"עונת החטיפים" לקראת פתיחת שנת הלימודים בעיצומה, והיא מזמנת לנו שפע דיונים וכתבות על מצב החינוך. דיווח אחד, שמביא לפתחנו דטל (דמרקר, 21.8.17) עוסק בבעיית גודל הכיתות. לאחר דיבורים רבים, "מחאת הסרדינים" והבטחות, הממצאים לשנים 2016-2015 מראים שדבר כמעט לא השתנה: "הצפיפות בכיתות א' ירדה ב-8.3% ב-2016 בהשוואה ל-2014. עם זאת, הצפיפות הכללית בכיתות הלימוד בבתי הספר היסודיים כמעט לא השתנתה, וב-2016 היא הסתכמה ב-26.5 תלמידים בכיתה בממוצע".

וראוי כאן לפרט קצת יותר: ברשימת עשרת היישובים שבהם הגידול באחוזים בכיתות חדשות היה הגבוה ביותר מופיעות שש התנחלויות, ושלושה מושבים וקיבוצים. כשמרחיבים את הבדיקה ליישובים שבהם שיעור הגידול בבניית כיתות היה גבוה מ-20% (24 יישובים), מגלים כי ההתנחלויות מייצגות מחצית מהן, והיתר קיבוצים, מושבים ויישובים קהילתיים. אם מרחיבים את הבדיקה ל-50 היישובים שבהם שיעור הגידול היה גבוה ביותר – ההתנחלויות מייצגות שליש מהם. כלומר, במרבית המדינה מספר התלמידים בכיתות היסודי לא השתנה, ובמקומות רבים לומדים למעלה מ-30 תלמידים בכיתה. בכיתות העל-יסודי המצב לא-פעם גרוע אף יותר.

במחקר מפורט מינואר 17', מציג נעם גרובר ("גורמים להישגים הנמוכים של תלמידי ישראל", מכון "שורש") תמונת-מצב בעייתית של מערכת החינוך הישראלית בהשוואה עולמית. המחקר מבוסס על נתוני פיז"ה 2012, ואני מבקש להתייחס לשני היבטים בו – גודל הכיתות ורמת המשמעת.

בהשוואה לעולם המפותח, קובע גרובר, מספר התלמידים הממוצע בכיתה בישראל הוא מן הגבוהים, והדבר פוגע ביכולת צוות ההוראה להעניק תשומת-לב פרטנית לתלמידים הזקוקים לה, ומחמיר את השפעתן של בעיות המשמעת על הישגי התלמידים. נכון שיש כאן חלוקה גיאוגרפית-תרבותית ובכמה מן המדינות המובילות בעולם בהישגי תלמידיהן מספר התלמידים הממוצע בכיתה גדול הרבה יותר. מבין 10 המדינות המובילות, ב-5 המדינות המזרח-אסיאתיות מספר התלמידים בכיתה גבוה, ב-5 המדינות המערביות מספר התלמידים בכיתה נמוך, וישראל נמצאת בתווך. מספר התלמידים הרב בכיתות המזרח-אסיאתיות הוא נתון מוכר, ואחריהן באה ישראל – גבוה מעל הכיתות באירופה וצפון אמריקה. את המספרים המדויקים אצלנו ראינו בפתיחה.

כאשר מגיעים לנושאי המשמעת מציג לנו גרובר תמונה עגומה נוספת. ישראל נמצאת במקום השלישי בעולם (אחרי טורקיה ואיטליה) בריבוי היעדרויות ואיחורים, ומסכם: "הנתונים מראים כי בממוצע, בכיתות בהן איחורים והיעדרויות הם תופעה נפוצה, ישנה גם רמה נמוכה של משמעת במהלך השיעורים". המדינות האסייתיות מתאפיינות ברמת משמעת גבוהה וכיתות גדולות, והמדינות המערביות מתאפיינות ברמת משמעת נמוכה יותר וכיתות קטנות יותר. מדינות החורגות לרעה מיחס זה, בהן רמת המשמעת נמוכה יחסית וגודל הכיתה דומה לשלנו – כדוגמת צ'ילה, מקסיקו, טורקיה, יוון ואיטליה, ובמידה פחותה ספרד ופורטוגל – מתאפיינות גם בהישגים נמוכים במבחני פיז"ה.

מה ניתן לעשות מול הצירוף הקטלני שמאפיין את ישראל, בה הכיתות גדולות יחסית והמשמעת נמוכה? ויתרה מכך: כאשר שינוי משמעותי אינו נראה באופק? לפני תשובה, אל לנו להתפלא שמורים רבים נתונים במלחמת הישרדות ותפוקתם נמוכה. ההתמודדות עם המצב מחייבת שינויים מרחיקי לכת בכל מערכת החינוך. אין אפשרות לטפל בגורם יחיד, כמו במשמעת או באיכות המורים  ולקוות שמשהו באמת ישתנה. הכול צריך להשתנות, והתלמידים צריכים להגיע לבתי ספר שרואים כל אחת ואחד מהם אישית, מאתגרים אותם ויוצרים עבורם חוויה ששווה בשבילה לקיים משמעת-עצמית גבוהה. בין השאר עלינו להגיע למספר תלמידים שאינו עולה על 20 בממוצע בכיתה. אי-לכך לא מן הנמנע שהגיע הזמן לחזור במקומות רבים ללמידה במשמרות: פחות שעות אבל איכותיות. כן, אנחנו במצב חירום.