כל מי שמבין שדמוקרטיה אינה רק שלטון רוב, ורוב הציבור בישראל מבין זאת, יודע שהממשלה מובילה מהלכים שונים להחלשת הדמוקרטיה. המהלכים האלה נתפסים כקבילים בעיני רבים, משום שהם מוצגים כמחזקים את אופיה של ישראל כמדינה יהודית, עניין משמעותי ויקר ליהודים רבים.
בשורות הבאות אבקש להראות כי הממשלה פועלת בנחרצות וביעילות נגד אופיה היהודי של ישראל, וזאת בארבעה מישורים: קיומה של המדינה כיהודית; ההיסטוריה היהודית של פעולה למען מיעוטים; זיקתה של ישראל לעם היהודי, ומעמדה של ישראל בעולם כמדינה יהודית.
הציונות ביקשה להבטיח ליהודים ריבונות על גורלם ועתידם. לשם כך נדרשה לעם היהודי מדינה משלו, שבה הוא מהווה רוב. קיומה של מדינה יהודית מותנה ברוב יהודי מוצק. המהלכים שננקטים על ידי הממשלה לסיפוח זוחל של שטחי יהודה ושומרון ולמחיקה מעשית ותודעתית של הקו הירוק, שומטים את הבסיס לרוב היהודי, וממילא למדינה היהודית. גם אם תמשיך לקרוא לעצמה כך, היא לא תהיה כזו.
דווקא על רקע ניסיון היסטורי ארוך של חיים בקרב עמים אחרים כמיעוט, וההכרעה לקיים רוב יהודי במדינת ישראל, כלומר למנוע ממיעוטיה לסכן את הרוב הזה, נדרש מבחינה מוסרית יחס מופתי למיעוטים כאן. העוינות שמפגינים ראש הממשלה ושר הביטחון למיעוט הערבי היא ההיפך הגמור מהכלל הגדול שטבע הלל הזקן — מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. גם יחסה של הממשלה למבקשי המקלט מסודן ואריתריאה, ובכלל זה התבטאויות שלטוניות כלפיהם שלא היו מביישות את הגרועים שבאנטישמים ביחסם לפליטים יהודים, אינו מתיישב עם ההיסטוריה היהודית ועם היותה של ישראל מדינת פליטים.
ההיסטוריה היהודית מלמדת, כי מיעוטים זקוקים להגנה משפטית מיוחדת, וכי לא ניתן לסמוך על הרוב במדינה שינהג כלפיהם בהגינות. יהודים בגולה עמדו לכן, יחד עם אחרים, בחזית המאבק למען מסורת אוניוורסלית של הגנה על זכויות אדם וזכויות מיעוט. הגנה זו אינה מכירה ב"זכות" של מדינות ריבוניות לרמוס את זכויות המיעוט, תוך הסתמכות על ריבונותן. זה זמן שממשלת ישראל מבקשת בדרכים שונות להסיר את ההגנה הזאת מן המיעוטים החיים בארץ, כמבקשת לומר: להגנה מיוחדת מפני הרוב זכאים רק יהודים. למיעוטים אחרים אין זכות כזו. גם הרדיפה השיטתית של ארגוני זכויות האדם, בין השאר תוך הסתמכות על "פשעם" — קבלת מימון ממדינות זרות — עומדת בניגוד חריף למסורת ההגנה האוניוורסלית, ואם מותר להוסיף — והיהודית — על זכויות אדם ומיעוט.
לפי המסורת היהודית, חרב המקדש בשל מחלוקות וסכסוכים בקרב העם. לא רק שהממשלה לא פועלת כדי לגשר בין חלקיו השונים ולאחות את הקרעים ביניהם, אלא היא עושה את ההיפך הגמור ומלבה את השסעים והמתחים. זאת, בעיקר על ידי דה־לגיטימציה של כל מי שחולק על מדיניותה והצגתו כאויב העם והמדינה, וכן על ידי העדפה של שתי קבוצות — החרדים והציונים הדתיים.
מדינה יהודית היא מדינה שיש לה זיקה מיוחדת לעם היהודי בתפוצות, והיא נושאת באחריות לגורלו. הממשלה, לעומת זאת, עסוקה בהנהגת פרקטיקות מפלות בישראל, בשם שמירת "טוהר" אוכלוסין ביישובים, באמצעות חוק ועדות הקבלה והצעת חוק יסוד: הלאום. פרקטיקות כאלה מקימות דגם שמאפשר ומזמין אפליה לרעה של מיעוטים, גם יהודים בתפוצות, ששונאי יהודים ישמחו לאמץ מחוץ לישראל, תוך הסתמכות על הדגם הישראלי. רוב יהודי העולם, וודאי רוב יהודי ארה"ב, הם דמוקרטים־ליברלים. גט הכריתות שישראל נותנת לדגם הליברלי של הדמוקרטיה מנתק אותה מרוב העם היהודי. עוד לא היתה ממשלה שהביאה לקרע כה עמוק וחמור עם יהודי העולם כממשלה הזו.
ממשלה שפועלת לפגוע במעמדן של נשים, בהדרה, בהפרדה ובדרכים נוספות, לא תוכל להביא להזדהות של העם היהודי עם מדינת ישראל. מי שמוביל מהלכים לחומייניזציה של המדינה, סוגר בפועל את שעריה בפני עלייה של יהודים ליברלים. לא פחות חמורה היא העובדה, שבמאבק על נשמתה של אירופה, מציבה ישראל את עצמה בצד מי שדוגלים בטוהר העם, בזיהוי המוחלט של המדינה עם הרוב האתני שבה — מדינות אנטי־ליברליות כמו הונגריה ופולין.
אין זה פלא אולי, שלאומנים אנטי־ליברלים מוצאים שפה משותפת — בבחינת לאומני כל העולם התאחדו — אבל גם העובדה שמפלגות השלטון במדינות אלה מדיפות ריח של אנטישמיות אינה מרתיעה את הממשלה מן הברית הזאת. היא אינה נרתעת מלהעניק לממשלות הללו לגיטימציה, ולהלבין את האנטישמיות שלהן. אפילו החוק הפולני, המבקש להטיל אימה על מי שמבקשים לומר את האמת על פשעים שביצעו פולנים נגד יהודים בשואה לא הביא את ממשלת ישראל לתגובה ראויה. בכך שיתפה עצמה הממשלה בחילול זכר השואה וקורבנותיה, הפנתה את גבה לכלל העם היהודי, וסתרה את אופיה היהודי.
הלגיטימיות הבינלאומית של ישראל כמדינה יהודית נשענת על מחויבותה לשוויון לכל אזרחיה, כלומר לתפישה ליברלית של דמוקרטיה. היא זכתה לאהדת העולם שוחר החופש דווקא בזכות המפעל של דמוקרטיה ליברלית שנבנה כאן בעמל רב מאז קום המדינה, במידה לא מעטה על ידי בית המשפט העליון לדורותיו. כרסום יסודותיו של המבנה הזה כרוך באובדן של לגיטימציה ואהדה. הנסיגה בתמיכה בישראל בקרב המפלגה הדמוקרטית ואוהדיה בארצות הברית צריכה להדאיג את כל מי שחרד לעתיד המדינה בטווח ארוך. הניגוד שגזרה שרת המשפטים איילת שקד בין ציונות לזכויות אדם, כדי להצדיק את מפעל חייה לסירוס בית המשפט העליון — מתאים לגדולים שבאויבי ישראל והציונות, וגם ישמש אותם במאבקם נגד המדינה.
הוספת תגובה על "עוכרי ישראל"
נא להתחבר כדי להגיב.
התחברות או הרשמה