מרוב הרגשות בתוך האולם, המארגנים - חברות דה מרקר - הציעו שאנו, המשתתפות, נציע את תגובתנו בקהילת הנשים בעסקים בזירה. אחרי מחשבה, החלטתי לפתוח דיון כאן, בגלל קהל משתתפים מגוון יותר. אני לא רוצה שזה ישאר כרגיל רק שיח נשים בתוך עצמינו.

יצאתי בהרגשה מעורבת מהכנס - של אכזבה ותקווה. וזה אולי סימפטום לכל הנושא הרחב של מגדר ו"השגי" הפמיניזם. אפרט למה הכוונה:

1. האכזבה - שני הפנלים הראשונים- של עופרה שטראוס וסמדר ברבר-צדיק ונשים מנכ"ליות במשק - איריס בראל, לינדה בן שושן, רונית הראל ורות שטרית. אני קראתי לזה הפנלים של שבלונות חבוטות של פמיניזם חלול שרצות כבר 30 שנה. אף אחת מנשים שהשתתפו בהם לא מייצגת אותי ואת הנשים שישבו לידי באולם - ושהחלפנו חוויות בינינו.

מארגני הכנס לקחו יורשת אחת שמצליחה להמשיך לנווט את התאגיד בהצלחה ומספר נשים קרייריסטיות בטירוף שעם תמיכה מסיבית מהבית - כלכלית, וויתור אישי של הבעל ואולי תמיכה משפחתית רחבה - הצליחו להגיע לעמדות מפתח בתאגידים. עתה הן מטיפות איך לקדם נשים בתאגיד ואיך הן תומכות בתהליך זה. ואפרופו, סמדר ברבר-צדיק התחמקה באלגנטיות מהשאלה מהקהל מה יש בבנקים שכל כך נוח לנשים להתקדם שם. התשובה היתה מאוד תקינה פוליטית ולא אמיתית מספיק לדעתי.

מה לא בסדר? הדוגמא ביסודה והמדגימות. כשאת בעלת הבית - נניח עפרה שטראוס - הרבה יותר קל להנחיל שינוי. זה טוב כמובן, אך לא מייצג. כשאת מנכ"לית של בנק,  כמו סמדר ברבר-צדיק ,שמתברר יותר ויותר כמקום עבודה נוח לנשים - גם זה לא מייצג, כי זה גוף ענק. וזה הפרדוקס של הדיון הזה - מסתבר שבגופים גדולים הרבה יותר קל להעביר שינויים יסודיים מאשר למשל - בעסקים קטנים.

 וזה מביא אותי לחסרון הבא: רוב הנשים (לא עשיתי סקר - אל תתפסו אותי במילה) שמועסקות מחוץ למגזר הציבורי, נראה כמועסקות בעסקים קטנים. אתם יודעים - חברות שבין 5-50 איש. ופה קבורה הבעיה הרצינית שאף אחד לא דיבר עליה. אישה עם ילדים קטנים שמנסה להתקבל לעבודה בעסק קטן ולצאת בשעות סבירות כדי לטפל בהם. בעסק גדול יש לה גיבוי - בעסק קטן, היא צריכה לעשות שמיניות באוויר כדי לשכנע ביעילותה העילאית. וגם זה לא תמיד עוזר. המעסיק רואה בה נטל ולא נכס. כולם דיברו על הקבעונות של התרבות הניהולית הפרה-היסטורית בארץ שעדיין שבוייה בקונספטים מאובנים ושובינסטיים-צבאיים של לדפוק שעות לעומת לדפוק תפוקה. הניתוח לא עוזר - התוצאות בפועל הן שלנשים שכירות בעסקים קטנים יש בעיה.

נקודה נוספת שמאוד הרתיעה את הקהל וחלק מהמשתתפות בפנל השלישי - לשמחתי - זו האמביציה המטורפת של "פורצות הדרך" שסיפרו בחדווה על ההקרבה של החיים האישיים, גם של הבעל (קוראים לזה 'בעל תומך' - ב-new speak העכשיוי), ולא הזכירו במאומה את העובדה שהיתה ברורה לחלוטין לקהל, שהקידום שלהן נשען בהרבה על היכולות הכלכליות - אם מהבית ואם מהבעל. כמובן שכלפי חוץ הן הציגו אמהות מודרנית מכלילה ומופתית - הג'אגלינג הכל כך אופנתי בין השעות המרובות לבין הילדים. רק אף אחת לא היתה מספיק כנה לפרט בדיוק איך זה נעשה ועל איזה בסיס. היחידה שהצביעה שהילד הוא עירום היתה ארנה אנג'ל- מהקהל - וזכתה לעקיצה שנונה מאיריס בראל במופע סטנד-אפ מעולה. עדיין, יצאתי עם טעם של התחסדות צדקנית משהו מהדיון.

2. התקווה - הפנל השלישי עם בעלות קריירות יותר אמיתיות - גם יזמות היי-טק וגם בעלות עסקים כמו ג.יפית ודפנה בסטר, לינדה הר-נבו ויעל אליש. הן מוצלחות, מבוססות ויותר אמיתיות מקודמותיהן. במיוחד יעל אליש הצעירה יצאה "חוצץ" נגד השטאנץ שהוצג קודם, אך לצערי, לא נתנו לה לפתח את הנקודה. דפנה בסטר היתה מרהיבה בכנותה לגבי הצלחתה העסקית - בלי סיסמאות של ספרי ניהול והתיפיפות מזוייפת.

3. הסיכום - גם הכנס הזה, כמו תאומיו הרבים הקודמים, היה כנס מפוספס לדעתי שבא לשכנע את המשוכנעים והמרוצים. לא הוצגו ולא נענו בו השאלות האמיתיות של מעמד האישה בעולם העבודה ורצונותיה:

• רוב הנשים - גם ה- high flyers שנאמו הן בעלות השכלה פינאנסית. תחום זה הפך מזמן לתחום נשי - שהינו תחליף של כ-15 שנה אחרונות להשכלה קלאסית של מדעי הרוח. ההיצף שנוצר בעקבות נהירה המונית זו גרם בפועל למזכירות, פקידות וכו' עם תארים בכלכלה, משפטים (מכלילה את זה בתחום הכספי) ומנהל עסקים. התמורה הכספית לכישורים אלה רחוקה מאוד מהתמונה הורודה שהוצגה בכנס. במקרה הטוב - החלום הרטוב הוא לעבוד בשיווק בהיי-טק או במשאבי אנוש - לבעלות תואר בפסיכולוגיה או מדעי התנהגות.

• לא שמעתי מאף אחת מהדוברות הכרה במציאות שאנו עוברים מהפכה תעשייתית שנייה ואם נשים רוצות לקבל הכרה אמיתית לכישוריהן - הרי שהפקולטות הקשות של מדעים והנדסה זה הפתרון הנכון והאמיתי לעצמאותן.

• בנתיים, רוב הנשים המשכילות - מעמד הביניים הטוב - עדיין תלוי במפרנס עיקרי לרווחתן. וזה לא ישתנה אם הן לא ישנו את כישוריהן המקצועיים. את האמת הזאת לא שמעתי מאף דוברת. במקום, אלה היו הסיסמאות הנבובות והשחוקות בסגנון של העצמה אישית בגרוש - אם תרצי מספיק חזק ותהיה מוכנה לשחק את המשחק -להקריב, תגיעי בלה, בלה, בלה.

• אף אחת לא התיחסה לעובדה שרוב הנשים אולי לא רוצות לעבוד עד 21:00 ו"לשחק את המשחק", אלא לעבוד שעות הגיוניות ולקבל הערכה מקצועית סבירה בדמות משכורת הוגנת. אני לא בטוחה שכולנו רוצות להיות עפרה שטראוס או סמדר ברבר-צדיק ולנהל אורח חיים של מנכ"ל תאגידי. אנו אולי כן רוצות שהיכולות שלנו יצאו מהרף של תת-הערכה, בו הן נמצאות היום. אך שוב, זה לא יבוא מהתחומים בהם אנו מועסקות היום. והעובדה הטובה ביותר התומכת בכך היא נשים מועטות המועסקות בתפקידים טכנולוגיים בהיי-טק. אלה מוערכות ומרוויחות טוב בלי סיפורים קורעי לב על וויתורים מסמרי שיער. לכו בדקו כמה מרוויחות מנהלות פרויקטים, מתכנתות בכירות, ראשי צוותים מנוסות וכו'.

• השאלה של הפנל האחרון - היזמות - איך לחנך  את הדור הצעיר, הבנות, ליזמות - גם כן היתה תמוהה. מי אמר שכולן צריכות או רוצות להיות יזמיות? מי אמר שאפשר וצריך לחנך לזה?

ובאופן כללי, הכנס היה דוגמא מאלפת לאיך מציגים את היוצא מן הכלל כמתכון המתאים לכולם. הרי תמיד היו נשים עשירות, שאפתניות ומוצלחות שהצליחו להגיע להשגים מרשימים. אך הן לא הרוב. לפי הגדרה - הן המיעוט המיוחד - לטוב ולרע. את הפתרון לרוב החרוץ, המשקיע, המשכיל, החכם והאוכל חרא ביום יום - לא שמעתי שם ואפילו לא התיחסות לבעיה האמיתית.

התקוה שהיתה לי היא אותן הנשים הצעירות שהיו באולם והגיבו לשלל הסיסמאות שהופרכו שם כפי שהגיבו. כולנו כבר התנסינו בהתנפצותן הקולנית אל מול המציאות  ועתה אנו בשלב של הסקת מסקנות ומציאת פתרונות אישיים פרקטיים עבור עצמינו - מעבר לדוגמה (dogma )פמיניסטית מאובנת של העצמה אישית בגרוש.

דבר ראשון אני מוחמאת שבחרת את הקהילה ניהול וקרירה, כמקום לכתיבת דיווח וחוו"ד מהכנס. תודה.

הסיכום מעורר מחשבה.

אני דווקא שמעתי את גב' עופרה שטראוס היום בערב בגלי צה"ל, והיא הציגה תמונה מאוד לא ורודה של המצב. הסטטיסטיקה לא משקרת היא אמרה. המצב לא טוב.

אני בטוחה שכל הנשים שמגיעות לרמת דרג גבוה, מקריבות הרבה. ואני חושבת שרוב הנשים לא מוכנות להקרבה זו. וזו לגמרי הקרבה: ילדים, משפחה, תרבות פנאי, כותרת של "אשת מופת בבית ובמשפחה". זו לא סתם סיסמא, זו שאיפה של הרבה נשים, אפילו מהסיבה שבחלק מהמקרים, זה תפקיד שלהן במובן שהן אחראיות עליו, אין להן בוס/ית על הראש, הן מבצעות והן שולטות. ואין לזלל בזה כלל.

את מציינת שנשים לא רוצות לחזור ב 21:00 הביתה. גברים כן מוכנים. זה גם נתון.

לגבי לימודים ושכר: אני לא בטוחה שרק לימודי הנדסה ומדעים -מביאים את הכסף -משכורת השווה לזו של הגברים. אני אישית לא אוכל אפילו אם ארצה מאוד ללמוד מקצועות אלו. אני לא מספיק ריאלית. זו הכרה ביכולות שלי. אבל אני לא מסיקה מזה, שאין אפשרות שארוויח כמו גבר במקצוע שלי. אבל המציאות מוכיחה שרוב הנשים מרוויחיות פחות מהגברים.

אולי זה גם קשור ליכולת המו"מ שלנו. אולי.

לגבי העצמה- אני חושבת שזה כ"כ נחוץ. עשי לך סקירה במוח של חברותייך, וחישבי על רמת ביטחון עצמי שיש להן. וזה לא אין להן מה להציע מבחינת רמה שיכלית. פשוט רבות מהנשים לצערי צריכות לחזק את ביטחונם העצמי, ולדעתי תהליכי העצמה במסגרת שיח נשי (אחד על אחד או קבוצתי), תורמים לכך.

דבר אחרון- אני מכירה חברה בינלאומית של למעלה מ 1500 עובדים. מצב הנשים הוא לא שונה ממה שתיארת בחברה קטנה. יש אפשרות למשכורת אם, אבל רוב הנשים עובדות שעות רבות, וזה קשה להן מאוד. במיוחד אם כפי שציינת בעצמך, אין להן שאיפות להיות יזמיות או מפתחות קריירה. הן כמו שעמית לעבודה אומר: בסך הכל רציתי להגיע הביתה בשלום...

עבודה במקצוע שלהן, בשעות סבירות עם תגמול.

מריון, אתחיל מהאמצע של דברייך - כמוני כמוך. גם אני לא בן אדם "ריאלי" בנטיותיי ולכן לי יש את הזכות המלאה לדרוש שינוי. כי גם אני נמצאית בתחום/מקצוע נשי ואם הייתה לי בת, הייתי עושה שמיניות באוויר כדי להקנות לה כלים להתחבר לתחומים הריאליים מגיל מאוד צעיר. כי אני יודעת שלרובינו זה לא בא טבעי. אבל, אני עדיין מאמינה  שניתן להגדיל משמעותית את קבוצת הבנות שפונות למדעים והנדסה אם נותנים להן כלים בגיל צעיר. הרי כל דבר מתחלק ל-3 אז: תמיד תהיה קבוצה שבאופן טבעי תמשך לזה, ותמיד תהיה קבוצה שמה שלא תעשי לא תתחבר לזה ויש את האמצע - שבאופן טבעי אולי לא היו הולכות, אך עם הכוונה מסוימת יבחרו במסלול כזה.

ראי מקצועות כלכליים שיש שם דרישה לקורסים מתמטיים מסוימים או ביולוגיה. במקרה של ראיית חשבון, שזהו מסלול קשה, יותר בנות לומדות זאת  בשנים אחרונות כי מבינות שזה אולי יקנה להן נקודת זינוק טובה יותר. לפני 15 שנה הן היו בוגרות גאות של מדעי הרוח.

מונח קריירה עבר אינפלציה מטורפת ב-30 שנה אחרונות, כשהכוונה היא בעצם לעבודה. היום יש לציין שכל תפקיד הוא ניהול - גם אם זה מכונת פקס וקפה. הרי אין היום פקידת קבלה או מזכירה - יש מנהלת עמדת קבלה או מנהלת משרד. זה די מגוכך. אבל ברצינות: גם middle management  זה ניהול ודי מכובד בעיני. במיוחד אם זו חברה גדולה, נניח בסטנדרטים ישראלים, כמה מאות עובדים. הרי גם בין הגברים לא כולם מגיעים להיות מנכ"לים. אז מה רע אם אישה מוכנה "להסתפק" ברף כזה? האם זה ויתור כה גדול? האם להיות בטיסות כל הזמן ולהכיר את תפריט הארוחות של חברות התעופה גם בביזנס זה כזה הישג, לעומת יותר זמן עם הילדים? הצורך להסביר ו"להצטדק" על "פשרה" כזאת רק מראה להיכן הדרדנו. היום אישה משכילה מצופה להגיע לטופ שבטופ ואם לא זה ויתור וכישלון? כאילו שהיא לא ממצה את עצמה? על מה אנחנו מדברים?

מאידך, יש לך מיליון חברות קיקיונית של בין 1 ל-5 עובדים שכל אחד מסתובב עם כרטיס ביקור וטייטל מנופח. מנכ"ל/ית חברת א.ב.ג unlimited ושאר הירקות - כוווווללללם סמנכ"לים. אני מסתובבת עם כרטיס ביקור של מנהלת, כי אנו חברה קטנה(10איש)  ואני לא רוצה להיות נלעגת עם שובל תארים ב-3 שורות. העיקר  שאני עושה מה שאני טובה בו ויש לי חופש פעולה ואמון מצד הקולגות וה"בוסים".

שמעתי את הראיון של עפרה שטראוס ברדיו בדרך הביתה. הדבר החשוב שהיא ציינה ושדי הודחק בכנס, זה רשת התמיכה הממשלתית/עסקית בנשים עובדות. הגועל נפש שקיבלתי - לא רק אני, עוד משתתפות - זה מאותן דוברות של דור "פורצות הדרך" שהטיחו נגדינו הנשים ככלל, שאנו עוצרות את עצמינו בגלל שלא מוכנות להקדיש את מה שצריך ולהקריב את המשפחה על מזבח המשך טיפוס הסולם התאגידי. בסגנון של "רוצה להתקדם? תשארי לישיבות שמתחילות ב-18:00, תטוסי לחו"ל כל שבוע וכו', בדיוק כמו קולגות הגברים שלך". ברגע שהיו קולות מרד מהקהל - הם הודחקו. הנקודה היתה - אנו מפלות את עצמינו, ואף אחד לא עוצר אותנו חוץ מעצמינו.  וזה אחרי שהראו שקופיות קודם איך תפיסת האישה העובדת משתנה עם השנים - מרווקה ביצ'ית חסרת ילדים, לאישה עם משפחה וילדים וקריירה. אז יש לי משהו להגיד על זה: עם כל אהבתי לעולם החיי, אישה בעמדה בחירה מאוד שמביאה 4 ילדים לעולם ומתגאה בזה וגם בכך שחוזרת הביתה ב-21:00 וטסה לחו"ל כל שבועיים, לא מגדלת אותם. היא משריצה אותם כמו חתולה - ויסלחו לי החתולים האהובים שלי - ומישהוא אחר מגדל אותם. הפעולה הביולוגית של לידה לא הופכת אישה כזאת לאם במהות. ולא מקנה לאדם כזה שום זכות להטיף מוסר לאחרות איך משלבים קריירה ומשפחה. הדבר היחיד שזה אומר עליה, זה שיש לה מעמד סוציו-אקונומי מסוים שמאפשר לה להעסיק או-פר במשרה מלאה כדי שתגדל אותם.

בדבר אחד אני מסכימה איתך - חוסר השיוויון בשכר בין גברים ונשים באותו התפקיד. זה מאוד מעצבן ואת זה ניתן לשפר בקלות יחסית לדעתי. אך אסיים במה שפתחתי: תקחי ראש צוות עם נסיון של 5 שנים, אשת שיווק ומשאבי אנוש - כולן עם 5 שנים נסיון - באותה החברה. אני בטוחה שתראי 3 תלושי משכורת שונים, לפי חשיבות הפונקציה לארגון. ופה אני סוגרת מעגל של נשים במקצועות הטכנולוגיים.

צטט: marion23 2008-03-04 21:46:13

דבר ראשון אני מוחמאת שבחרת את הקהילה ניהול וקרירה, כמקום לכתיבת דיווח וחוו"ד מהכנס. תודה.

 

הסיכום מעורר מחשבה.

אני דווקא שמעתי את גב' עופרה שטראוס היום בערב בגלי צה"ל, והיא הציגה תמונה מאוד לא ורודה של המצב. הסטטיסטיקה לא משקרת היא אמרה. המצב לא טוב.

 

אני בטוחה שכל הנשים שמגיעות לרמת דרג גבוה, מקריבות הרבה. ואני חושבת שרוב הנשים לא מוכנות להקרבה זו. וזו לגמרי הקרבה: ילדים, משפחה, תרבות פנאי, כותרת של "אשת מופת בבית ובמשפחה". זו לא סתם סיסמא, זו שאיפה של הרבה נשים, אפילו מהסיבה שבחלק מהמקרים, זה תפקיד שלהן במובן שהן אחראיות עליו, אין להן בוס/ית על הראש, הן מבצעות והן שולטות. ואין לזלל בזה כלל.

את מציינת שנשים לא רוצות לחזור ב 21:00 הביתה. גברים כן מוכנים. זה גם נתון.

 

לגבי לימודים ושכר: אני לא בטוחה שרק לימודי הנדסה ומדעים -מביאים את הכסף -משכורת השווה לזו של הגברים. אני אישית לא אוכל אפילו אם ארצה מאוד ללמוד מקצועות אלו. אני לא מספיק ריאלית. זו הכרה ביכולות שלי. אבל אני לא מסיקה מזה, שאין אפשרות שארוויח כמו גבר במקצוע שלי. אבל המציאות מוכיחה שרוב הנשים מרוויחיות פחות מהגברים.

אולי זה גם קשור ליכולת המו"מ שלנו. אולי.

 

לגבי העצמה- אני חושבת שזה כ"כ נחוץ. עשי לך סקירה במוח של חברותייך, וחישבי על רמת ביטחון עצמי שיש להן. וזה לא אין להן מה להציע מבחינת רמה שיכלית. פשוט רבות מהנשים לצערי צריכות לחזק את ביטחונם העצמי, ולדעתי תהליכי העצמה במסגרת שיח נשי (אחד על אחד או קבוצתי), תורמים לכך.

 

דבר אחרון- אני מכירה חברה בינלאומית של למעלה מ 1500 עובדים. מצב הנשים הוא לא שונה ממה שתיארת בחברה קטנה. יש אפשרות למשכורת אם, אבל רוב הנשים עובדות שעות רבות, וזה קשה להן מאוד. במיוחד אם כפי שציינת בעצמך, אין להן שאיפות להיות יזמיות או מפתחות קריירה. הן כמו שעמית לעבודה אומר: בסך הכל רציתי להגיע הביתה בשלום...

עבודה במקצוע שלהן, בשעות סבירות עם תגמול.

 

 

גם אני הייתי שם והאמת שזו פעם ראשונה שאני מבקרת באירוע כזה. אכזבה - במשהו, תקוה - לא דווקא שם, אבל היה לי מעניין בעיקר בשל הנשים. אז כמה מחשבות בעקבות:

כל עניין ההשוואה הבלתי פוסקת לגברים וההגררות של חלק מן הדוברות להשמצות על גברים - לא במקום לטעמי. השיח הזה מקבע משהו במקום ליצור כיוון חדש.

ההתעקשות לדבר על "אבל אנחנו מורכבות אחרת" ולכלול לצד ההצהרה הזו תכונות שנתפסות כ"נשיות" הייתה מוזרה בעיני. אני למשל, לא בטוחה שאני עומדת בכל הפרמטרים שנמנו שם. "גברים" ו"נשים" הם מושגים מורכבים בהרבה משחור לבן.

היו הרבה רמזים או דברים מפורשים על "קריעה" בעניין הילדים. אם הייתי ילדה, לא הייתי רוצה לדעת מזה. זה היה מטיל עלי אחריות לא הוגנת בדבר עולמה של אמי.

הנטיה לסלבריטאיות אינה מביאה תועלת ממשית. הייתי סקרנית הרבה יותר לשמוע סיפורים אישיים של נשים לא מפורסמות על הדרך שהן עושות כדי להגשים את מה שהן מאמינות בו. הייתי לומדת מזה יותר וגם זוכה בהשראה רלוונטית.

אני סקרנית לדעת אם מישהי בחרה לתאם נסיעת מבחן באחת המכוניות שעמדו שם בחוץ.

מנשים שהגיעו מאוד גבוה לפי הפרמטר הכלכלי/ניהולי/פוליטי בהחלט הייתי מצפה להוביל מהלך גורף לשינויים בחקיקה ובניית גופים עסקיים שיעזרו לנשים לצאת לדרך. במסעותי בחו"ל יצא לי לפגוש כמה יזמות כאלה - הן רווחיות כלכלית וחכמות. כולם מרויחים ואף אחד לא מרגיש נגזל ומצד שני נשים המבקשות לקחת חלק ביזמות כאלה בהחלט נדרשות לתת עבודה. מה שהכי עובד שם היא ההשראה, הרעיון, האמון ביכולת. לא שמעתי על זה מספיק בכנס.

מעולם לא יצא לי לעבוד בתוך ארגון באמת. כיום אני שמחה על כך, עוד יותר אחרי מה ששמעתי אתמול, אבל מודה שהדרך לא הייתה קלה.

אכן, יש נשים שונות עם צרכים שונים וסגנון חיים מועדף. אין לי מה להשוות את עצמי לאף אחת או למתוח ביקורת על בחירה של אחרת. אני לא רואה כנכון להעביר ביקורת או לספר סיפורי הצלחה למי שלא יכולה הייתה לבחור. זה לא הוגן.

ההצמדה של המילה 'נשים' לביטוי 'מיעוטים אחרים' ממש משונה.

מעניין מה היו מספרים הגברים של הנשים שדיברו שם. מה הן היו מספרות (רובן) אם לא היו מחוייבות כל כך למסר המדויק מדי שניסו למסור.

אני מסכימה עם האמירה שנשים רבות אינן מוכנות להשקיע מאמץ מתאים לחלומות שלהן. אבל אני גם חושבת שרבות אינן יודעות מספיק על איך לעשות זאת. במסגרת המסרים הבעייתיים שרבות מאיתנו ספגו מהסביבה ובעיקר מאימותיהן, חסר לרבות הידע והאמונה ביכולת.

כל הזמן ניקרה לי בראש אישה ששמעתי וגם פגשתי לפני כמה שנים באוסטרליה. סיפור חייה הוא סיפור של אלימות בתוך המשפחה, אלכוהוליזם, ילדים שנגררו לסמים ועבריינות, מה שקורה להרבה משפחות אבוריג'ינל. האישה העצומה והגסה הזו הייתה מלכה בעיני. אחרי כל מה שעברה, הבינה יום אחד שהיא צריכה להתארגן מחדש, אחרת הילדים שלה וגם היא ימצאו את עתידם במוסד לא יוקרתי. היא שיננה לעצמה מנטרה שהפכה להיות משנתה בכל מקום אליו היא הולכת - לכל אישה יש כשרון. זה נכון. היא מצאה את הכשרון שלה - היא מציירת ציורים מלאי השראה עבור זוגות העומדים להינשא, משהו שמחבר את דמויותיהם, את הקשר המקודש בין גבר ואישה שבחרו זה בזה וסמלים מעולם הטבע והמיתולוגיה. היא מרוויחה מספיק כדי לקיים את משפחתה בכבוד, כדי להרגיש אדם חופשי, כדי לבוא בין בני האדם עם ראש מורם.

לא יודעת למה חשבתי דווקא עליה בכנס. כנראה שזה היה חסר לי.

יש עוד הרבה דברים לומר, אבל מספיק לעכשיו. בברכה, 

תודה הגבירה מן האגם על תגובתך, וברוכה הבאה לקהילה.

אני דווקא זוכרת היטב את הדילמות של אמא שלי לגבי עבודה, היקף שעות וכדומה. אני אפילו זוכרת במספר מקרים את הפרצוף שלה, כאשר היה עליה לקבל החלטה לגבי עבודה.

הידיעה דווקא מעלה אצלי את מודעות לדילמות. אם לא הייתי זוכרת כלום, אז הפליאה הייתה הרבה יותר קשה עבורי.

אני לא זוכרת ששוחחו עימי על כך, אבל אני בפירוש זוכרת מבטים אפילו מגיל 8.

אני מסכימה עימך לגמרי לגבי הצורך להסביר לנשים "איך לעשות זאת?" ולכן אני גם כתבתי שאני בעד סדנאות העצמה. יש כאלה שאינן זקוקות לכך, אבל הרבה אחרות כן.

ולגבי לימודי מדעים janedo

הנה כתבה מעניינת http://www.ifeel.co.il/page/3990

של ד"ר מרים דישון- ברקוביץ.

מגדר ושחמט

מדוע ישנו היעדר מובהק של נשים ברמות העל של משחק השחמט? האם נשים וגברים נבדלים ביכולותיהם הקוגניטיביות? האם יש כאן איזו חוקיות פסיכולוגית או סוציולוגית אחרת?

זה נכון שבכנס הזה היה הרבה שחור ולבן, כשהאמת - כתמיד - היכנשהו באמצע. גם כפי שציינתי, היה יותר מדי קלישאות שחוקות וחבוטות.

נכון שמינון הסלברטאיות היה גבוה מדי, אך היו גם נשים אחרות - בפנל השלישי: שתי הנשים מהיי-טק, כשאחת צעירה, גם הבעלים של סופר-פוש שהיה לה סיפור מעניין, ואת יודעת מה - אפילו ג. יפית. אבל נכון, אפשר היה להטות את הכף ליותר סיפורים "אמיתיים".

אל תשכחי שהכנס אורגן ע"י תקשורת - עיתון - ומטבע הדברים הם יזמינו את השמות שיביאו באז והשתתפות מסיבית. ומי לא רוצה להתחכך בעפרה שטראוס (ואולי לדחוף לה כרטיס ביקור) ושות'. אם רוב הכנס היו שמות לא ידועים, אני לא בטוחה שהיתה כזו הצלחה בנוכחות. זו האמת המצערת.

מה שאותי עצבן במקצת, זה ש"החניקו" הערות אמיתיות מהקהל - שם היה מה שאת  ואני היינו רוצות לשמוע - מידע אמיתי.

בקשר לאחריות של הבנות - זאת הסיבה שלא מביאים לכנסים כאלה ילדים (אלא אם הם בסל-קל), כדי שלא ידעו על מה האמא ויתרה בהחלטה כזאת או אחרת.

צטט: הגבירה מן האגם 2008-03-05 23:21:17

גם אני הייתי שם והאמת שזו פעם ראשונה שאני מבקרת באירוע כזה. אכזבה - במשהו, תקוה - לא דווקא שם, אבל היה לי מעניין בעיקר בשל הנשים. אז כמה מחשבות בעקבות:

 

כל עניין ההשוואה הבלתי פוסקת לגברים וההגררות של חלק מן הדוברות להשמצות על גברים - לא במקום לטעמי. השיח הזה מקבע משהו במקום ליצור כיוון חדש.

 

ההתעקשות לדבר על "אבל אנחנו מורכבות אחרת" ולכלול לצד ההצהרה הזו תכונות שנתפסות כ"נשיות" הייתה מוזרה בעיני. אני למשל, לא בטוחה שאני עומדת בכל הפרמטרים שנמנו שם. "גברים" ו"נשים" הם מושגים מורכבים בהרבה משחור לבן.

 

היו הרבה רמזים או דברים מפורשים על "קריעה" בעניין הילדים. אם הייתי ילדה, לא הייתי רוצה לדעת מזה. זה היה מטיל עלי אחריות לא הוגנת בדבר עולמה של אמי.

 

הנטיה לסלבריטאיות אינה מביאה תועלת ממשית. הייתי סקרנית הרבה יותר לשמוע סיפורים אישיים של נשים לא מפורסמות על הדרך שהן עושות כדי להגשים את מה שהן מאמינות בו. הייתי לומדת מזה יותר וגם זוכה בהשראה רלוונטית.

 

אני סקרנית לדעת אם מישהי בחרה לתאם נסיעת מבחן באחת המכוניות שעמדו שם בחוץ.

 

מנשים שהגיעו מאוד גבוה לפי הפרמטר הכלכלי/ניהולי/פוליטי בהחלט הייתי מצפה להוביל מהלך גורף לשינויים בחקיקה ובניית גופים עסקיים שיעזרו לנשים לצאת לדרך. במסעותי בחו"ל יצא לי לפגוש כמה יזמות כאלה - הן רווחיות כלכלית וחכמות. כולם מרויחים ואף אחד לא מרגיש נגזל ומצד שני נשים המבקשות לקחת חלק ביזמות כאלה בהחלט נדרשות לתת עבודה. מה שהכי עובד שם היא ההשראה, הרעיון, האמון ביכולת. לא שמעתי על זה מספיק בכנס.

 

מעולם לא יצא לי לעבוד בתוך ארגון באמת. כיום אני שמחה על כך, עוד יותר אחרי מה ששמעתי אתמול, אבל מודה שהדרך לא הייתה קלה.

 

אכן, יש נשים שונות עם צרכים שונים וסגנון חיים מועדף. אין לי מה להשוות את עצמי לאף אחת או למתוח ביקורת על בחירה של אחרת. אני לא רואה כנכון להעביר ביקורת או לספר סיפורי הצלחה למי שלא יכולה הייתה לבחור. זה לא הוגן.

 

ההצמדה של המילה 'נשים' לביטוי 'מיעוטים אחרים' ממש משונה.

 

מעניין מה היו מספרים הגברים של הנשים שדיברו שם. מה הן היו מספרות (רובן) אם לא היו מחוייבות כל כך למסר המדויק מדי שניסו למסור.

 

אני מסכימה עם האמירה שנשים רבות אינן מוכנות להשקיע מאמץ מתאים לחלומות שלהן. אבל אני גם חושבת שרבות אינן יודעות מספיק על איך לעשות זאת. במסגרת המסרים הבעייתיים שרבות מאיתנו ספגו מהסביבה ובעיקר מאימותיהן, חסר לרבות הידע והאמונה ביכולת.

 

כל הזמן ניקרה לי בראש אישה ששמעתי וגם פגשתי לפני כמה שנים באוסטרליה. סיפור חייה הוא סיפור של אלימות בתוך המשפחה, אלכוהוליזם, ילדים שנגררו לסמים ועבריינות, מה שקורה להרבה משפחות אבוריג'ינל. האישה העצומה והגסה הזו הייתה מלכה בעיני. אחרי כל מה שעברה, הבינה יום אחד שהיא צריכה להתארגן מחדש, אחרת הילדים שלה וגם היא ימצאו את עתידם במוסד לא יוקרתי. היא שיננה לעצמה מנטרה שהפכה להיות משנתה בכל מקום אליו היא הולכת - לכל אישה יש כשרון. זה נכון. היא מצאה את הכשרון שלה - היא מציירת ציורים מלאי השראה עבור זוגות העומדים להינשא, משהו שמחבר את דמויותיהם, את הקשר המקודש בין גבר ואישה שבחרו זה בזה וסמלים מעולם הטבע והמיתולוגיה. היא מרוויחה מספיק כדי לקיים את משפחתה בכבוד, כדי להרגיש אדם חופשי, כדי לבוא בין בני האדם עם ראש מורם.

 

לא יודעת למה חשבתי דווקא עליה בכנס. כנראה שזה היה חסר לי.

 

יש עוד הרבה דברים לומר, אבל מספיק לעכשיו. בברכה, 

מריון, תודה על הלינק למאמר - זה היה מאוד מעניין. וזה די תומך במה שאני מאמינה - עם הכוונה נכונה בגיל צעיר ניתן לשנות את המצב.

אני עסקתי באומנויות לחימה כ-8 שנים. ועוד בסגנון הפחות ממוסחר בארץ. אני רוצה להגיד לך, שאם יש השתתפות נשית יותר פעילה במשהו "גברי", אז הרי אומנויות לחימה - כל הסגנונות - זה "הדבר", כי זה שובר הרבה מאוד סטריאוטופים וקבעונות הקיימים בכל הנושא גברי-נשי.

אני לא אומרת שיש רוב של בנות באיזהשהו סגנון, אך זה אחד מענפי הספורט הבודדים אולי, שיש השתתפות מעורבת (ולא לפי חלוקה של מגדר) ואת נשפטת נטו לפי הביצועים. אני לא מתכוונת לתחרות בסגנון אולימפי, כי שם חייבת להיות חלוקה כזאת בהתאם לכללים, אלא פשוט אימון יום-יומי רגיל.

צטט: marion23 2008-03-05 23:50:07

תודה הגבירה מן האגם על תגובתך, וברוכה הבאה לקהילה.

אני דווקא זוכרת היטב את הדילמות של אמא שלי לגבי עבודה, היקף שעות וכדומה. אני אפילו זוכרת במספר מקרים את הפרצוף שלה, כאשר היה עליה לקבל החלטה לגבי עבודה.

הידיעה דווקא מעלה אצלי את מודעות לדילמות. אם לא הייתי זוכרת כלום, אז הפליאה הייתה הרבה יותר קשה עבורי.

אני לא זוכרת ששוחחו עימי על כך, אבל אני בפירוש זוכרת מבטים אפילו מגיל 8.

 

אני מסכימה עימך לגמרי לגבי הצורך להסביר לנשים "איך לעשות זאת?" ולכן אני גם כתבתי שאני בעד סדנאות העצמה. יש כאלה שאינן זקוקות לכך, אבל הרבה אחרות כן.

 

ולגבי לימודי מדעים janedo

הנה כתבה מעניינת http://www.ifeel.co.il/page/3990

של ד"ר מרים דישון- ברקוביץ.

מגדר ושחמט

מדוע ישנו היעדר מובהק של נשים ברמות העל של משחק השחמט? האם נשים וגברים נבדלים ביכולותיהם הקוגניטיביות? האם יש כאן איזו חוקיות פסיכולוגית או סוציולוגית אחרת?

 

ויקי,

הצטערתי שלא יכולתי להגיע לכנס.

בעניין 'ממי לקחת דוגמא', שזוהי שאלה חשובה, אני בעד להעלות לפנל דוברות (יותר מחצי) שהן נשים מהשטח. כמוך וכמוני. נשים שהן בדרך. אני חושבת שכשאישה רואה ושומעת מישהי 'קרובה' לה, רמת ההזדהות גדולה יותר וכן ההשראה.

חשוב וטוב ללמוד ממי שכבר 'עשתה זאת', אך כדאי לחשוב על המינונים. 

מודעות כן, שיהיו הילדים מודעים להתלבטויות בהחלט, אבל לא כל הטקסטים על נקיפות מצפון ורגשות אשם. הבנות שלי ראו מספיק פעמים איך דברים נשברים לי בידיים, מתקלקלים, מסתבכים. איך אני עומדת מול התלבטויות על הקצה. אבל לא תליתי את זה בהן. זה די מעליב לדעת שאת/אתה הגורם לקשיים של אמך בעיקר אם זה לא נכון.

אכן, הפנל של נשים שהוגדרו כ"פורצות דרך" היה שווה הרחבה. ארבעתן היו מעניינות ובמקום לשאול אותן שאלות על הבמה היה עדיף לשאול אותן שאלות מהאולם.

הדברים של עופרה ושל סמדר היו מעניינים כהתחלה לדיון, לא כהרצאה וגמרנו. את מה שהן אמרו אפשר היה לקרוא, לא צריך עבור זה במה.

אחד הדברים שתפסו אותי חזק הייתה ההבנה שיש נשים רבות שמחפשות עבודה אחרת. חבל שלא ניצלו את המסגרת הזו כדי לאפשר רישות דווקא בעניין הזה. זה עלה בsmall talk חסר מקומות הישיבה בלובי אבל לא באופן מובנה בכנס. זה היה כאילו בין שאר הקלישאות היה ברור כאילו שלכל הנוכחות יש עבודה שהן מתכוונות להישאר בה שנים מרוב תנאים טובים וסיפוק.

לא מביאים ילדים? אני לא באמת חושבת שיש לכך מקום. אמא עם ילד לא באמת פנויה למתרחש וילד עם אמא בעיקר בגיל הצעיר לא מבין למה הוא צריך להיות בשקט במשך שעות. אבל אם היו פותחים את הדלתות לנערות ונערים מגיל 12 ומעלה זו הייתה בעיני הברקה.

ויקי,

לא הייתי בכנס (כלל לא שמעתי עליו וגם אם כן אני מדירה רגלי מכנסים) אבל קראתי בשקיקה את התרשמותך.

אני רוצה להתייחס לנקודה שמאד מטרידה אותי וקשורה לשעות עבודה - שזה הרי ההבדל המרכזי שבין נשים לגברים עובדים.

גם אני נתקלתי בהפלייה מינית על רקע זה כאשר פיטרו אותי כשהבינו שאני בהריון. הטענה שלהם היתה שהם לא מסוגלים להתמודד עם חשבת שתצא לחופשת לידה ואחר כך תצא כל יום מוקדם על מנת לטפל בצאצאיה (על מה הם לעזאזל חשבו כשהם קיבלו לעבודה בחורה בת 30???).

לגבי חופשת לידה - תמיד אפשר להסתדר. גם גברים יוצאים (או ליתר דיוק אמורים לצאת) לחודש מילואים בשנה - ובניגוד לנשים שיוצאות לחופשת לידה (בממוצע) 3 פעמים בחיים מילואים עושים כל שנה.

לגבי יציאה בשעה מוקדמת - זו סוגייה שאני באופן אישי משתגעת ממנה. כי הבעיה היא לא למה נשים יוצאות מוקדם אלא למה גברים יוצאים מאוחר? תרבות שעות הפנאי במדינת ישראל פשוט דפוקה!!!

אני מכירה אינ-סוף דוגמאות של אמהות שבגלל מסגרת הזמן המוגבלת יעילות פי כמה מעובדים ללא ילדים. הן מגיעות שעתיים לפני כולם, לא יוצאות להפסקות ארוכות, לא מנהלות שיחות סרק ליד מכונת הקפה ובתחשיב של שעות עבודה "נטו" עושות הרבה יותר.

למה גברים (בעיקר) קובעים פגישות עבודה בשעה חמש ושש בערב? מה בוער? 90% לפחות מהפגישות ניתן לדחות.

היתה תוכנית של דנה וייס אני חושבת (שלא ראיתי אבל שמעתי את הדוגמא הזו שניתנה שם): לקחו סניף ישראלי והולנדי של אותה חברה. בהולנד - כולם יוצאים בזמן הביתה. אין שעות נוספות, לא מעריכים את מי שעושה שעות נוספות, לא מתגמלים את מי שעושה שעות נוספות והכי חשוב לא מצפים שמישהו יעבוד דקה מעבר לשעות שנקבעו בחוק כיום עבודה. גם עסקי מסחר לרבות עסקים קטנים יותר נסגרים בשעה סבירה. הייתי באמסטרדם בקיץ וגורשתי מחנות בגדים בשעה שש כי החנות נסגרה. לא עניין אותם בכלל אם אני רוצה לקנות או לא. את רוצה לקנות? תבואי מחר.

ככה צריך להתנהג.

ואם נחזור לתוכנית של דנה וייס כאשר משווים את שני הסניפים הישראלי-הוורקוהולי מול ההולנדי-שנטי התוצאות העיסקיות זהות או אפילו טובות יותר בסניף ההולנדי.

אז  מה אני אומרת? שאם סוף סוף נלמד לעבוד יעיל ונכון וכולם יצאו הביתה בשעה סבירה - כל האלמנט הזה של אמהות-עובדות יעלם.

גבירה, מסכימה עם כל מה שהערת.

צטט: הגבירה מן האגם 2008-03-06 06:16:41

מודעות כן, שיהיו הילדים מודעים להתלבטויות בהחלט, אבל לא כל הטקסטים על נקיפות מצפון ורגשות אשם. הבנות שלי ראו מספיק פעמים איך דברים נשברים לי בידיים, מתקלקלים, מסתבכים. איך אני עומדת מול התלבטויות על הקצה. אבל לא תליתי את זה בהן. זה די מעליב לדעת שאת/אתה הגורם לקשיים של אמך בעיקר אם זה לא נכון.

 

אכן, הפנל של נשים שהוגדרו כ"פורצות דרך" היה שווה הרחבה. ארבעתן היו מעניינות ובמקום לשאול אותן שאלות על הבמה היה עדיף לשאול אותן שאלות מהאולם.

 

הדברים של עופרה ושל סמדר היו מעניינים כהתחלה לדיון, לא כהרצאה וגמרנו. את מה שהן אמרו אפשר היה לקרוא, לא צריך עבור זה במה.

 

אחד הדברים שתפסו אותי חזק הייתה ההבנה שיש נשים רבות שמחפשות עבודה אחרת. חבל שלא ניצלו את המסגרת הזו כדי לאפשר רישות דווקא בעניין הזה. זה עלה בsmall talk חסר מקומות הישיבה בלובי אבל לא באופן מובנה בכנס. זה היה כאילו בין שאר הקלישאות היה ברור כאילו שלכל הנוכחות יש עבודה שהן מתכוונות להישאר בה שנים מרוב תנאים טובים וסיפוק.

 

לא מביאים ילדים? אני לא באמת חושבת שיש לכך מקום. אמא עם ילד לא באמת פנויה למתרחש וילד עם אמא בעיקר בגיל הצעיר לא מבין למה הוא צריך להיות בשקט במשך שעות. אבל אם היו פותחים את הדלתות לנערות ונערים מגיל 12 ומעלה זו הייתה בעיני הברקה.

מיכל, תודה על הערותייך. אך כמו כל דבר אחר בחיים, אסור להביא לקיצוניות.

1. אני חיתי באנגליה תקופה, ונתקלתי שם בדברים שתיארת. זה לא עובד לטובתם מכמה סיבות: הבירוקרטיה האנגלית היא הרבה יותר גרועה מישראלית (קשה להאמין, אבל יש דבר כזה) וכשעפרון נופל להם בשעה 17:00 - זה לא בגלל שהם כל כך יעילים ומודעים, אלא בגלל שזו "המסורת" המקודשת שמצדיקה הכל - ושיתפוצץ העולם. העסקים הקטנים שלהם פושטים רגל על ימין ועל שמאל מאותה סיבה של הרגל עבודה ב-easy  וסגירת החנות ב-17:00-18:00 (ובחורף אף ב-15:30), בדיוק כאשר אנשים יוצאים מעבודה ויש להם זמן לעשות קניות. בדיוק בגלל זה, גם שם הרשתות הגדולות הפתוחות עד 20:00-21:00 משגשגות, כי מאפשרות נוחות חיים בעולמינו המודרני המטורף. חייבת לציין - חייתי בצפון אנגליה - לא בלונדון - אך במקום לבן ועשיר, ללא מהגרים ואוהדי כדורגל פרועים, בעיר אקדמאית ונחמדה. אני עדיין קוראית עיתונות אנגלית ונוסעת לבקר חברים  ורואה שהמצב לא משתפר.

2. מצב העסקה של נשים מעל 30 עם או בלי ילדים הוא בעיה ידועה. גם אני נתקלתי באפליה בראיונות עבודה. ולצערי, ארגומנטים הגיוניים לא עוזרים פה - למעסיק (לא חשוב גבר או אישה, לצערי) יש קונספט קבוע בראש ולכי תשברי את הראש - שלו - כדי לשנות את התפיסה. אין לי כרגע שום מתכון לפתרון, חוץ מתקווה סטטיסטית "ליפול" על מעסיק נורמלי. כמו שקרה לי. מצחיק, ומריון כל כך אוהבת את הביטוי שטבעתי, של "משרה מלאה סבירה"- יעני לצאת ב17:00 או 17:30 עם תינוק בן 11 חודש בבית. אבל אני נורא מעריכה את זה - לאחר כל המקומות האחרים שנתקלתי בהם. אנו גם לא מחתימים כרטיס ואף אחד לא בודק בציציות אם אחרנו ב-5 או 10 דקות. עובדים ברגוע - העיקר התוצאה.

הקטע המעצבן בנושא הזה - מעבר לעובדה שאני רואה את הבן שלי בממוצע שעה ביום - זה שכדי לעבוד כך, את צריכה להיות מאוד מבוססת כלכלית. או שאת מקבלת משכורת מאוד גבוהה, או שיש לך בן זוג שיכול להשלים את ההוצאה. בלי להכנס לפרטים, יש לי מטפלת 10 שעות כל יום, אם אני רוצה לעשות קניות אחרי העבודה - לפעמים גם 11 או 12 . אני לא עובדת במשכורת נמוכה, אך בלי בן הזוג, לא הייתי יכולה להרשות לעצמי לעבוד בכלל. וזה מאוד מקומם אותי.

3. נכון, לגברים יש תפיסה אחרת, ואני מסבירה את זה בביולוגיה שונה. יש בהחלט את ה-male bonding בעבודה. לפני 50 שנה זה היה הנוהג להפגש בפאב עם החברים, היום בגלל התקינות הפוליטית הם לא מרגישים נוח ללכת לשתות משהו בפאב כשהאישה תקועה בבית עם הילדים, אז מעריכים את ארוחת הצהריים מעבר לסביר או נחוץ, דופקים ישיבות ב-18:00 ומתלוננים על  העומס. כשזה בעצם התרועעות עם החברים מעבודה. הסיבה המקורית לדעתי לא השתנתה - ההבדלים הבסיסיים בינינו - פשוט היום קוראים לזה אחרת.

4. חופשת לידה - זה קטע הכי "משעשע". בארץ אנו אכן שנות אור מאחורי לא רק מדינות סקנדינביה, אלא אפילו מקום "מפגר" כמו רוסיה. דיברתי לאחרונה עם אשתו של שותף עסקי של בעלי שרוצים לבוא לארץ לחופשה עם הילדים בקיץ. הם לא יהודים, פשוט אוהבים את המקום. יש לה 3 בנים, הצעיר בן 1.5 . החלפנו חוויות והיא מאוד התפלאה שחזרתי לעבודה כל כך מוקדם. הסברתי לה את המצב בארץ מבחינת החוק והנוהג (נגיד עד חצי שנה מעסיק "נאור" יאפשר לעובדת שלו להשאר בבית). מעבר לדמי חופשת לידה, היא ספרה לי שפוטין שינה חוקים ועתה ברוסיה, חופשת לידה היא 3 שנים!!!!!! אני לא מדברת על הכסף, אלא על חובתו של המעסיק לשמור מקום עבודה לעובדת שילדה. זה נשמע לי כל כך לא אמיתי שצחקתי. אחרי שנרגעתי, אמרתי לה שגם כך אצלינו יש בעיה לאישה עם ילדים לצאת לעבודה- אפילו עם היו רוצים להכניס פה תקנות סקנדינביות של שנה , יפסיקו  להעסיק נשים בכלל. 3 שנים זה פשוט מדע בדיוני. אבל הם הרי נורא פרימיטיביים ואצלם יש בעייה חריפה של ילודה.

צטט: מיכל הרטשטיין 2008-03-06 08:36:29

ויקי,

 

לא הייתי בכנס (כלל לא שמעתי עליו וגם אם כן אני מדירה רגלי מכנסים) אבל קראתי בשקיקה את התרשמותך.

 

אני רוצה להתייחס לנקודה שמאד מטרידה אותי וקשורה לשעות עבודה - שזה הרי ההבדל המרכזי שבין נשים לגברים עובדים.

גם אני נתקלתי בהפלייה מינית על רקע זה כאשר פיטרו אותי כשהבינו שאני בהריון. הטענה שלהם היתה שהם לא מסוגלים להתמודד עם חשבת שתצא לחופשת לידה ואחר כך תצא כל יום מוקדם על מנת לטפל בצאצאיה (על מה הם לעזאזל חשבו כשהם קיבלו לעבודה בחורה בת 30???).

לגבי חופשת לידה - תמיד אפשר להסתדר. גם גברים יוצאים (או ליתר דיוק אמורים לצאת) לחודש מילואים בשנה - ובניגוד לנשים שיוצאות לחופשת לידה (בממוצע) 3 פעמים בחיים מילואים עושים כל שנה.

לגבי יציאה בשעה מוקדמת - זו סוגייה שאני באופן אישי משתגעת ממנה. כי הבעיה היא לא למה נשים יוצאות מוקדם אלא למה גברים יוצאים מאוחר? תרבות שעות הפנאי במדינת ישראל פשוט דפוקה!!!

אני מכירה אינ-סוף דוגמאות של אמהות שבגלל מסגרת הזמן המוגבלת יעילות פי כמה מעובדים ללא ילדים. הן מגיעות שעתיים לפני כולם, לא יוצאות להפסקות ארוכות, לא מנהלות שיחות סרק ליד מכונת הקפה ובתחשיב של שעות עבודה "נטו" עושות הרבה יותר.

למה גברים (בעיקר) קובעים פגישות עבודה בשעה חמש ושש בערב? מה בוער? 90% לפחות מהפגישות ניתן לדחות.

 

היתה תוכנית של דנה וייס אני חושבת (שלא ראיתי אבל שמעתי את הדוגמא הזו שניתנה שם): לקחו סניף ישראלי והולנדי של אותה חברה. בהולנד - כולם יוצאים בזמן הביתה. אין שעות נוספות, לא מעריכים את מי שעושה שעות נוספות, לא מתגמלים את מי שעושה שעות נוספות והכי חשוב לא מצפים שמישהו יעבוד דקה מעבר לשעות שנקבעו בחוק כיום עבודה. גם עסקי מסחר לרבות עסקים קטנים יותר נסגרים בשעה סבירה. הייתי באמסטרדם בקיץ וגורשתי מחנות בגדים בשעה שש כי החנות נסגרה. לא עניין אותם בכלל אם אני רוצה לקנות או לא. את רוצה לקנות? תבואי מחר.

ככה צריך להתנהג.

ואם נחזור לתוכנית של דנה וייס כאשר משווים את שני הסניפים הישראלי-הוורקוהולי מול ההולנדי-שנטי התוצאות העיסקיות זהות או אפילו טובות יותר בסניף ההולנדי.

 

אז  מה אני אומרת? שאם סוף סוף נלמד לעבוד יעיל ונכון וכולם יצאו הביתה בשעה סבירה - כל האלמנט הזה של אמהות-עובדות יעלם.

אני רוצה להתייחס למספר דברם שנאמרו כאן בדיון. ראשית, לגבי נשים והנטייה הריאלית - מחקרים מוכיחים שלנשים אין יכולת ריאלית פחותה משל גברים, אבל הלמידה בכיתות מעורבות גורמת לנשים להפגין חוסר בטחון בידע הריאלי שלהן ולכן הן מפנימות את המחשבה שמקצועות ריאליים זה לא בשבילן. במקומות שבהם אין העדפה מגדרית במקצועות ריאליים כמו בריה"מ לשעבר, אחוז הנשים שעוסקות במקצועות אלו גבוה ביחס למדינות המערב.

נושא שני שברצוני להתייחס אליו הוא הנושא של של שעות נוספות. מכיוון שלמנהל קשה יותר לשפוט על פי הספק, נוח לו לשפוט על פי השקעה שמתבטאת בהשארות שעות נוספות. כפי שציין גלעד דיין, מנכ"ל ג'ובי, בנושא האפליה כנגד אמהות, דווקא אלו שלא מצפים מהם להשאר שעות נוספות הם בעלי ההספק הגדול ביותר, מכיוון שהם לא צריכים למרוח את הזמן על כמות העבודה שיש להם על מנת להראות משקיענים.

האמרה של "פורצות הדרך" על כך "שאנו עוצרות את עצמינו בגלל שלא מוכנות להקדיש את מה שצריך ולהקריב את המשפחה על מזבח המשך טיפוס הסולם התאגידי", מראה עד כמה השקפות העולם התעקמו - אני חושבת שכל אדם צריך לשאול את עצמו מה המטרה שלו בחיים. אם המטרה שלו היא שיכתבו עליו בדה מרקר אז שיקריב את הכל למען המשך הטיפוס בסולם התאגידי, אך אם המטרה שלו היא להנות מהתקופה שבה הוא חי, אסור להאשים אותו בכך שהוא אינו מוכן לוותר על התא המשפחתי, על הזוגיות ועל שעות הפנאי שלו.

בתור מישהי שגדלה לתרבות קפיטליסטית, היה לי קשה להפנים את זה. אבל אחרי שבוס שלי שאל אותי למה אני יוצאת כל כך מוקדם ביום שבו יצאתי מהעבודה בשעה שנקבעה בחוזה,  ובעקבות הציפייה שלו שאעשה דברים שקשורים לעבודה בשעות הפנאי שלי וההערה שכך לא אגיע לפסגה בתחום, הגעתי למסקנה שהשאיפות שלי אחרות - אני רוצה להנות מהזוגיות שלי ומהחיים שלי וללמוד דברים שמעניינים אותי בזמני הפנוי,  אני כבר לא רוצה להגיע לטופ ואני לא רוצה לחכות לפנסיה כדי להתחיל לחיות. ביום שלמחרת התפטרתי וזו היתה אחת ההחלטות היותר טובות שעשיתי בחיי.