שגבעה שלמה של מטבעות-כסף נערמה מול איש הכפר הטוב. כך בא עוניו של האיש אל קיצו, והוא ואשתו הודה לפיה הטובה מעומק לבם, כיוון שהבינו שפגשו את פראו פרכטה”.
פרכטן: מסורת חיה בהרי האלפים
פרכטה חיה ונושמת עד היום באוסטריה, בדרום גרמניה, ובצפון שוויץ, אך במיוחד חיים ונושמים עדיין היצורים בפמלייתה. ניתן לראות פרכטן בתהלוכות של פסטיבלים כגון קרנבל פאסטנכט שנחגג באוסטריה, שוויץ, דרום גרמניה, אלזס. הכנסייה הקתולית ניסתה לאסור את מנהג הפרכטן במאות ה-17 וה-18, אך לבסוף עודדה אותו, וכיום הוא נמצא במצב של תחייה פולקלוריסטית.
פרכטן (רבים של פרכטה) הם יצורים בפמליית הציד הפראי של ברכטה המתעופף בשמים בתקופת יול. במאה-16 הופיע בספרות הגרמאנית ברכטולד, בן-זוגה של ברכטה להנהגת הציד. במקביל, בתקופה זו, התפתחו שני סוגים של פרכטן: פרכטן יפים ובהירים (Schönperchten), שיוצאים במהלך 12 הימים ומביאים מזל ועושר; ולעומתם פרכטן מכוערים ואפלים, (Schiachperchten). אלו מתוארים כבעלי ניבים וטפרים, וזנבות סוסים, שמטרתם לגרש שדים. גברים מחופשים לשיאכפרכטן עברו מבית לבית כדי לגרש רוחות רעות. לפעמים גם השטן נחשב לפרכט המכוער ביותר, בעוד פראו פרכטה היתה הפרכט היפה ביותר.
באזור הרי האלפים בגרמניה, אוסטריה וצפון שוויץ, נערכות מדי שנה תהלוכות חג-מולד הכוללות דמויות מסכה המחופשות להולה ופרכטה, וכן ישנה תהלוכה של משלחת הציד הפראי. תחפושות הפרכטן המסורתיות כוללות מסכות עץ של שדים וחיות, עורות כבש, ותלבושות בדמות יצורים שעירים, מכוערים ומעוקלי-אף. בדרך כלל ניתן למצוא בתהלוכה אף תחפושות של דמויות נוספות מפולקלור חג המולד הגרמאני דוגמת קרמפוס או קנכט רופרכט (מלווים אפלים של סנטה קלאוס).
ביבליוגרפיה
Frau Perchta als Bettlerin bei Radstadt
Frau Perchta und die Heimchen im Saaletal
Hanns Bächthold-Stäubli, Handwörterbuch des deutschen Aberglaubens, Gruyter, 2000
Perchtenbrauch in Bayern, Plenk Anton Kg, 2006
Weeber, Ernst. Frau Percht, Göttin im Exil? Plenk, 2006
Wolfram, Richard and Kretschmer, Indgrid. Osterrichischer Volkskundeatlas. 1959-1979
להרוג זה לא מוסרי
הוספת תגובה על "גם אני גם אני יש לי דת חדשה"
נא להתחבר כדי להגיב.
התחברות או הרשמה