כל הכבוד לעובדת הסוציאלית שלך!!! אני מרגישה כבר חמש שנים שאני צריכה להסביר מדוע המשבר של הגירושין, לפחות של בן הזוג שלא יזם אותם, הוא קשה יותר מזה של פטירת אדם קרוב, כי בדרך כלל הוא לא מתקבל כך בחברה.
1. בדרך כלל לא מדובר ב"תחושת" נבגדות, אלא בבגידה של ממש. ואני לא מתכוונת רק לבגידה הפיסית. אני מתכוונת לכך, שהאדם הקרוב לך ביותר, שאתה פונה אליו עם כל מצוקותיך ושמחותיך, אתה בוטח בו שהוא האחד שתמיד רוצה בטובתך- ופתאום לא אכפת לו ממך, והוא מפנה לך עורף.
2. במקרה של פטירת בן זוג, הרי תמיד צפוי שאחד מבני הזוג ישאר לבדו, ופרט למקרה התאבדות-אין כאן מעשה מכוון.
3.בדרך כלל אין הרס של המרקם המשפחתי הרחב של סבים וסבתות, דודים ודודות וכו" כך שנשארת המסגרת המשפחתית הבסיסית. דבר זה אינו מתקיים גם כשנעשים מאמצים לשמר את המסגרת הזו. לעתים רחוקות נשמרת הרקמה הזו.
4. דווקא ביום הזכרון אני מרגישה את ההבדל בין השכול ובין הגירושין ביתר שאת. כשרואים איך המשפחות משמרות את הזכרון של האדם שנהרג, איך הן לעתים מאדירות אותו ומיפות אותו, וזה עוזר להן באבלן, בולט עוד יותר חוסר היכולת ליפות את הזכרונות מהחיים שחלפו. להיפך, דוקא זכרונות נשכחים של רגעים לא נעימים צפים ועולים, ומקשים עוד יותר על עיבוד האבל.
5. הדבר שאני מצאתי כקשה ביותר הוא העלבון בנטישה, ששום דבר אינו יכול לבטל אותו.
הוספת תגובה על "הרשו לעצמכם להתאבל"
נא להתחבר כדי להגיב.
התחברות או הרשמה