צטט: louis14 2008-04-17 20:29:48

 

מכיוון שיש כאן כל כך הרבה מבינים

שלא אוהבים את הקשקושים של רפי לביא

אם יש מישהו מהם שיש ברשותו במיקרה

קשקוש או קולאג' על לבד של רפי והוא מעוניין

להתפטר "מהזבל הזה" אני מעוניין לקנות.

 

 

 אבי ז"ל, הדפיס את עיתוני הילדים שבהוצאתו, במכונת הדפוס של ההוצאה לאור.

רפיא לביא ז"ל, נהג לבוא לבית הדפוס כדי לקחת ניסיונות דפוס. הוא "ניכס" אותם לעצמו (  בודאי תגידו:  "רדי מייד":))

לדעתי דבר מזה לא שרד. נייר חומצי וצבעי דפוס לא אמורים להחזיק מעמד. בודאי לא כשהם חשופים לאור באופן קבוע. 

אבל אם אתה מאוד אוהב ניסיונות דפוס ( רפי אהב מאוד), אפשר לארגן לך. ההוצאה קיימת ופועלת.

דורית היקרה...

מה שכתבתי על "החטא הכפול" מכוון בכולו לממסד האמנותי בישראל שבחר לאחרונה עבודות של רפי לביא שייצגו את ישראל בביאנלה של וונציה. בחירה שאינה הגיונית ואינה מוסרית.

ולשאלתך על חורבן האמנות הישראלית יש להשיב שאין היום אמנות ישראלית ממש כפי שאין אמנות סינית או הולנדית כך שאין גם מה להרוס.

אבל בהחלט אפשר להרוס צעירים וצעירות שרוצים ללמוד את מלאכת הציור. הדרך הפשוטה - למנות באקדמיה לציור מורה שאינו יודע לצייר. בענין זה לא היה רפי לביא ז"ל הראשון, קדמו לו אחרים שנחשבו במקומותיהם לציירים מהליגה האחרונה. ההבדל ביניהם הוא שרפי לביא ז"ל הפך את אי-הידיעה לצייר באופן מסורתי למטבע זהב עובר לסוחר....

טלילה כיכבתי בכוכב את הפוסט האחרון שלך. ולאספן הלהוט להשיג יצירה של רפי לביא אינני חושב שיש בעיה מיוחדת להשיגו בגלריות ברח גורדון.

חג שמח...

בעיני זו בחירה תמוהה . כנראה  הדבר יעלה את מחירי היצירות שלו.

עולה בבדעתי שהוועדה הנכבדת, מסיבות שונות, מצאה דרך שלא להעניק את הכבוד לאף אחד מן האמנים הפעילים כיום.

 להלן קטע מתוך הגב המתאר את ספרו הנדיר של מוריס מרלו פונטי " העין והרוח" של הוצאת רסלינג המתאר  דרך שונה לחלוטין לגבי משמעותו של מעשה האמנות ובפרט זה של הצייר.

 "העין והרוח" מוכר כטקסט המרכזי של מרלו-פונטי בתחום האסתטיקה. יחד עם זאת, אין כאן לא תיאוריה או ביקורת של אמנות ואף לא עיסוק שיטתי ביופי או בתכונות אסתטיות אחרות. לחלופין, נמצא כאן עיסוק מטאפיזי באמנות ובציור בפרט, עיסוק מטאפיזי שנקודת ההתחלה שלו היא דווקא הקונקרטיות של יצירת האמנות. מרלו-פונטי מתבונן בפעולת הציור ומנסה להבינה מן הזווית האונטולוגית, כמו גם ללמוד דרכה שיעור במטאפיזיקה מסוג חדש, שבמרכזה הסובייקט הגופני. פנייה כזו לאמנות איננה שגרתית, והיא חורגת באופן מכוון ממסורת פילוסופית ארוכה המתייחסת אל האמנות כאל פעילות המנוגדת בתכליתה לפעילות הפילוסופית, מסורת הרואה באמן את ניגודו הגמור של הפילוסוף.
מרלו-פונטי רואה באמן שותף מלא לדרך החקירה והחיפוש הפילוסופיים והופך את הצייר לגיבור המרכזי של "העין והרוח", משל ודוגמה לאפשרות לשכון בעומק מטאפיזי הנמצא בין הכפלים הסמויים של מראה העיניים, עומק שהמחשבה המופשטת מתקשה לאתר. באופן כזה הופך "העין והרוח" לאחד הטקסטים הבודדים בתולדות המחשבה שבהם הפילוסוף מסיר את הכובע בפני הצייר. "העין והרוח" הוא טקסט חיוני הקורא לנו לחזור אליו דווקא כיום, כאשר השיח העכשווי על אודות האמנות אינו יכול להסתפק עוד בגבולות שמכתיבה המחשבה הפוסט-מודרנית, והוא מחפש דרכים להבין עצמו ואת האמנות מחוץ לאופקים אלה. "

 אני מביא את התאור הזה כאן בהקשר של דיון על רפיא לביא והרלונטיות שלו כנציג ישראל לביאנלה כי לדעתי בארץ הפריזמה האוצרותית  נישענת באפן מוחלט על הפרדיגמות הפוסטמודרניסטיות עם דושאן כדמות מכוננת ובוזמנית כמדגימה את עיקריה.

מרלו פונטי ביחד עם  רודולף ארנהיים, אדם חשוב נוסף בתחום חקר האמנות הויזואלית שאינו מוכר בארץ כמעט בכלל (תנסו לגגל עליו בעברית)מהוים את הקוטב השני המציע גישה הרואה באמן שותף מלא לחקר העולם אך בניגוד לפילוסופים, האמן בעצם מלאכתו מציע דרך היתבוננות המביאה לתובנות ללא הפיצול הקלאסי בין הגוף לאינטלקט. זוהי גם המסקנה הניחרצת של רודולף ארנהיים שאליה הוא מגיע מכיוון אחר לגמרי אחרי חיים של מחקר מעמיק בתפישה חזותית.האלטרנטיבה שמציעים שני האישים הללו יש בכוחה לספק את הבסיס למהפכה המחשבתית הנחוצה בשדה האמנות לאחר ההרס והשממה האינטלקטואליים שהותיר אחריו המכבש הפסאודו פילוסופי של הדה קונסטרוקציה.

ללא המהפכה כזו אנו נמשיך לקבל את התכתיבים הציניים והשרירותיים של חבורת חסידי דושאן שעבורם הבחירה באמן מת אכן מיצגת באפן מאד מדויק את הבוז והזילזול שהם רוחשים כלפי החיים.

השאלה איננה כלל אם רפיא לביא הוא אמן טוב או לא.

השאלה מה היתה הפרדיגמה שעלפיה הוחלט הדבר.

חג שמח לכולם

נראה לי  שהדיון סטה מהדבר היותר חשוב:

העדפת אמן, שהלך זה כבר לעולמו, על פני אמנים אחרים -

שעדיין בינינו, חיים ובועטים כל הזמן...

כל השאר הוא באמת בגדר - לא יותר מסתם קשקוש. 

 בדיוק סוג כזה של ארוגנטיות המובלעת בתגובה המשטחצנת שלך היודעת כביכול מה חשוב ומה לא היא זו שאחראית על בחירה של אמנים חיים או מתים ללא כל דיון ציבורי אמיתי וללא כל תהליך הלוקח בחשבון את החיים.

בחירות שרירותיות ללא דיון וללא שקיפות מאפשרות כאן לקומץ אנשים לעשות כבתוך שלהם ואם האמנים היו קצת יותר  מודעים לעצמם אולי זה היה משתקף גם ביכלת שלהם לבקש הקשבה ושיקול דעת. אבל בשביל זה צריך כמובן להיות קשוב קודם כל לעצמך.

צטט: flyart 2008-04-18 12:51:39

נראה לי  שהדיון סטה מהדבר היותר חשוב:

העדפת אמן, שהלך זה כבר לעולמו, על פני אמנים אחרים -

שעדיין בינינו, חיים ובועטים כל הזמן...

כל השאר הוא באמת בגדר - לא יותר מסתם קשקוש. 

צטט: דורית ב. 2008-04-18 14:23:05

רפי לביא נבחר לייצג את ישראל בביאנלה בוונציה

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3532309,00.html

לראשונה נבחר לייצג את ישראל, אמן שאינו בין החיים.

מה דעתכם ? האם נכון לבחור באמן עבר במקום באמן עתיד ?

תיקון עוול ? הפגנת כוח ? למי מופנת המחווה ?

אדון יוסף הנכבד,

זו לשון פתיחת הדיון כפי שנכתבה ע"י דורית.

הדיון החל לגלוש לכיוון טיב אמנותו ועבודותיו של הנפטר ז"ל. ואם איני טועה, זו לא היתה כוונתה של דורית. לכן מצאתי להעיר לדיון בכללותו.

אין לי מושג על מה יצא קיצפך, ולמה השתלחת כפי שעשית.

טוב תעשה אם תקרא אתה שוב את מטרת הדיון .

מעבר לכך, ומכיוון שאינך מכיר אותי - אני מוצא את תגובתך טיפשית ותו לא. (שכן לא היית מגיב כך).

חג שמח,

אביחי

אהמ, כחכח, אפשר קצת לעגל קצוות? אין שום סיבה להשתלח זה בזה... כולה דיון לגיטימי... כל אחד רשאי כמדומתני להביע את דעתו ויותר מזה - גם אם הדיון נגרר לכיוונים אחרים - אז הוא נגרר! זה לא טוק שואו עם מנחה  בטלוויזיה. איש הישר בעיניו יעשה. כל כך הרבה דיונים פתחתי שסטו מדרך הישר... אז מה?

צטט: joeralt 2008-04-18 01:52:05

 

 

 להלן קטע מתוך הגב המתאר את ספרו הנדיר של מוריס מרלו פונטי " העין והרוח" של הוצאת רסלינג המתאר  דרך שונה לחלוטין לגבי משמעותו של מעשה האמנות ובפרט זה של הצייר.

 

 

 "העין והרוח" מוכר כטקסט המרכזי של מרלו-פונטי בתחום האסתטיקה. יחד עם זאת, אין כאן לא תיאוריה או ביקורת של אמנות ואף לא עיסוק שיטתי ביופי או בתכונות אסתטיות אחרות. לחלופין, נמצא כאן עיסוק מטאפיזי באמנות ובציור בפרט, עיסוק מטאפיזי שנקודת ההתחלה שלו היא דווקא הקונקרטיות של יצירת האמנות. מרלו-פונטי מתבונן בפעולת הציור ומנסה להבינה מן הזווית האונטולוגית, כמו גם ללמוד דרכה שיעור במטאפיזיקה מסוג חדש, שבמרכזה הסובייקט הגופני. פנייה כזו לאמנות איננה שגרתית, והיא חורגת באופן מכוון ממסורת פילוסופית ארוכה המתייחסת אל האמנות כאל פעילות המנוגדת בתכליתה לפעילות הפילוסופית, מסורת הרואה באמן את ניגודו הגמור של הפילוסוף.
מרלו-פונטי רואה באמן שותף מלא לדרך החקירה והחיפוש הפילוסופיים והופך את הצייר לגיבור המרכזי של "העין והרוח", משל ודוגמה לאפשרות לשכון בעומק מטאפיזי הנמצא בין הכפלים הסמויים של מראה העיניים, עומק שהמחשבה המופשטת מתקשה לאתר. באופן כזה הופך "העין והרוח" לאחד הטקסטים הבודדים בתולדות המחשבה שבהם הפילוסוף מסיר את הכובע בפני הצייר. "העין והרוח" הוא טקסט חיוני הקורא לנו לחזור אליו דווקא כיום, כאשר השיח העכשווי על אודות האמנות אינו יכול להסתפק עוד בגבולות שמכתיבה המחשבה הפוסט-מודרנית, והוא מחפש דרכים להבין עצמו ואת האמנות מחוץ לאופקים אלה. "

 

 אני מביא את התאור הזה כאן בהקשר של דיון על רפיא לביא והרלונטיות שלו כנציג ישראל לביאנלה כי לדעתי בארץ הפריזמה האוצרותית  נישענת באפן מוחלט על הפרדיגמות הפוסטמודרניסטיות עם דושאן כדמות מכוננת ובוזמנית כמדגימה את עיקריה.

מרלו פונטי ביחד עם  רודולף ארנהיים, אדם חשוב נוסף בתחום חקר האמנות הויזואלית שאינו מוכר בארץ כמעט בכלל (תנסו לגגל עליו בעברית)מהוים את הקוטב השני המציע גישה הרואה באמן שותף מלא לחקר העולם אך בניגוד לפילוסופים, האמן בעצם מלאכתו מציע דרך היתבוננות המביאה לתובנות ללא הפיצול הקלאסי בין הגוף לאינטלקט. זוהי גם המסקנה הניחרצת של רודולף ארנהיים שאליה הוא מגיע מכיוון אחר לגמרי אחרי חיים של מחקר מעמיק בתפישה חזותית.האלטרנטיבה שמציעים שני האישים הללו יש בכוחה לספק את הבסיס למהפכה המחשבתית הנחוצה בשדה האמנות לאחר ההרס והשממה האינטלקטואליים שהותיר אחריו המכבש הפסאודו פילוסופי של הדה קונסטרוקציה.

ללא המהפכה כזו אנו נמשיך לקבל את התכתיבים הציניים והשרירותיים של חבורת חסידי דושאן שעבורם הבחירה באמן מת אכן מיצגת באפן מאד מדויק את הבוז והזילזול שהם רוחשים כלפי החיים.

השאלה איננה כלל אם רפיא לביא הוא אמן טוב או לא.

השאלה מה היתה הפרדיגמה שעלפיה הוחלט הדבר.

 

חג שמח לכולם

הי ג'ו,

תגובתך מעמיקה ומעוררת מחשבה. ( בזכותך אחזור לקרוא את הספר שצטטת)

אני מסכימה איתך שרוב הטענות הנשמעות כלפי רפי לביא אישית, בעצם מכוונות כלפי האמנות הפוסטמודרנית. שכן הוא אחת מדמויות המפתח שחברו את אמנות הישראלית למגמות בעולם.

הוויכוח הוא על הכוון והדרך. גם באמנות יש אופנות ומגמות , ההתפתחות שלה ( ע"פ אחת התאוריות ) הן ע"י תזה ובעיקבותיה אנטי תזה. גם אם תהיה "מהפיכה" והליכה בכוונים מנוגדים, אין בזה כדי לשלול את מה שנעשה. כל אנטי-תזה נשענת על התיזה שבה היא מורדת ובעצם נבנית עליה. ( מקווה שאני מצליחה להיות ברורה)

אגב, נזכרתי ובדקתי. רפי לביא אינו תקדים.

קיפנברגר ( הגרמני ) הוצג בביאנלה לאחר מותו.

אבי ז"ל, הדפיס את עיתוני הילדים שבהוצאתו, במכונת הדפוס של ההוצאה לאור.

רפיא לביא ז"ל, נהג לבוא לבית הדפוס כדי לקחת ניסיונות דפוס. הוא "ניכס" אותם לעצמו ( בודאי תגידו: "רדי מייד":))

לדעתי דבר מזה לא שרד. נייר חומצי וצבעי דפוס לא אמורים להחזיק מעמד. בודאי לא כשהם חשופים לאור באופן קבוע.

אבל אם אתה מאוד אוהב ניסיונות דפוס ( רפי אהב מאוד), אפשר לארגן לך. ההוצאה קיימת ופועלת.

טלילה

לא הבנתי. האם יש לך עבודות של רפי לביא מהתקופה הנ"ל

או סתם ניסיונות דפוס של אביך.

אם מדובר בעבודות חתומות של האמן. אני בהחלט מעוניין.

 אני מחזק את ידי יעקב וכותבים אחרים. אני מזועזע קשות מעצם רעיון האיוולת למנות את רפי לביא כנציג לביאנלה. אין זה אלא מעשה של בזיון לאומי, טמטום, חוסר הבנה באמנות, שרלטנות, פרטאש, פגיעה באמנים חיים ופועלים כיום.

האיש ודומיו, לדעתי גם הקליקה של אפקים חדשים בעבר הרחוק יותר, הרסו את האמנות הישראלית לעשרות שנים. באו אנשים כמו רפי לביא, שלפחות מעשיהם לא מעידים על יכולת טכנית כלשהי בציור ורישום - ונהיו פתאום מורי הדרך. ברור לחלוטין שכל מי שכן היה מוכשר ברישום, צבע, פיסול איכותי - נדחק ונפגע עד כדי פגיעה בפרנסתו, כבודו העצמי ובריאותו.

סביר להניח שאמנים מצוינים רבים מתו מוות מוקדם בצער ובעוני כי הממסד האמנותי נשלט על ידי הדוגלים בדלות החומר וקשקושים מסוג יצירותי של לביא. לדעתי מדינת ישראל הפסידה מאות אנשי אמנות בגלל אנשים כמו רפי לביא.

יעקב טען כי "רפי לביא ז"ל הפך את אי-הידיעה לצייר באופן מסורתי למטבע זהב עובר לסוחר" - אני יכול להעיד מנסיוני האישי שכך אכן קרה.

 בשנים 1986-1990 למדתי בביה"ס תלמה ילין. ידעתי לצייר ברמה יחסית טובה, והתעקשתי ללמוד קודם את הטכניקות , דבר שהיה לצנינים בעיני חלק מהמורים (לא כולם).

בבגרות באמנות קיבלתי כמעט 100 בתולדות האמנות, ו - 50, כן, 50 בבגרות בציור. לא חלילה בגלל שלא ידעתי לצייר, להיפך - ציירתי מאד ריאליסטי ולהערכתי הסובייקטיבית גם טוב ומעלה, אלא שהמורים שבדקו את הבחינה, היו אולי מאותה אסכולה של רפי לביא, אסכולה המדברת ומשקשת על אמנות ולא בהכרח יודעת לצייר בפועל. אחת מהבוחנים היתה ה"ציירת" ששמה - אלימה. כן, זו לא טעות, אלימה באות א' (שגם בתלמה ילין טענה כלפיה אחת המורות כי אלימה אינה יודעת לרשום).

כשראיתי שהממסד האמנותי בישראל בתחילת שנות התשעים היה מוטה בצורה כל כך חריפה נגד ציור ריאליסטי ופיגורטיבי, ולקראת סיום שירותי בצהל הייתי צריך להחליט על כיוון , החלטתי לעשות תפנית של 180 מעלות והלכתי ללמוד תחומים אחרים לחלוטין באוניברסיטה. אני מכיר אישית צעירים שציירו מעולה - הרבה יותר טוב ממני, נשברו מהממסד ועזבו את התחום או שהמשיכו ליצור רק לעצמם, ללא הכרה חיצונית.

אני מקווה מאד שאנחנו חוזים בגסיסתה של האסכולה הפרטאצ'ית הארורה הזו - ומאחל לכל האמנים האיכותיים היודעים לצייר וליצור דברים איכותיים (וכן, גם פיגורטיביים ואסתטיים) הצלחה רבה והובלת האמנות הישראלית בעתיד.

צטט: yacovgabay 2008-04-17 22:37:36

דורית היקרה...

 

מה שכתבתי על "החטא הכפול" מכוון בכולו לממסד האמנותי בישראל שבחר לאחרונה עבודות של רפי לביא שייצגו את ישראל בביאנלה של וונציה. בחירה שאינה הגיונית ואינה מוסרית.

ולשאלתך על חורבן האמנות הישראלית יש להשיב שאין היום אמנות ישראלית ממש כפי שאין אמנות סינית או הולנדית כך שאין גם מה להרוס.

אבל בהחלט אפשר להרוס צעירים וצעירות שרוצים ללמוד את מלאכת הציור. הדרך הפשוטה - למנות באקדמיה לציור מורה שאינו יודע לצייר. בענין זה לא היה רפי לביא ז"ל הראשון, קדמו לו אחרים שנחשבו במקומותיהם לציירים מהליגה האחרונה. ההבדל ביניהם הוא שרפי לביא ז"ל הפך את אי-הידיעה לצייר באופן מסורתי למטבע זהב עובר לסוחר....