אין ספק ששמעון פרס הצליח בכשרון רב ובערמומיות להפוך להיות למדינאי הישראלי הכי אהוד ומוערך בתודעת העולם אחרי בן גוריון. רק שלי באופן אישי קשה עם זה שהתקשורת עוטפת את שמעון פרס בחומר טפלון כדי להשכיח מהציבור מי הוא שמעון פרס לטוב ולרע ואיך הפוליטיקאי הכי מבריק, הכי מתוחכם והכי תחמן שהיה אי פעם בישראל   פילס דרכו מעלה מעלה ומדוע בדרכו מעלה נפל לאין ספור בורות ומכשולים. 

להלן קורות חייו , ומזווית מעט שונה : 

בתכנית עובדה על ארנון מילצ'ן ,"כך גויסו בכירי הוליווד למען המודיעין הישראלי" , מתגלה תמונה עגומה על תוכנית שרקם פרס שהגה את הרעיון להלבין את משטר האימים של דר' אפריקה (האפרטהייד) , לטובת אספקת אורניום לכור הגרעיני. 

http://www.mako.co.il/tv-ilana_dayan/2014/Article-61c0b0a2ad09241006.htm

בתוכנית התחקיר על פרשת קו 300 ("א' תחסל אותם") עולה תמונה עגומה על התנהלותו של שמעון פרס , מי ששימש אז ראש ממשלת ישראל , שמטעמי צלופחות וחתרנות נתן גיבוי לניסיון הנואל  לטשטש את העובדות הקשות  ולהטיל דופי באלה שעשו הכל כדי לטהר את הארגון הכושל מחוליו . שמעון פרס  כראש ממשלה לא נתן גיבוי לשלטון החוק . מדוייק יותר לומר - שימון בחר לבוז ולשטות בשלטון החוק.    

שמעון פרס נחשב בעולם לאחד המדינאים הדגולים מאז ומעולם. אין ספק שהתרומה של שמעון פרס למדינת ישראל בתפקידו כנשיא המדינה היא תרומה שלא תסולא בפז . מעמדנו הבינלאומי קשה ביותר ופרס שלעיתים עומד בפרונט , נחשב בעיני העולם לאי של שפיות בקרב מה שמוגדר – ההנהגה של מדינת ישראל .

 פרס בתפקידו כנשיא אמנם  לא מחליט שום דבר , אבל לפחות איתו אפשר לדבר , דרכו אפשר להעביר מסרים לראש ממשלת ישראל וגם אפשר להקשיב לדברי החוכמה שלו בנחת ומבלי להתעצבן.   

ובכל זאת , בתור איש שמאל לשעבר , שגם יצא לו ל"היתקל" בשמעון בתקופת הפריימיז מול רבין , אני רואה בו  כמי שהביא לחיסולו של השמאל הישראלי ולפגיעה אנושה בתהליך השלום וזאת משום שלאורך כל מסלול חייו של שמעון פרס ההתנהלות שלו הייתה -  אחד בפה ואחד בלב.

משה שרת (ראש הממשלה השני) על פרס - "אני שולל את פרס תכלית השלילה ורואה בעליית קרנו קלקלה מוסרית ממארת ביותר – אקרע קריעה על המדינה אם אראנו יושב על כסאו של שר בישראל". 

פרס רצה להיתפס בתודעה הקולקטיבית  כאיש רודף שלום  אבל בכל פעם שקיבל את הזכות לנהל את המדינה, עשה הכל על מנת   להיחרט בתודעה הקולקטיבית  כ –"מר ביטחון " (הקנאה האובססיבית שלו ברבין).

כשפרס נואם  הוא נשמע כמו נשיא הצדק העולמי , אבל פרס בכבודו ובעצמו אחראי על לא מעט שקרים , הונאות פוליטיות ותרגילים מסריחים. פרס הפך את הפוליטיקה היחסית תמימה למאוסה בעיני ציבור גדול ולא בכדי הוא נענש על כך . הציבור אף פעם לא נתן לו את המנדט לנהל את המדינה .  

פרס לאורך כל הקריירה שלו בחר ב דפוס פעולה מסוכן ולא דמוקרטי.  כפוליטיקאי ומדינאי, עסק בחתירה תחת מדיניות ממשלה בה הוא היה חבר. גם כיו"ר אופזיציה שימר פרס את אלמנט החתרנות, וכך הוא עושה כיום בהיותו נשיא המדינה - חותר תחת ראש הממשלה בנימין נתניהו.

דוגמאות לדפוס הפעולה החתרני של שמעון פרס יש בשפע –

• במאי 1981, מספר שעות לפני תקיפת הכור האטומי בעיראק מצא לנכון מר פרס לנסות ולסכל את המבצע החשוב זה ע"י מכתב בו הפציר בראש הממשלה מנחם בגין ז"ל לבטל את הפעולה. מנחם בגין ז"ל חשש שאם שמעון פרס יודע על ההכנות למבצע "אז מי יודע לאן עוד דלף הסוד ?".
• באפריל 1987, כשר חוץ בממשלת הרוטציה עם יצחק שמיר, ללא אישור ממשלת ישראל וראש ממשלתה נסע שמעון פרס אל המלך חוסיין וחתם על "הסכם לונדון". כשחזר לארץ סירב לתת העתק של ההסכם לראש הממשלה (!!!) -  לו הוא כפוף, בניגוד לכל כללי הממשל התקין.
• 
  
• ב-1990 ,רקם ביחד עם אריה דרעי ועם יוסי ביילין את הניסיון הפוליטי המלוכלך ביותר להקים ממשלה. הניסיון כונה על ידי יצחק רבין ז"ל "התרגיל המסריח" ונכשל בסופו של דבר והביא להקמת התנועה לאיכות השלטון ולסיסמה "מושחתים נמאסתם" ו- "אין בושה!". פרס ההיה הראשון שהביא להזניית הכנסת והפוליטיקה הישראלית. הוא חשב שניתן לשחד ח"כ (אברהם שריר) בתיק ורכב צמוד על מנת שיערוק אליו. 
• ב- 1993 ,ללא ידיעת ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל והממשלה, שלח שמעון פרס פקידי מדינה במסווה של דיון אקדמי אל אוסלו, בירת נורבגיה. תהליך זה הביא לחתימה על מסמך העקרונות בין פרס לאבו עלא. רק בשלב מאוחר יותר התוודע ראש הממשלה רבין על תוואי ההסכם. 

עם הירצחו של רבין בחר פרס (חתן פרס נובל לשלום) , שהתמנה אז לראש הממשלה תחתיו , דווקא לפתור את בעיות המזרח התיכון בדרכי אלימות ולא בדרכי שלום (כפי שידע להטיף מספסלי האופוזיציה) וזאת למרות ש - (ציטוטים מתוך הספר המומלץ - "בן חמס")- 

"ואז צלצל הטלפון, זיהיתי את הקול מיד . זה היה יאסר ערפאת והוא ביקש לדבר עם אבי. הקשבתי כשאבי דיבר בטלפון . הוא לא אמר הרבה , ערפאת ביקש שננסה למנוע מהחמאס לחגוג את מותו של ראש ממשלת ישראל . והוסיף - הרצח הוא אבדה גדולה מאוד , מפני שרבין גילה אומץ פוליטי גדול כשנכנס לשיחות שלום עם אש"ף"

"הרצח זעזע את העולם , והעולם הפעיל לחץ נוסף על ערפאת לבלום את הטרוריסטים הפלסטינים , והוא פתח במסע דיכוי נגד החמס. שוטרי הרשות הפלסטנית באו אל ביתנו , ביקשו מאבי להכין את עעצמו וכלאו אותו במוקטעה של ערפאת ".

התמורות ברשות הפלסטינית ובקרב העם הפלסטיני אחרי הירצחו של רבין לא ממש עניינו את פרס(שחולם על התואר "מר ביטחון"). כעבור חודש אישר פרס  את חיסולו של "המהנדס" עם הפלאפון שהתפוצץ בפניו וקנה את עולמו למספר ימים בודדים. הפסטיבל הסתיים כאשר התברר ש"המהנדס" המפורסם שחוסל היה להידרה וגידל עוד ועוד מהנדסים שפוצצו אוטובוסים על יושביהם , יום אחרי יום ,שבוע אחרי שבוע. פרס  שפיו וילבו אינם שווים איבד את התפקיד לבנימין נתניהו.

קצת כרונולוגיה לא תזיק - פיגוע ההתאבדות  האחרון לפני רצח רבין התרחש ב - 21.8.95 . רבין נרצח בנובמבר 95 . הפלסטינאים היו בהלם מוחלט מהרצח , וקיבלו הוראה חד משמעית להפסיק את פיגועי ההתאבדות , זה היה חלון הזדמנויות בלתי רגיל להתחיל דף חדש ......אבל אז החליט פרס בתאריך ה-5.1.96 לאשר את חיסולו של המהנדס יחיא עייש  בתקווה שה"פלסטינים המטומטמים" לא מינו לו מחליף ...כי הרי תמיד התייחסנו אליהם כאל מטומטמים גמורים . חודש אחר כך (25.2.96 ) פתחו הפלסטינים במסע נקמה על חיסולו של המהנדס יחיא עייש בסדרה של 7 פיגועי התאבדות קטלניים שגרמו לכל בית ישראל , כולל כותב המאמר , להרהר קשות ב"הישגי" הסכם אוסלו.    

על יחיא עיאש (המהנדס) נכתב בספר "בן חמס" כך - "עיאש היה סטודנט להנדסת חשמל באונ' ביר זית. הוא לא היה מוסלמי רדיקלי או קנאי לאומני. הוא היה ממורמר פשוט מפני שפעם ביקש רשות לצאת להמשך לימודיו בארץ אחרת , ושלטונות ישראל דחו את בקשתו."

ב – 1996  אישר פרס את מבצע "ענבי זעם" בלבנון . פרס החליט שישראל לא יכולה להבליג יותר על ירי הקטיושות. במקום להתעקש לפעול בדרך מדינית ( אמונתו"? "דרכו"? )  , הורה לרמטכ"ל דאז  אמנון ליפקין שחק , לפתוח בהתקפה על לבנון על מנת להפסיק את ירי הקטיושות ולהביא לשקט בגבול הצפוני של מדינת ישראל (שוב תסביך "מר ביטחון" הבליח) . ההתקפה הופסקה לאחר שתותח שיגר ארבעה פגזים אשר פגעו בריכוז של פליטים ובכוח האום ששהה בתוך בסיס או"ם סמוך. מההפגזה נהרגו 102 אזרחים, ו-100 נפצעו. להזכיר למי ששכח - 1. האשימו אותו שהחלטתו על המבצע נמהלה בשיקולי בחירות. 2.  העולם הערבי , שחלקו כבר היה בתהליך התקרבות למדינת ישראל בתקופת רבין , יצא אז בהצהרה ש- פרס אינו איש של שלום ! הם כינו אותו - פושע מלחמה! ערביי ישראל החרימו את הבחירות , הם החליטו לא לבחור פרס (ובשפה שלנו - זו נבלה וזו טריפה) 

גם עם המלך חוסיין הייתה לפרס תקלה גדולה . חוסין , בלשון המעטה,  לא העריך אותו ולא סמך עליו (כך עולה מספרו). שמעון פרס, שזוהה לימים עם "האופציה הירדנית", תיאר את חוסיין כ"מלך חובבן". בפתק ששמר מנכ"ל משרד ראש הממשלה יעקב הרצוג, כתב פרס שאין כל סיכוי להציל את המלך וכל ניסיון לעשות זאת רק יכתים את ישראל.  ובכל זאת שמעון פרס חתר תחת שמיר- וב 1990 נפגש עם המלך חוסיין וסגר איתו על הסכם שלום מבלי לקבל את הסכמת ראש הממשלה דאז יצחק שמיר. פרס אפילו לא הודיע לשמיר שהוא מדבר עם חוסיין .הוא לא גילה לשמיר כלום  עד סוף השיחות שלו איתו.ראש הממשלה הורה לפרס לבטל את ההסכם הזה. מיותר לציין מה חוסיין חשב על פרס. הוא היה בטוח שפרס מדבר איתו בהסכמת ובידיעת ראש הממשלה.בגלל התקרית הזאת,חוסיין ביקש מרבין שלא יערב את פרס בשיחות השלום .הסכם השלום עם ירדן נעשה בלי התערבות כלשהיא של שר החוץ בממשלת רבין.זאת ההערכה של שכנינו הערבים לשמעון פרס.

מתוך כתבה של חגי הוברמן בעלון 'מצב הרוח : הסיפורים של שמעון פרס תמיד מרתקים, אלא שיש כאן איזושהי בעיה עובדתית היסטורית קטנה: באמצע שנות השבעים, כשפרס כיהן כשר הביטחון בממשלת רבין, הוא מעולם לא פגש את המלך חוסיין בירדן. כל הפגישות שלו עם חוסיין, חוץ מאחת, יחד עם רבין ויגאל אלון (שר החוץ באותה ממשלה) התקיימו בערבה, בצד הישראלי של הגבול. ויעיד אבי שליים בספרו 'המלך חוסיין - ביוגרפיה פוליטית'

(עמ' 332 ), על פגישותיהם של רבין פרס ויגאל אלון עם חוסיין בשנות
השבעים: "כל המפגשים התקיימו בשטח ישראל: האחד בתל-אביב,
והאחרים בערבה".
הדברים מקבלים חיזוק בספריהם של משה ז"ק 'חוסיין עושה שלום', ושל יוסי מלמן 'שותפות עויינות', על המגעים החשאיים בין מנהיגי ישראל והמלך חוסיין. בשנות השמונים, כשפרס היה ראש ממשלה ואח"כ שר החוץ בממשלת שמיר, רוב הפגישות התקיימו בלונדון, וגם על כך מעידים שלושת הספרים שציינתי. המגעים הללו בלונדון הניבו לימים
את ההסכם הכושל שכונה 'הסכם לונדון'. רק פגישה אחת התקיימה בעקבה, ביולי 1986 , מיפגש ראשון על אדמת ירדן. אלא שלמיפגש הזה הגיעו פרס, רבין והרמטכ"ל משה לוי בסירת מנוע שיצאה מאילת. פרס בוודאי לא נזקק לתחפושת בשיט הזה... , הביקור הראשון של פרס ברבת עמון התקיים ב 3- בנובמבר 1993 אחרי שנחתם הסכם אוסלו עם אש"ף, כשפרס היה שר החוץ בממשלת רבין השניה. תיאורו של שליים בספרו (עמ' 453 ) מעניין מאד, דווקא על רקע התמונה שפרס העלה בפייסבוק: "ארבעה שבועות אחר-כך, כשהוא מוסווה במגבעת ובשפם מלאכותי, חצה שר החוץ הנודד את גשר אלנבי ועשה את דרכו אל הארמון המלכותי בעמאן...". יתבונן הקורא בתמונה וישווה בינה לבין תיאורו של שליים. אז הנה, נחשף הסיפור האמיתי סביב התחפושת של פרס: זה לא היה בשנות השבעים אלא בשנות התשעים, אחרי הסכם אוסלו, על סף חתימת הסכם השלום בין שתי המדינות, ורק פעם אחת בלבד ולא יותר.
ישאל הקורא: שנות השבעים, שנות התשעים, מה זה משנה? זה משנה. כי מי שעוסק בהיסטוריה, ובוודאי מי שכל ימיו שואף למקם את מקומו המרכזי על ציר ההיסטוריה, חייב לשמור על אמינות. אמינות היא מילת
המפתח בעיסוק ההיסטורי. יש הבדל משמעותי, דרמטי, בין הפגישות של מנהיגי ישראל עם חוסיין בשנות השבעים, לפני האינתיפאדות, לפני הסכם לונדון, לפני ההסכמים עם הפלשתינים, לבין המגעים שהתקיימו
בשנות התשעים, אחרי שכל האירועים הנ"ל התרחשו, ולא כאן המקום לפרט.
ואולי ניסה פרס להרחיק עדותו כיוון שדווקא הביקור הזה לא ייזכר כשיא תפארת פעילותו המדינית של נשיאנו. הביקור הזה הסתיים בזעם של חוסיין על פרס, כשהאחרון אפוף אופוריה הכריז בטלוויזיה

הישראלית: "זיכרו את השלישי בנובמבר...", ובכך חשף את דבר הפגישה שחוסיין ביכר לשמור בסוד. התחפושת, מסתבר, לא הועילה נגד הפה הגדול של פרס, עד שרבין, שלא רחש אמון בפרס, הזיז אותו מהעיסוק עם ירדן, לקח את העניינים לידיים והביא לחתימת הסכם השלום בין שתי המדינות.
מעניין משפט נוסף של שליים בספרו באותו עמוד: "חוסר האמון של רבין כלפי שר החוץ שלו סיבך את המצב...", ובעמוד הבא: "חוסיין התלונן באזני רבין על התנהגותו של עמיתו והזהירו שלא יהיו עוד פגישות חשאיות, אם חשאיותן לא תובטח. רבין לא נזקק לשכנוע רב מדי כדי להזיז את שר החוץ שלו לשוליים, ולקחת לידיו את ניהול כל
.( הקשרים עם הארמון..." (עמ' 454 גם אורלי אזולאי כץ, בספרה 'האיש שלא ידע לנצח' על שמעון פרס, שראה אור בשנת 1996 , מצטטת (עמ' 214 ) את עוזריו של פרס, שסיפרו על המפגש הזה כי "המלך רתח מזעם. קיבלנו מסרים חריפים מאין כמותם. המלך אמר, שהוא לא רוצה לראות עוד את פרס לעולם. הוא אמר שתמיד אחרי פגישות עם פרס יש הדלפות, שאי אפשר לסמוך עליו...". נראה שאחרי המיפגש הזה פרס שוב לא היה צריך להתחפש, ולא רק בגלל ששנה אחר-כך נחתם הסכם השלום בין שתי המדינות והביקורים הפכו גלויים. הוא פשוט הפך להיות אישיות לא
רצויה בארמון המלך חוסיין.

זאת ועוד - 

במלחמת ששת הימים עבר פרס בין השרים וטפטף להם כ"מומחה" לביטחון כי אין סיכוי שצה"ל יוכל לעמוד בפני הצבא המצרי.

הוא הציע לוותר לנאצר ולהתחפר סביב באר שבע כקו הגנה נגד הצבא המצרי.  תום שגב הארץ 8.6.05

בנושא תקיפת הכור הגרעיני העיראקי,חתר פרס והלשין למיטראן ועשה ככל יכולתו להכשלת תקיפת הכור. ראו ספרו של נקדימון - תמוז בלהבות.

גם גולדה מאיר לא חסכה משמעון פרס את שבט לשונה: התניתי את השתתפותי בממשלה בהרחקתו של שמעון פרס מכל עמדה ביטחונית רגישה" 

הבגידה במפלגת העבודה - בחירות במפלגת העבודה  2006 - שמעון פרס מפסיד לעמיר פרץ בבחירות על ראשות מפלגת העבודה. זמן לא רב לאחר מכן אריק שרון מקים מפלגה חדשה. שמעון פרס נוטש את מפלגת העבודה ומצטרף למפלגת קדימה של שרון  בתור מספר שניים.

כשנודע על הידרדרות נוספת במצבו של ראש הממשלה אריאל שרון,  התייצב שמעון פרס אל המצלמות. כשלרגע נדמה היה שהוא עומד לדבר על עמידה מאחורי ממלא מקומו של שרון  למען יציבות שלטונית , החל פרס לדבר על "הגשמת חזונות" , היה לו חשוב באותו רגע לערער על הסיכוי של אולמרט להחליפו ...כי הרי לו , לשמעון פרס,  יש ניסיון רב בניהול את המדינה.

שמעון פרס לא סירב לקבל מתנות יקרות = לעיתונות הישראלית דלף מידע על השעון היקר שקיבל פרס מבלאס..עם פרסום עובדת החקירה הפלילית שנפתחה פרס מיהר להחזיר את השעון הזה לבלאס. כל חקירה בענייני פרס ומעורבותו בהשתדלות עבור בלאס אצל הקיבוצים לא נחקרה במשטרה מעולם. הטענה - קצין בכיר מנע אותה.

גם עאמר מוסא ומובראק שהבינו ששמעון פרס מעדיף להיקרא "מר ביטחון" לפני "מר שלום"  סירבו להפגש עם פרס בקהיר לאחר ביקורו בוושינגטון. 
"ישראל רוצה לעשות בעיות למצרים" 
"שמעון פרס שקרן","הוא לא עמד בהבטחתו להוריד את האלימות" 
http://www.arabicnews.com/ansub/Daily/Day/010507/2001050721.html

אסיים במאמר מרתק של שבתאי טבת , איש שמאל מובהק שטוען ששמעון פרס מנסה לשכתב את ההסטוריה לטובתו .

בשנת 2001 התפרסם מאמר / תחקיר של הסופר השמאלני שבתאי טבת על שמעון פרס תחת הכותרת"תעתועי הזיכרון של שמעון פרס"

המאמר התייחס לסרט התעודה 'פצצה במרתף' ;­ טוען שבתאי טבת כי הטלוויזיה  היא פירצה המתירה למרואיינים להפיץ ברבים לא רק דברי הבל אלא גם דברים חסרי  ­שחר. מצב זה מטיל על האחראים לשידורי התעודה והשיח חובת דיוק כפולה ומכופלת. גם כשמדובר באישיות מכובדת וחשובה כשמעון פרס.

חרף כישרונותיו הרבים לא יצא לפרס שם של דייקן גדול. להיווכח בכך די בהצצה חטופה בספרו 95( Battling For Peace'). שם, למשל, הוא כותב כי בדצמבר 46' השתתף בקונגרס הציוני הכ"ב (בספר הקונגרס אין הוא נזכר לא כציר ולא כממלא ­מקום ציר). בקונגרס ההוא זכה לשמוע "נאום מבריק" של סנה ותשובה, "מבריקה לא פחות", של ברל כצנלסון (עמ' 68). פרס אינו טורח להסביר הכיצד זה קם כצנלסון לתחיה מקברו בקבוצת כנרת, בו הוטמן באוגוסט 44', והגיע לבאזל בדצמבר 46'.פרס, לדבריו, היה הראשון שהתריע על השמאלתו של סנה לעבר הקומוניזם וברית­ המועצות. הוא עשה זאת בכתבה ששלח מבאזל ל'אשמורת', בטאונה של המשמרת הצעירה במפא"י. המאמר, כך כתב, עורר בקונגרס סערה רבתי. "גולדה מאיר דחקה אותי לפינה והוכיחה אותי על שהעזתי לכתוב דברים כאלה, בעת שהכל יודעים היטב שסנה הוא בעל ברית שלנו (מפא"י). הייתי משוכנע שהצדק היה איתי, וימים הוכיחו כי צדקתי. זו היתה הפעם הראשונה ­ אבל לא בשום אופן האחרונה ­ שגולדה כיוונה את זעמה כלפי" (עמ' 66). מי שיטרח, ימצא את הכתבה הזאת ב'אשמורת', שרק זה נוסד, בגליון מס' 1 שלו מיום 8 בינואר 48'. כ לומר, שנתיים אחרי נעילת הקונגרס הכ"ב וימים אחדים אחרי הקמת מפ"ם (מפלגת פועלים מאוחדת), שסנה נמנה עם הנהגתה. אז, כמובן, היתה השמאלתו ידועה זה מכבר, ואיש במפא"י לא כינה אותו "בעל ברית שלנו".

גם ב'פצצה במרתף' לא טרח פרס לדייק. לדבריו, הוא נשלח באפריל 58' לסנגל כדי לייצג את ישראל בטקס הכתרתו של נשיאה הראשון, ליאופולד סנגור. הוא אף צמצם את התאריך לערב ­פסח, כלומר 4 באפריל אותה שנה. די לדפדף בארכיון האינטרנט, כדי לדעת שסנגור הוכתר לנשיא ב­5 בספטמבר 60', וכי מאז נברא לוח השנה לא נפל ערב­ פסח מעולם בספטמבר. רק דרכה כף רגלו של פרס על אדמת סנגל העצמאית, והוא נצטווה לחזור ארצה מיד, עוד באותו "ערב­ פסח". הסיבה? לוויין ביון סובייטי צילם את דימונה ובעקבותיו טס אנדרי גרומיקו, שר החוץ הסובייטי, לוושינגטון. את המידע הזה הביא לבן­ גוריון איסר הראל, אז ראש המוסד. בן ­גוריון היה אובד ­עצות והבהיל את פרס ארצה.בלית ברירה חזר פרס ארצה בטיסה במהירות האפשרית. בנמל התעופה לוד ­ כך אמר ב'פצצה במרתף' ­ המתינו לו בהליקופטר שרת החוץ גולדה מאיר וראש המוסד איסר הראל. ההליקופטר הטיס אותם לשדה בוקר. בן גוריון ­ כך פרס ­ פתח את ההתייעצות בפנותו לגולדה: "ספרי לו", לפרס, על הלוויין הסובייטי ועל כל השאר. במאמר מוסגר: גולדה ואיסר היו, כידוע, יריביו המרים של פרס, וגם ממתנגדי ה כור בדימונה. מחמת כך, כנראה, בחרו יוצרי 'פצצה במרתף' לקשור את האפיזודה הזאת לריב שפרץ במפא"י אותה שנה, 58', בין "הצעירים" ו"הוותיקים".פרס, מצדו, הקל ראש בגילוי הסובייטי. הוא גיחך למצלמה ואמר: אפילו היה בידי הסובייטים תצלום אוויר של דימונה, מה כבר יכלו לראות בו באפריל 58'? בולדוזרים מיישרי שטח ותו לא. אך גם הראל השתתף ב'פצצה במרתף'. הוא הכחיש לחלוטין את סיפור פרס על איסר וגולדה הממתינים לו בתוך הליקופטר חונה בנמל התעופה, ואת טיסתם המשותפת לבן­ גוריון בשדה בוקר. "לא היה ולא נברא", אמר הראל, זהו "עוד בלוף של פרס". לחיזוק דבריו גילה כי מעולם לא טס בארץ בהליקופטר.אך פרס בשלו: הוא טס להכתרת סנגור בערב פסח 58', חזר מיד ארצה, וטס בהליקופטר שהמתין לו עם גולדה ואיסר לשדה בוקר.פרס, שוב, לא דייק. התיעוד מלמד כי תצלום האוויר נעשה בחלקה האחרון של 60', וגילה "את מהותו האמיתית" של בית החרושת לטקסטיל בדימונה, כלומר שהוא כור גרעיני. "כך טענו אתמול פקידים אמריקנים בוושינגטון כפי שמודיע ה'ניו­יורק טיימס' ('מעריב', 20.12.60). אם כך, אין מקום לביטולו הגחכני של פרס ­ ב'פצצה במרתף ' ­ את צילום האוויר הסובייטי. התצלום הראה, לפי ה"מקורות הזרים" הנ"ל כמובן, הרבה יותר מבולדוזרים. השנתיים 58'­60' לא הוצאו איפוא לגמרי לריק. האם טעה פרס והוא טס להכתרת סנגור ב­5 בספטמבר 60', ולא בפסח 58'? את האפשרות הזאת פוסל פרס עצמו. ב­4 בספטמבר 60' כתב ביומנו: "נשארתי לבד עם הזקן. אמרתי לו שעכשיו הגיעה השעה להחליט בעניין דימונה", בדבר המשך השיתוף עם צרפת.ועוד. לפי 'פצצה במרתף' יכלה האפיזודה להתרחש גם ב­62'.  אך אם צדק פרס ­ והוא באמת טס לשדה בוקר ב­6  או ב­7 בספטמבר בלילה ­ עם גולדה ואיסר בהליקופטר, או בכל סוג אחר של רכב אווירי, היתה זו טיסה לריק. כי בן­ גוריון לא היה אז בשדה בוקר. ב­21 באוגוסט 62' הוא טס לביקור ממושך בארצות סקנדינביה, ממנו חזר רק ב­23 בספטמבר.מקורביה של גולדה, ובהם מזכירתה הנאמנה לו קידר, התקשו להאמין שהיא ישבה והמתינה לפרס בתוך הליקופטר. אף­ על ­פי כן, בספטמבר 62' הרקע לאפיזודה הזאת היה הסיוע שהגישו מדענים גרמנים למצרים לבנות 'פצצת קובלט' (פצצה "קוטלת כל חי" נגדה אין לישראל, ר"ל, שום תשובה) ­ כך טענה אז גולדה מפי הראל. פרשת "המדענים" חוללה סערה בישר אל. אם כך, יתכן מאוד שגולדה, אנחנו מאמינים, ניאותה, למען המדינה, להמתין בתוך הליקופטר אפילו לשמעון פרס. אבל שתבלה בו שבועיים ויותר בחברת פרס, עד שובו של בן­ גוריון מסקנדינביה? ­ באמת! יומן בן­גוריון ליום 3 באפריל 58' ­ יום לפני ערב­ פסח ­ מסייע לפתרון התעלומה: "שמעון (פרס) הגיע הנה (שדה בוקר) בחמש בפייפר. חזר הלילה מצרפת. ועדת שרים צרפתית אישרה לנו ווטורים וסופרמיסטרים (30), 60 תותחים 105 מ"מ להרכיב על שרמנים", וכולי וכולי. תעתועי זיכרון אינם, איפוא, נחלת יחידים. הם מנת גורל של רבים. גם של פרס.

קטע מתוך סרט התעודה 'פצצה במרתף' של קרפין -  

ש. פרס : אני זוכר את הארוע הזה בבהירות , הייתי בטקס ההשבעה של נשיא סנגל ומישהו דחף לי פתק שבן גוריון רוצה שאחזור לארץ , נו פקודה של בן גוריון זו פקודה - עליתי מיד על מטוס לישראל , כשנחתתי חיכו לי במסוק
גולדה מאיר , איסר הראל ודוד בן גוריון.

איסר הראל : זה לא התרחש מעולם.

שמעון פרס : לא ידעתי בדיוק מה קרה , הסבירו לי שהיה משבר עם האמריקאים

איסר הראל : זאת המצאה

ש. פרס: טסנו לשדה בוקר .

איסר הראל : מעולם לא טסתי במסוק , בשדה בוקר הייתי רק פעם אחת , הגעתי במכונית

ש.פרס: נחתנו שם..

איסר הראל : הכל נראה לי כמו עוד אחת מהפנטזיות של שמעון פרס.

ממליץ בחום לכל מי שאוהב מחקרים היסטורים לקרוא מאמר מרתק זה השופך אור על היחסים הסבוכים והמוזרים שהיו למדינת ישראל עם צרפת עד שנת 67 בכיכובו של שמעון פרס (למי שאין סבלנות לקרוא את כל המאמר , שיקרא לפחות את הסיכום ) - 

http://www.amalnet.k12.il/meida/history2/hisi3068.htm

וגם כאן

שמעון פרס "מר ביטחון" (צילום זיו קורן)