ערב פתיחת שנת הלימודים החדשה, התקשורת גועשת ורוגשת סביב סוגיות חינוכיות. כולם "מבינים בזה", רוצים להוכיח בקיאות, להשמיע קול, והבורות מרקיעה שחקים. חינוך הוא מקצוע מורכב, ואם אין רואים תמונה שלמה – לא באמת מבינים.

להמולה הרבה מתווספת העובדה,  שמשרד החינוך פתח עכשיו לעיני הציבור את כלל הנתונים על בתי הספר התיכוניים במסגרת מה שהוא מכנה "התמונה החינוכית". התמונה כוללת מגוון רחב של נתונים – קשה לספור בדיוק – ועתה כל זה חשוף לעיני המתבונן (בגוגל). כיוון שהמשרד מציג כ-1090 בתי ספר תיכוניים (י'-י"ב) ונניח שעלינו להכפיל זאת בעשרה נתונים על כל בית ספר (אף שיש יותר), אנחנו מקבלים כ-11,000 נתונים שמתוכם עלינו, ההורים והילדים, לבחור מה כדאי. ברור שזה אינו אפשרי, ואי-לכך אינו מחכים אותנו במיוחד.

ובכל זאת, כאשר אנחנו בודקים בימים גועשים ורוגשים אלה בתקשורת, מופיעים בה לנגד עינינו קובץ נתונים מצומצם מתוך "התמונה החינוכית": שם בית הספר, צפיפות בכיתות, תקציב לתלמיד, אירועי אלימות, זכאות לבגרות ומצטיינים בבגרות. כיוון שאיננו יודעים איך בדיוק מחשבים את מספר התלמידים בכל כיתה ובכל שיעור, ואין לנו מושג האם התקציב הוא מה שהתקבל ממשרד החינוך או גם מן ההורים והרשות, ואולי גם מגורמים נוספים, נשארנו עם אחוז הזכאים לבגרות ועם אחוז המצטיינים מבין הזכאים.

כתב-חינוך אחד הכתיר את תיכון "דרכא" בירכא – בית ספר סלקטיבי מאד עם 200 תלמידים מובחרים – שהשיג 100% זכאים לבגרות כשביניהם 100% עם 5 יחידות לימוד באנגלית, 75% עם 5 יח"ל במתמטיקה ושיעור דומה של בעלי תעודות מצטיינות – במילים "התיכון הטוב בישראל".

כמות הפרמטרים שמצדיקים הכתרתו של בית ספר כ"טוב ביותר" היא מגוונת, כמו: בית ספר שהטמיע את "כישורי המאה ה-21", ואינו עוסק כמעט בשינון ובחינות; בית ספר לתלמידים נושרים, שמביא אותם לי"ב והופך אותם לאנשים שמאמינים בעצמם; בית ספר שמטמיע בקרב תלמידיו את עקרונות הדמוקרטיה; בית ספר שמפתח בתלמידיו סקרנות אינטלקטואלית; בית ספר שרואה באופן פרטני כל אחד מתלמידיו, ומטפח אותו בדרכו; ועוד פרמטרים נוספים.

אבל לא אצלנו. אנחנו מקדשים את תעודת הבגרות, המטרה היחידה והאולטימטיבית של מערכת החינוך הישראלית. זאת על פי משרד החינוך, ההורים, בני ובנות הנוער – והתקשורת. מדינת ישראל אימצה לעצמה מטרה חינוכית יחידה שגוררת אותה שוב-ושוב לפיגור השכלתי. לאו דווקא ההשפלות שאנחנו סופגים במבחני פיז"ה מדי שלוש שנים, ולאו דווקא הפערים הגדולים בין אלה שיכולים ואלה שלא, כי נולדו להורים לא-נכונים.

הנזק שנגרם לנו בשל קידוש תעודת הבגרות מתחיל בלימודים משעממים שיוצרים בעיות משמעת קשות; עובר משם אל חוסר היכולת של הצוות החינוכי לטפל לעומק בהיבטים אישיים וערכיים של תלמידיהם; עבור אל הכישלון בתחום פיתוח ההבנה והחשיבה, שבעולם מחשיבים אותן כחיוניות; והמשך אל נושאים רבי עניין וחשיבות, שבית הספר התיכון כלל אינו מגיע אליהם. לנו יש מטרה אחת, שמקבעת אותנו ודואגת להנציח פערים.