(הועתק מהבלוג שלי)

זה כבר נהיה הרגל. עוד החלטה של בית משפט (שלום) ביחס לאחריות ספקי שירות (מפעילי אתר פורומים) לנעשה באתר שלהם ובמיוחד לתוכן צד שלישי (User Generated content – UGC). הפעם עסק פסק הדין בזכויות יוצרים, בנוסף לפסקי הדין האחרונים שעסקו בלשון הרע.

נתחיל ונזכיר שדווקא בארה"ב קיים דין שונה ביחס לאחריות ספק שירות בין עוולה של הוצאת דיבה/לשון הרע לבין הפרת זכות יוצרים (בגדול – מדובר בפטור מלא לתוכן של צד שלישי בלשון הרע ואחריות אלא אם כן עמדת במנגנון ההודעה והסרה בזכויות יוצרים). בארץ, מסתמן אט אט שהדין יהיה זהה ביחס לשתי עילות אלו.

ב-10.5.2007 ניתן פסק דין בבית משפט שלום בתל אביב בעניין תביעה שהגישה חברת "על השולחן" כנגד אורט ישראל, ביחס להפרות זכויות יוצרים של "על השולחן" שבוצעו בפורום האוכל של אורט על ידי גולשים, ותביעה נגדית שהגיש אורט כנגד "על השולחן". בית המשפט דחה את כל התביעות, ונימוקיו עשויים לעניין כל מי שעוסק בניהול תוכן צד שלישי באתר שלו.

הנושא המעניין ביותר הינו הקביעה כי בחוק זכויות יוצרים, 1911, קיים חסר שיש למלאו באמצעות מנגנון פרקטי שלא נזכר בפסיקה הישראלית עד עתה (והוא מופיע בחקיקה העתידית, דוגמת בהצעת חוק מסחר אלקטרוני, 2005). בלא קביעת החסר, לא ניתן היה "לחוקק" מנגנון כמו שנקבע. משנקבע שיש "חסר" – יכול בית המשפט להשלימו באמצעות "חקיקה שיפוטית". בפסק הדין אומץ המנגנון השולט בדין האמריקאי ביחס לזכויות יוצרים שנקרא "הודעה והסרה" (Notice and Take Down). מקור מנגנון זה בחוק המילניום הדיגיטלי האמריקאי (Digital Millenium Copyright Act - DMCA).

הקו המנחה הינו שספק שירות מקוון (אתר פורומים, ISP, אתר המאפשר טוקבקים וכו') שאינו מתערב בתוכן המועבר באמצעות השירות אותו הוא מספק, לא היה מודע להפרה ולא סייע לה בדרך כזו או אחרת, יהיה פטור מאחריות אם הסיר את החומר המהווה הפרה זמן סביר עם קבלת ההודעה על כך. אולם, על ספק השירות לפעול באופן שיהיה בהתאם להנחיות בית המשפט בפסק דין זה ובאחרים המצטברים על שולחננו לאחרונה.

תוצאה זו (אם כי לא בהכרח מאותם נימוקים, ולכך יש חשיבות) אף התקבלה בפסק הדין הקודם בעניין אחריות ספק שירות אינטרנט (עניין אהרונוביץ), אם כי שם הוטלה אחריות על מנהלת הפורומים בשל ההשתהות הלא סבירה בהסרת לשון הרע מהפורום.

בית המשפט עורך איזון בין הטלת אחריות מלאה או חלקית על הספק לבין פטור מלא מכל אחריות, ומאמץ את פתרון הביניים של הטלת אחריות רק לאחר שלא קויים מנגנון ההודעה והסרה. צריך לזכור שדווקא בארה"ב, מקום הולדת המנגנון הזה, עולות לאחרונה טענות כנגד אותו מנגנון ממש ודווקא על ידי אלו שנמנו על קבוצת הלחץ שהובילה להכנסתו לחוק. – חברות המדיה. הדוגמא הקלאסית לכך היא תביעת Viacom נגד YouTube שלמעשה טוענת שלמרות שיוטיוב הסירה כל יצירה מפרה מיד עם קבלת ההודעה, הרי היא חייבת בתביעה (הטיעון מורכב יותר אך אין לו מקום כאן).

בקצרה אזכיר שבפסק הדין היו גם אמירות אחרות מעניינות, אם כי בתחום זכויות היוצרים עצמו, דוגמת הקביעה שבהעדר יצירתיות חריגה וכל עוד מתכון הוא רק "חומרים והוראות הפעלה" אין זכויות יוצרים במתכון; ש"תום לב" כהגנה להפרת זכויות יוצרים מוכח באמצעות פעולות המפר (למשל – כמה מהר פעל המפר להסיר את ההפרה עם קבלת הודעה); החובה הפרוצדורלית (דיונית) להוכיח זכות יוצרים טרם תוכל לקבל פיצוי על הפרתה וכיוצא באלו.