רני רהב ערך חגיגת בר-מצווה מפוארת לבן שלו. 5000 מוזמנים (כמו שאומרים five thousand of his closest friends), ביניהם אישי ציבור, דמויות מובילות מהתעשייה והמשק, אפילו מפכ"ל המשטרה.

זו תופעה שהולכת ומתרחבת, של מה שנקרא אנשי ברנז'ה, העורכים נשפים מפוארים, מפגני יוקרה, כסף וכוח. כמובן, שכל מפגן שכזה הוא מתוך מוטיבציה אסטרטגית. מר רהב לא באמת יצא לאירוע משפחתי, והאירוע גם לא באמת נסב סביב הבן - הוא יצא לעבוד. כפי שגאידמק לא בהכרח אוהב יותר מכל את חנוכה מכל שאר החגים, ולכן רוצה להפיץ את בשורת חג האורים בקרב  אלפי חבריו החדשים, ממובילי מגזרי המשק השונים.

במקרה של גאידמק, קהל היעד שלו הוא כל אחד מאיתנו. ואנחנו חיים בתקופה שאותות ומופתים של מטבעות ושטרות מהלכים קסם על רבים, עד כדי המלכתו למלך החדש. מהבחינה הזו, מסיבת החנוכה המפורסמת שערך ונשפי הסילבסטר, הם מהלך מחושב, גם אם לא מחוכם. נכון שהאג'נדה שלו כל כך שקופה, שאין להבדיל בינה לבין אוויר, אך לא נראה שזה מפריע לציבור הרחב אליו הוא מכוון.

במקרה של רהב, קהל היעד שלו, כעסק, הם אותם המוזמנים שהיו נוכחים שם ממילא. אלו הם לקוחותיו. אפשר לומר, כי מה שהוא מצליח להשיג, זה להעניק ללקוחותיו שלו שותפות במפגן הכוח עליו הוא ניצח: אם אתה לא שם, אתה לא קיים - ואם אתה שם, סימן שאתה בפסגת העולם.

אך בעיני, התחושה שאני, כאחת מן היישוב, נותרת איתה, היא בעייתית. ה-subtext שאני שומעת מהחגיגות האלו, הן: "אני ענק וחזק, מאחוריי ומצידי נמצאים כל מוקדי הכוח, אז לא כדאי להתעסק איתי, ואתם מוזמנים להעריץ אותי".

מה אתם חושבים?

עד כמה מפגני כוח של יוקרה כמו אלה הם באמת יעילים? האם מארגניהם אכן מצליחים למצב עצמם כמובילי אג'נדה, כדמות אחריה נוהים אלפים, כמי שצריך לקחת אותו ברצינות? או שבעצם, בסופו של דבר, זה רק מעורר דחייה וחשדנות?

ומה אתם חושבים על הבן של רני - נראה לכם שהוא בכלל נהנה?.....

אכן כן. רהב הצליח מעל למשוער בכוונתו למקם את עצמו ואת "חבריו"/לקוחותיו בראש הפרמידה החברתית בישראל. נכון, זו עבודה אבל מאחוריה יש אמירה ברורה מגובה באג'נדה סדורה והמסר הוא: אם אתה לא קרוב אליי, אתה לא קרוב לצמרת. בעבר, היו אלה מלכים ושאר אנשי אצולה שהיו עסוקים בארגון נשפים וסעודות שחיתות והיום אלה אנשי ציבור ורהב (כשמו כן הוא) עלה על כולם.

הצליח לו, הוא דוהר לעבר הפסגה ועמו הוא סוחף 5000 מאנשי שלומו (כולל את בנו, סטטיסט בסיפור). עבורו, הוא עשה את המעשה הנכון ועם הפגנת כוח שכזו, הוא באמת משאיר את גאידמק ואחרים מאחור. והעניין מטריד, מאד מטריד, משני טעמים עיקריים:

הראשון, לא יעזור ה"התגוננות" למראית עין שלו ושל אנשיו כי אין בסיס להאשמה של ההתחכחות של אנשי ההון בשלטון. עיתונאים (בכוונה בחרתי לפתוח את הרשימה דווקא בהם), פוליטיקאים, שופטים ועורכי דין, אנשי צבא ואנשי עסקים עם קורטוב של מורשעים בפלילים מלמדים שהקרבה של האחד בשני אינה רק דביקה וצמודה מתמיד אלא גם, ובעיקר, גלוייה מתמיד.

אמנם, ארצנו היא קטנטונת וקשה שלא להכיר אחד את השני כאשר מגיעים לצמרת, אבל אם בעבר לפחות היתה מידה של צניעות, היום סממני הקרבה מתרחשים לעיניי כל והתחושה היא של צפצוף אחד גדול על זווי חותם בהיסטוריה כמונטסקייה ואחרים שהבינו בצורך של הפרדת רשויות. הדמוקרטיה באמת חשובה פחות והעיקר שהיא מאפשרת מפגני ראווה וכוח שכאלה. וזה מוביל אותי לנושא המטריד השני שבו לא רק דמוקרטיה, מנהל תקין וכיוב' ננטשים, אלא גם התרבות הישראלית מדרדרת אל פי תהום. לא ארחיב בסוגייה זו, רק אומר שאוי לנו אם באירועים שכאלה אנו מתפארים. זה יעיל, זה עובד וזה בעיקר מעורר חלחלה.

היה על זה מאמר מעניין היום בYNET מאת הפרופ' עוז אלמוג.

זה הלינק:

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3366252,00.html