ביום שני הופיעה בהארץ כתבה עם הכותרת "לא זה לא!". המאמר דן בקושי לומר לא בעבודה לבקשות של קולגות או מנהלים. והצעת דרכים להתמודדות.

http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=960020&contrassID=2&subContrassID=6&sbSubContrassID=0

 

העצות הן שמירת על טון נטרלי (לא נחמד, נטרלי) כאשר אומרים לא, לא ברור שימנע שאלות בניסיון שכנוע, ונותנים הסבר כן לסיבה לתגובה בשלילה.

 

אמירת לא בעבודה היא לא קלה, כי אף פעם לא נעים לנו להצטייר כלא שירותיים לעמיתים או מנהלים.

אמירת לא בראיונות היא גם לא קלה, כי אחרי שאמרת לא לתפקיד X, מי מבטיח לך שיפנו אליך לתפקיד Y? אם זה מכון השמה.

אמירת לא בין חברים היא גם לא קלה, כי הרי מה משמעות של חברות אם מסרבים להצעות של חברינו?

 

תמיד יש את החשש שבמקום לשמור על דלת פתוחה, ניצור מצב של סגירת דלתות.

מה דעתכם?

 

ללא ספק נושא מרתק לדיון. מילה כל כך קצרה וכל כך יומיומית שיכולה להכיל וליצר מטענים לא טריוויאלים. הבן אדם המבקש שומע אמנם את המילה לא, אבל הוא "שומע" ביתר עוצמה את ההוויה של מי שאומר אותה - האם זו הוויה של מישהו נינוח ושליו, או אולי של מישהו המרגיש מאוים וחושש. "מי אני" כשאני אומר "לא" נקבע בין השאר על פי "השיחות" הפנימיות שרצות בראשי כשאני משמיע את המילה הזו ואשר באות לידי ביטוי בהויה שיצרתי לעצמי. נדמה לי שלכך כיוונה הכותבת כשדיברה על "לא ניטרלי". אותו "לא" המנוטרל מכעסים, פחדים, התרסה ותחושות לא נוחות אחרות. הדגש לטעמי צריך צריך להיות פחות על איך נשמע ה"לא" ויותר על מה התחושות שלי כשאני משמיע אותו. אם ה"לא" מגיע מהוויה נינוחה ושלמה עם עצמה, הוא ישמע ויראה כפשוטו גם בעיני הצד השני וגם הדיון וההשגות שהצד השני עלול להעלות, עדיין יפגשו באותה הוויה שיכולה לנטרל כעסים ומשקעים עתידיים.

לדעתי יש להסתכל את נושא ה"אמירות" בהקשר מלא ושלם. ישנם אנשים שגם ה"כן" שלהם מהוסס ומתקשים לומר "כן"... אחרים מתקשים לומר ויש כאלה שנראה שנולדו לומר "לא!!!".

ה"לא" הוא מושג שקשור לדעתי בבגרות ובהכרות עם "הצד השני". אנשים שאנחנו מכירים היטב מכירים את "השפה שלנו" ואיתם זה בדר"כ קל יותר. אני רואה את זה עם חברים טובים וגם בבית. הכל מספיק אמיתי על מנת להיות מסוגל לומר "לא" בלי לצרוח ובלי צורך במניפולציות לא הוגנות.

בעבודה, שוב, עניין של בגרות. אדם שמרגיש מספיק בוגר בעבודה, אם בניהול או בכל דבר אחר מסוגל להגיד את ה"לא" גם אם הוא לא נוח לצד השני, וכמובן, במספיק נימוס, הוגנות וחוסר בוטות כדי לשמור מצד אחד על עמוד השדרה של עצמו וכמובן גם לא לרסק את עמוד השדרה של זה שמולו.

תמיד יותר נחמד להגיד "כן", אבל להגיד "לא" במקום הנכון ובעיקר בהקשר הנכון, ואם נעשה פרונטלית גם תוך שימוש בשפת הגוף הנכונה זהו תהליך התבגרות!

יום קסום והמשך שבוע נפלא,

גילת

 

לדעתי ותחושתי הלא והכן המהוססים אינן בגלל שהאומר/ת מתקשים מול מי שמולם אלא שהם מתקשים עם עצמם.

האם זה מה שאני רוצה? האם אני מוכן לקחת סיכון? מתי הלא שלי מוחלט וברור ומתי אני ממש לא בטוח ומקווה שמי שמולי יארגן עבורי את האמירה?

אם האומר/ת בטוח/ה בעצמו, המסר יעבור באופן ברור בד"כ. מי שמשאיר פתח לנסיגה , משאיר אותה לעצמו בד"כ.

 

ברכה סינית ליום הולדת אומרת 'מי ייתן ויהיו לך חיים משעממים' - ולי תן חיים מעניינים.

 

בברכה

אבי סופר

שלושתיכם מקשרים את אמירת ה'לא' לאדם עצמו- איך הוא אומר זאת מבחינת תחושה, מבחינת בגרות והיכרות ומבחינת ביטחון בהחלטתו.

ואני מקבלת את אמירתכם, אבל חושבת שלהרבה אנשים- ולא משנה התחום: עבודה, חברות, בית; זה כלל לא פשוט. אחת הסיבות לחוסר פשטות היא שיחסים אינם רק מקרה מסוים מרגע נתון, אלא המשכיות. והרבה פעמים זוכרים את ה'לא' שאמרת פעם אחת, ושוכחים את כל המקרים בהם אמרנו 'כן'.

 

אם זו מערכת יחסים מתמשכת, בין עמיתים למשל, אז אפשר לקיים דיאלוג. אבל אם זו התחלה של מערכת אין אפשרות לדעת מה תהיה השלכת הלא על ההמשך.

 

יש לי חברה שמחר צריכה לקיים דיון נחרץ על המשך הקבוצה וחלוקת התפקידים שתהיה בין כל חברי הקבוצה. היא בדילמה רצינית, כי אם היא תוותר על עמדתה למען השאר, העתיד שלה יושפע. ואם תהיה נחרצת באמירת לא לשינוי תפקיד. יש חשש שינטרו לה ביחס בעתיד.

כך שלא גם כאשר הוא בטוח ובא מתוך בגרות ונחישות הוא בעל משמעות לעתיד.

עדיין היתרון שלה הוא: שכל הקבוצה קבעה לקיים דיון ושיחה במפגש של כמה שעות, ואין החלטה מלמעלה. כך שגם אם יהיה דיון קשה/נוקב הוא יכלול חשיפה של המחשבות בין חברי הקבוצה.

יהיה סוג של דיאלוג. דבר שלא תמיד קורה כאשר עמית מבקש מעמית אחר עזרה.

 

 

 

 

 

יש לי חברה שמחר צריכה לקיים דיון נחרץ על המשך הקבוצה וחלוקת התפקידים שתהיה בין כל חברי הקבוצה. היא בדילמה רצינית, כי אם היא תוותר על עמדתה למען השאר, העתיד שלה יושפע. ואם תהיה נחרצת באמירת לא לשינוי תפקיד. יש חשש שינטרו לה ביחס בעתיד.

כך שלא גם כאשר הוא בטוח ובא מתוך בגרות ונחישות הוא בעל משמעות לעתיד.

עדיין היתרון שלה הוא: שכל הקבוצה קבעה לקיים דיון ושיחה במפגש של כמה שעות, ואין החלטה מלמעלה. כך שגם אם יהיה דיון קשה/נוקב הוא יכלול חשיפה של המחשבות בין חברי הקבוצה.

 

את מחזקת את דברי לגבי התחושה היסודית של הדוברת לגבי עמדתה. אינני אומר שאין להתפשר עם המשתתפים בדיון אך יש הבדל גדול בין פשרה הבאה מחולשה, מהיסוס ומפחד לבין פשרה הבאה מתןך שכנוע עמוק בעמדתך ומתוך הכרה שלא תתקבל ב-100%.

מי שבטח בעמדתו ויודע שהיא מבוססת על עובדות, מצליח גם לשכנע את הדוברים בעמדתו. מי שמהסס, מצליח בכך פחות.

הפשרה היא עמדה של חוזק, לא של חולשה.

 

אבי סופר

לא פעם אנחנו מגיעים לדיון, או לפגישה, בתחושה שבדיון יקרה אחד מהשניים – או שאתפשר על צרכי ורצונותיי, או שאתעלם מצרכי הקבוצה ואעמוד על שלי אבל אז אני חושש למצוא עצמי נושא בהשלכות עתידיות (ינטרו לי, ינקמו בי). ככל שציפיות אלה יותר חזקות אצלי, גדלים הסיכויים שכשאכנס לחדר, הנוכחים יחושו מולם מישהו שיפוטי, עקשן, וכחן ותוקפני, או לחילופין מישהו "חסר עמוד שידרה", חושש וותרן. בחירה קשה שברוב המקרים נעשית על פי הנטייה האישית של כל אחד או על פי מידת הלחץ המופעל עליו. בכל בחירה, מה שמתקיים הוא פחות "דיון" במשמעות של אנשים הנפגשים, דנים בנושא מסויים, מגיעים לתובנות חדשות וביחד מגיעים למסקנות חדשות. במקום "דיון", החדר הופך להיות בימה לכל משתתף להביע את דעותיו הקיימות תוך ניסיון להפעיל לחץ ולכפות את רצונותיו על הצד האחר. כאן יכול לבוא לעזרתנו הביטוי (הלא שחוק) win:win. הדרך ליצירת win:win עוברת דרך דיון פתוח ומשתף שבו כל צד לא רק מציג את דעתו אלא גם מקשיב לדעת האחר. אגב, ישנה שיחת הכנה מובנית לקראת דיון/פגישה/מצגת חשובים אשר בה מאמן עובד עם המתאמנת על מי-היא-תהיה-שם. ההכנה הזו מאפשרת להגיע לדיון נינוח, שליו, מקשיב, נחוש ועם כלים ליצר מצב win:win. הכנה טובה מאפשרת לבחון גם מהיכן מגיעות ההחלטות המוקדמות שלי – האם ממקום מתריס ומתגונן או אולי ממקום שבו סדרי העדיפות שלי לא מתאימים לרצונות של הקבוצה אבל אני רוצה להישאר קשוב גם לצרכים שלי. מנסיוני (הן כמי שנתן שיחות הכנה כאלה והן כמי שקיבל אותן לעצמו), הרבה יותר חשוב ממה אני אומר בסיטואציות כאלה, חשוב קודם כל איך אני אומר ומי-אני-כשאני-אומר. וחזרה לדיון המקורי שלנו, גם בסיטואציה כזו ניתן להגיד "לא" בלי לעורר אנטגוניזם ואפילו להגיד את זה ממקום של שיתוף וקבלה. גם כאן הנקודה המהותית היא עד כמה אני שלם ונינוח עם הרצונות שלי. האם אני מוכן לוותר על ההחלטה המוקדמת שלי ועל השיפוטיות בכניסה לדיון ולהיות שם מישהו פתוח המקשיב גם לאחרים, גם אם בסוף הדיון אחליט מחדש את אותה החלטה מקורית.