יש דברים שפעם היו להיט, בית לא היה נחשב לבית אמיתי אם לא היה לו אחד כזה להתפאר בו. ואז פתאום הוא נפלט ממחזור החיים ואפשר רק להסתכל עליו בנוסטלגיה או לתייג אותו כפריט לאספנים, שניה לפני שמכניסים אותו לבוידם (גם את הבוידם כבר אפשר להכניס לבוידם, כי היום יש "חדרי ארונות" או קופסאות איחסון מעוצבות של איקאה). היספולוקס המפורסם, הווידאו, הפטיפון, איפה הם היום?
גם תל אביב רכשה הרבה דברים שהיום אין לה ממש מה לעשות איתם. הם עומדים שכאבן שאין לה הופכין, מחכים שמישהו ישפץ או יחדש אותם, או במקרה הכי גרוע, יהפוך אותם לבניין מגורים יוקרתי.
בינתיים הם כמו אישה מבוגרת שרואים שהייתה פעם יפה, אבל היום היא עומדת בשיא גיחוכה ועליבותה,
מנסה לספר למי שרק מוכן לשמוע, איך פעם היתה מחוזרת. לא חסרות דוגמאות, כיכר אתרים, כולל המבנה העגול שבו היה ה"קולוסיאום" המפורסם וכבר שנים שומעים שאיזה אושיית חיי לילה מתכוונת לשפץ ולפתוח מקום שיחזיר עטרה ליושנה ובינתיים הוא משמש כסטנד של פרסומת לבירה. הדולפינריום שכבר מזמן אין בו דולפינים וצהלות ילדים. לא מזמן נסגר "החניון המשוגע" שברחוב ארלוזרוב, חניון עם אופי ואווריה של סרטי מתח בשחור לבן, אבל לזה יש צידוק, כי כבר פתרו את בעיות החנייה באזור!
אבל הכי עצוב לי על בתי הקולנוע. בזה אחר זה הם נסגרים לטובת הקומפלקסים המפלצתיים בקניונים ואין כמעט בתי קולנוע שנמצאים בלב הרחוב, משתלבים בתנועה ובטיול הלילי. איך פעם היינו נכנסים לסרט באור יום ומופתעים לצאת כשכבר חושך? איך היינו נכנסים ללובי עם שטחים אדומים וקצת פאר של פעם. איך היינו יוצאים ממנהרות ומדרגות ביציאה האחורית, נפלטים לרחוב הסואן עם חוויות ולחיים סמוקות.
לא מזמן נסגרו "פאר" בצפון ו"הוד" בפסאג' בדיזינגוף. קולנוע "גת" ליד כיכר רבין עוד בקושי שורד.
אתמול עברתי וראיתי שוב את השרידים של קולנוע "תל אביב" שעומד ממש אחרי הגשר של כיכר דיזינגוף, ברחוב פינסקר". עדיין מודבקים עליו פוסטרים של "ונילה סקיי", מהתקופה שטום קרוז עוד היה שפוי יחסית.
אמני גרפיטי אלמוניים שפכו עליו את כל היצירתיות שלהם. ליד הקופה מצויירים אבא אוחז בידו של בנו,לוקח אותו ליום בילוי, לסרט ופופקורן ובסוף ייקח אותו לטיול בים ויסכים לקנות לו גם גלידה.
הוספת תגובה על "בוידם"
נא להתחבר כדי להגיב.
התחברות או הרשמה