במאמר (מעולה) של דרור בורשטיין שפורסם לפני כמה ימים  ב"רשימות", מעלה הכותב טענות נכבדות נגד מגזין "סטודיו" לאמנות. לדבריו, "אי אפשר ואסור להכחיש את המשבר הרוחני העמוק שמתוכו צומחת אמנות וכתיבה על אמנות כמו שיש ב'סטודיו'. המשבר הוא עובדה". 

 "סטודיו" קם לפני כעשרים שנה, ומאז כמו לא נשתנה כלום בעולם האמנות והוא עדיין משוטט לו יחידי בצמרת. מגזינים לאמנות קמו והלכו, אבל שום מגזין רציני, דעתני, נותן טון לא היכה שורש.  במתכונתו הנוכחית הוא מגזין סטרילי, הומוגני מדי,  עטיפה נוצצת (יופיו הוויזואלי אכן מרשים) המחפה על תוכן מנוכר.

אבל לא רק על זה מדבר המאמר של בורשטיין, לדעתי. הוא גם מקונן על מותה של רוח האמנות, לפחות כפי שזה משתקף במגזינים דוגמת "סטודיו" - כאשר על הריסותיה מתרוממים מבנים מפלצתיים של פרשנות חסרת השראה.

בדרך כלל כשהאמנות נקלעת ל"משבר", מה שיציל אותה איננו השיח, אינטליגנטי ככל שיהיה, לא זעקת המבקרים או הקהל. מה שיציל אותה יהיו האמנים - אלה שיתנערו מעפר ויתחילו ליצור דבר מה חדש.

 האם אמת בדברים? האם "סטודיו" באמת מנוכר לרוח האמנות? האם נקלעה האמנות בזמננו למשבר, או שזה רק בעיני המתבונן? והאם נכון שמשבר זה ייחודי לארצנו?

((התקיים פה דיון על "סטודיו" לפני חודשים מספר. אני חושבת שהטענות של דרור בורשטיין מרחיקות לכת הרבה יותר מאשר סתם ביקורת על המגזין.))

אני חושב שאכן הכתבה של דרור מתיחסת להרבה יותר מסתם בקרת על מגזין סטרילי.

אין לי ספק שהתרבות של הפוסטמודרניזם המאוחר קשורה באפן בלתי ניפרד  לקפיטליזם והנאוליברליזם  העכשוי.יש קשר הדוק בין הכסף הרב שמושקע ביצירת הרושם הנכון והמעדכן הבא לידי ביטוי גם בנייר הכרומו של מגאזין סטודיו למשל, לבין ההקפדה היתירה על העדר כל תכן רוחני וערכי בכתבות עצמן.

התרבות כולה במשבר עמוק וזה לא עניין של זוית ראיה אישית וספציפית של אמן זה או אחר.יש כאן בפירוש מגמה כלל עולמית של תרבות שמאבדת את עצמה לדעת.

כדי שיתנהל דיון אקדמי איכותי, צריך שהמשתתפים בו יבחרו בקפידה ויזכו לתשלום עבור דעותיהם.

בנוסף צריך שיהיו מספיק בעלי עניין לשלם עבור קריאת אותן דעות.

בהעדר יכולת כלכלית לקיים מגזין מהסוג הזה אין פלא שהתכנים בהתאם.

(אנחנו מראש ויתרנו על האפשרות הזו. ולכן המגזין עוסק בפן הכלכלי מסחרי של שוק האמנות).

קניתי את סטודיו מספר פעמים.

שאני מסתכלת על סטודיו כקוראת המתענינת באמנות, הוא כתוב כמאמרים אקדמים.

מה שהופך אותו בעיני לעיתון שלא כייף לקרוא בו.

למרות שיש נושאים מענינים, קשה לי להתמיד ולקורא בו.

בארץ יש שפת דיבור-כתיבה ושפת כתיבה אקדמית ,אותי קריאה מסוג זה מיגעת.

הבעיה, לפי בורשטיין, היא לא רק סגנון הכתיבה אלא התכנים עצמם - סוג האמנות שהם בוחרים להראות, וסוג האמנות שהם מדירים במתכוון.

הרבה מן הפוסט מודרניזם לוקה במחלה הזאת של ניסיון למחוק את העבר בבחינת ישן מפני חדש תוציאו. אנו חיים בחברה המקדשת באירציונליות יתרה את החדש, החדיש והמחודש, כולל בוטוקס ונערות ורודות לחיים במחשופים. אותו תהליך של סגידה לנעורים קורה במקביל בכל תחומי החיים, ובאמנות כמו באמנות, לא רק גיל האמנים אלא סוג העבודות - אם אין להן נעורים-שיק, הן כאילו נדחות לקרן זווית שיתביישו שמה יחד עם כל הזקנות.

הבעיה של סטודיו היא שגם בבחירת החדש יש הצמדות לסוג מסוים של אמנות (שנצמדות למשבר ע"פ הגדרתו של בורשטיין) והתעלמות מסוג אחר, אפילו את סזאן הגאון הזכירו בחצי משפט.

גם הפרשנות שלהם תמיד נושאת אותו אופי. את הקו הזה מוביל חיים לוסקי שהמושפע מהפילוסופיה הצרפתית של שנות ה-80, ואלוף בלהתנסח בסגנון בלתי מובן לחלוטין. 

רוצה להוסיף שבעוד שבמדינות אחרות( גרמניה וארה"ב), סוג אמנות זה קים במקביל לאמנות מסוג אחר, שמוצגת ומדוברת לא פחות. בארץ באופן מיוחד יש הצמדות לאמנות נמנעת , שעוסקת בשבר.