פזמון לתלמיד / גיל ברנד
לא אשכח שמורה הוא גם איש,
גם ביישן, גם בדחן, גם שואל,
גם לילות בהם כמוני ממש,
מרוב כישוף או דאגה מתפתל.
מורה-איש, מורה הוא גם איש,
לא אהיה כלפיו חלילה אדיש.
איש לתלמיד שבא רעב כמו נמר,
לגלות כל דבר דומה או אחר,
ולזה שאת הוריו שוב בבוקר מטמטם,
בניסיונו עוד דקה, עוד שעה לנמנם;
לתלמידה שאת צעדיה כעת מהססת,
ואחר כך תְּפַקֵּד כמו גדולה על טייסת,
ולזו שבהפסקה שומעת רוק כבד,
כי הרעש הזה עוזר לה לא לפחד.
לא אשכח שמורה הוא גם איש,
גם ביישן, גם בדחן, גם שואל,
גם לילות בהם כמוני ממש,
מרוב כישוף או דאגה מתפתל.
מורה-איש, מורה הוא גם איש,
לא אהיה כלפיו חלילה אדיש.
איש לנלהב מנוסחה חדשה,
ולא אכפת לו אם קוראים לו נמושה,
ולזה שמתעורר בשביל לעשן,
כי הוא פגש בחלום את מאיר והזָקֵן;
לתלמידה שתמיד מקריאה בטקסים,
למרות שאיננה מאמינה בניסים,
ולזו שמזמזמת את הלהיט הכי חם,
ופחות חשוב לה עד כמה הוא חכם.
לא אשכח שמורה הוא גם איש,
גם ביישן, גם בדחן, גם שואל,
גם לילות בהם כמוני ממש,
מרוב כישוף או דאגה מתפתל.
מורה-איש, מורה הוא גם איש,
לא אהיה כלפיו חלילה אדיש.
איש יד ביד, לאומץ, לתקווה,
לחיוך המסתיר לב מלא אהבה,
לתהום פעורה, לפסגה, לכל אלה,
שכמוהו צמאים לשעת פלא;
לתלמיד הספקן, לאביו, לאימו,
אף אם לרגע שכח הוא את שמו,
ולזו, הקורנת, שגבהה מאז אתמול,
לכבוד המורה שעזר לה לגדול.
< פזמון >
הוספת תגובה על "פזמון לתלמיד"
נא להתחבר כדי להגיב.
התחברות או הרשמה