כותרות TheMarker >
    ';

    פרטי קהילה

    תל אביב

    לכל מי שגר בתל אביב והיא יותר מכתובת בתעודת זהות שלו, לכל מי שחי בתל אביב כבר שנים ועדיין מגלה בה דברים חדשים, לכל מי שמנהל יחסי אהבה שנאה עם העיר הזאת, לכל מי שמוכן לקום ולהגיד, אני תל אביבי ואני מכור.

    חברה וקהילה

    פורום

    תל-אביב בטעם של פעם

    יש מקומות שקיימים בזכות זה שעדיין זוכרים

    חברים בקהילה (2873)

    כפיר דן-ארי
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין
    יורה דעה
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין
    שטוטית
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין
    ויילד רז 101
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין
    akuo akuo
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין
    צ'יקיטיקה...
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין
    Zvi Hartman
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין
    raquelle
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין
    טוני רשף
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין
    YAANKI
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין

    מסעדה ובית זונות בת"א-של ספרדי לא אשכנזי רחמנא ליצלן

    13/5/08 10:22
    0
    דרג את התוכן:
    פורסם ב: 2008-05-13 10:22:31
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין
    מאמר יפה שדגתי על הזונות בתל אביב של פעם,ועל היחס ל"שוורצעס". תופעת הזנות בימי המנדט הבריטי  מאת דליה קרפל    סיפורן של נשים מובא בספרה של ד"ר דבורה (דבי) ברנשטיין :"נשים בשוליים, מגדר ולאומיות בתל אביב המנדטורית" (יד יצחק בן צבי). ברנשטיין חקרה בספר את ההיסטוריה של נשים מהגרות בחצר האחורית של יפו-תל אביב, כולל תופעת הזנות בה בימי המנדט הבריטי, הקפידה שלא לחשוף את זהותן המלאה, אף שהמידע היה זמין בארכיוני העירייה, כמו גם כל התכתובות בעניין הזונות. היא פירסמה שמות פרטיים כבמקור והותירה רק את האות הראשונה בשם המשפחה. "לא ניסיתי לאתר את הנשים והחלטתי לא לחשוף שמות מלאים. מה הייתי שואלת כיום אשה שבטח מלאו לה 80 פלוס: 'האם ניהלת בית בושת ואילו נסיבות חיים כאלו או אחרות הובילו אותך לכך'"? ברנשטיין היא מרצה בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת חיפה מ-1976. כבר שנים היא עוסקת במחקר של מעמד האשה בחברה הישראלית. היא נולדה ב-1944 בשיקגו לסילביה והרברט ברנשטיין, צאצאים לגל ההגירה של יהודים לארצות הברית ממזרח אירופה ומרוסיה ב-1881. אביה היה כימאי שבא לארץ עם אשתו ובתו בנובמבר 1947, והתחיל לעבוד במכון ויצמן. כעבור כשלוש שנים עברה המשפחה לחיפה שם הקים אביה מפעל לחומרים כימיים. היא למדה בבית הספר היסודי והתיכון בריאלי בחיפה. אחיה, אריק ברנשטיין, מפיק קולנוע, נולד ב-1952. היא שירתה בנח"ל בגרעין לרביבים ונשארה שם כשנתיים לאחר השחרור. בהמשך השלימה תואר ראשון ושני בחוג לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית. את עבודת הדוקטורט שלה חיברה על הפנתרים השחורים ב-1971-1972, בשיא תקופת המחאה שלהם. בסוף השלימה את הדוקטורט ב"ברייטון יוניברסיטי אוף סאסקס" שבבריטניה. שם היא נפתחה לעולם אקדמי שונה לחלוטין מזה שבארץ. "באנגליה נפגשתי עם תיאוריות מרקסיסטיות וניאו-מרקסיסטיות. זה היה עולם שהיו בו שילוב של סוציולוגיה, היסטוריה ופילוסופיה".

    ברנשטיין חוקרת את השוליים הלא-מוכרים של העיר העברית הראשונה מההבט המגדרי ומגוללת בספרה את סיפור המצוקה של נשים מהגרות. "בפרק 'סיפורי נפילה', אני מביאה את סיפורה של בחורה שמצאה את עצמה בהריון, הבחור נעלם והיא הלכה לגורמים שונים בעירייה ואמרה לפקידים שהיא מחפשת את יושקה, אבל היא לא יודעת עליו הרבה. לנשים לא היה לאן לפנות. לא היו מוסדות רווחה. לא תמיד היה לנשים כסף לשלם מסי חבר בהסתדרות. היה קשה למצוא עבודה בגלל האבטלה הקשה והיה קשה למצוא מקום לגור, אז אשה חלקה דירה עם עוד נשים. להיות בחורה לבד היה כל כך קשה שנשים חיפשו עוגן בנישואים - זה היה הייעוד".תל אביב נוסדה ממקבץ של שכונות שהקימו יהודים צפונית ליפו, מסוף המאה ה-19. לאחוזת בית, ששנת 1909 אומצה על ידי העיר כשנת הקמתה הרשמית, קדמו 11 שכונות. בהתאם לחוק העותמאני רוכזה הזנות באזור מסוים ביפו, שבו הוקמו בתי זונות מורשים, עוד לפני כינון המנדט הבריטי.

    ברנשטיין כותבת שהעיסוק בזנות התקיים גם באזורי המפגש שבין תל אביב ליפו, בדרך יפו-תל אביב ובנוה שלום, החל מהחודשים הראשונים של השלטון האזרחי הבריטי. בספטמבר 1920 פנתה הרבנות המאוחדת יפו למושל המחוז ודרשה לחסל את בתי הזונות.

    באיגרת תלונה לרבנים הגדולים של יפו נכתב: "עבודתי ביפו, מדי יום ביום בעוברי למקום עבודתי אני צריך לעבור בשכונת הערבים הגובלת את רחוב ברנט ורחוב וולזין. לתמהוני הגדול ראיתי שהרחובות הללו מלאים בתי בושות. נודע לי, כבוד גאונכם, שיש ביניהם הרבה יהודיות (ספרדיות) רחמנא ליצלן, בעלות בעל הגרים שמה עם בעליהם וילדיהם, וערבים נכנסים ויוצאים. הוי מה גדלה בושתנו! ראיתי שישנם יהודיות כאלו זונות ואתהן ילדותיהן" (כך במקור).

    ברנשטיין מצאה תלונות של שכנים על בתי בושת בכרם התימנים, נוה שלום והרחובות שבזי, שלוש וסלמה. בזמן מלחמת העולם השנייה פתחו רשויות הצבא הבריטי בתי בושת ביפו לסיפוק צורכי החיילים, וגם בעת הקרבות ב-1947 ו-1948 פעלו בדרך יפו-תל אביב בתי הזונות, "עד כי אין אפשרות לצאת אליו אחר השקיעה", כתבו דיירי הרחוב. עם הזמן התפשטו בתי הזונות צפונה לרחוב אלנבי ולרחובות הסמוכים. שכנים התלוננו שבבתי הקפה ברחובות המלך ג'ורג', רש"י והרב קוק, התקיימו שירותי זנות. גם ליד הטיילת ורחוב הירקון היתה פעילות מרובה של שירותי מין.

    "היו סטנדרטים כפולים", מתארת ברנשטיין. "ראיינתי גבר שסיפר לי על נעוריו. על איך שמצד אחד הוא וחבריו נהגו ללכת לזונות שעל גבול יפו. ומצד שני עם החברה הגבולות היו ברורים, והליכה יד ביד ברחוב, למשל, חייבה נישואים. אז איפה יכול היה צעיר כזה להתפרק?
    ריחות עזים

    מהספר של ברנשטיין נעדרים המוסדות המוכרים וגם המפלגות ואפילו לשכת העבודה איננה. גם בתי הקפה של המשוררים לא עניינו אותה. ברנשטיין הציבה את המשקפת שלה דווקא מול בתי המגורים או בתי הקפה שהתקיימו בהם מופעי קברט, ושכנו על גבול יפו-תל אביב. אין כמעט תיעוד חזותי של המקומות הללו שלא היו מקור גאווה לעיר הלבנה. גם יפו היתה מחוץ לתחום לצעירות יהודיות מהוגנות. אחד הסיפורים החזקים בספר מגולל את קורותיו של בית הקפה של יוסף ושמחה בטיטו שחיו ביפו והתפרנסו תחילה מעבודתו כחייט. לאחר שחנויותיו נשרפו במרד הערבי ב-1936, עבר בטיטו לתל אביב וביקש ממחלקת הרישיונות בעירייה לפתוח בית קפה שיוגשו בו מאכלים מזרחיים ברחוב יהודה הלוי 16. המקום פרח והלקוחות המליצו עליו בשל ניקיונו ואיכות התבשילים שבו, אבל השכנים שיגרו מכתבים לעירייה על התועבה במסעדה של "יוסף בטיטו הספרדי", שהיא מסעדה לכאורה, ובפועל משמשת כבית זונות שמתגלמים בו כל מה שנתפס על ידם כפגמי המזרחיות: לכלוך, רעש, ריחות עזים, מוסיקה ערבית, מיניות מזוהמת ופריצות מוסרית. "בלכלוך הגדול ביותר, בידיים מגואלות בזפת ובבוץ ובחיידקים של הנקבות מיפו מטגן הוא את הבשר הנקרא 'ששליג'... המסחר בסחורה החיה נעשית בעזרת סרסורים גם באמצע היום", ועוד.

    תל אביב בספר היא עיר גזענית, צבועה ומוסרנית. לתושבי העיר היה עולם מושגים אירופוצנטרי מובהק: המהגרים באו מאירופה וישבו עמוק בתוך תרבותה. אירופה של הימים ההם היתה כידוע גזענית. הם באו מעולם מוסרני והפעילו אותו כאן. מהבחינה הזאת התיאור נכון. נוצרה כאן תרבות שהיו בה מוסרנות, גזענות ומוסר כפול אבל צריך להבין את ההקשר ההיסטורי שזה קרה בו. אדם לא בא מאירופה למזרח התיכון טבולה ראסה. הסיפור של בית הקפה של בטיטו מייצג את חוסר הנכונות המוחלטת לקבל כל מרכיב שזוהה עם מזרחיות וערביות. היתה שלילה מוחלטת של מפגש של יהודיות עם זרים והזרים הם לא רק חיילים זרים, הם גם ערבים וכל מפגש כזה היה בחזקת פריצות במובן של זנות, ובמובן של פריצת הגבולות. הסיפור של בטיטו מוכיח שלא כולם נשארו בתוך המחנה. באו לבטיטו כי נהנו אצלו ולא נאמר בשום מקום שבית הקפה נסגר למרות שפע התלונות. בתי הקפה היו המקום שהתרחשה בו אינטימיות. אבל חוקי המשחק היו נזילים: אפשר היה לשבת ולשתות, אבל היו גם פינות חשוכות למפגשים עם זרים. בתי הקפה היו אם כן מקום מוכר אבל חשוד. מקום שכדאי לפקוח עליו עין".


      
    מה אתם חושבים? מעתה קל יותר להוסיף תגובה. עוד...
     

    הוספת תגובה על "מסעדה ובית זונות בת"א-של ספרדי לא אשכנזי רחמנא ליצלן"

    נא להתחבר כדי להגיב.

    התחברות או הרשמה   



    ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
    /null/cdate#

    /null/text_64k_1#

    מה אתם חושבים? מעתה קל יותר להוסיף תגובה. עוד...
     

    הוספת תגובה על "מסעדה ובית זונות בת"א-של ספרדי לא אשכנזי רחמנא ליצלן"

    נא להתחבר כדי להגיב.

    התחברות או הרשמה