את רותקו איש לא יבין במדויק  כנראה גם הוא עצמו לא הבין בעת שנאבק בריבוע השחור במרכז הציור שלו, המסמן חור שחור המאיים לבלוע את המרחב-הזמן כולו. הוא התאמץ  לשמור את המרחק בין הריבוע לבין מה שבכל מחיר היה חייב להישאר ברקע שלו(שפיות)... בסוף התהליך רותקו התאבד, הוא העדיף את המוות  על פני ההיבלעות על ידי "ערפל אפור ונטול צורה, פועם באיטיות כמו הרגע שנולד". היצירה מסמלת רגע ב"משך" נזיל מלנכולי בו אין יותר למה לצפות כיוון שכל רגע יהיה דומה לזה שלפניו.

חבל שלא חיכה קצת הייתי מסבירה לו.

היה לי ויכוח אם הבת שלי על היצירה של רותקו עמדנו איזה שעה וחצי מול היצירה וניסו להבין ,

המסקנות הם שלי אישיות.

צטט: ראובן פלץ 2008-10-14 11:35:09

צטט: lightwave 2008-10-13 17:54:06 

 

 

צטט: ראובן פלץ 2008-10-13 01:14:35

למראית עין הן נראות פשוטות לביצוע...

השאלות שצריכות להישאל האם לידע, לניסיון, לדרך,

לתהליך, לטביעת יד אישית, לראשוניות/פריצת דרך

וכו'... יש משמעות?

 

והאם הפשוט הנובע מתהליך של הפשטה הוא שיא

או שפל?

 

 

1. למה רק "למראית עין"?

2. מבחינת צופה-יצירה התוצאה הסופית היא כמובן מה שחשוב, אבל כל המרכיבים שמוזכרים לא אמורים לבוא לידי ביטוי?.

3. זו הפשטנות שהיא שיא השפל, כפי שהיא באה לידי ביטוי ביצירות הנ"ל, לא הפשוט או ההפשטה.

 

אז זהו שלא.

לא תמיד התוצאה הסופית של יצירה בודדת משקפת את

האמן. יש לראות את היצירה כחלק ממכלול, מדרך ומקונספט

רעיוני. אחרת באמת כל מצייר ריבועים יכול להשוות את עצמו

לציירים מלביץ ומונדריאן.

את הרישום הפשוט "למראית עין" של הנרי מאטיס ילד לא יעשה

כי יש כאן יד מיומנת של חמישים שנה, וכל המבין באמנות

יזהה זאת מיד.

 

 

אפרורפו רישום של מאטיס.

יום אחד בא אל מאטיס סוחר וביקש ממנו לרשום לו דמות נשית

לבקבוק בושם. לקח מאטיס ציפורן ושרבט בכמה דקות את האישה.

הגיע רגע התשלום. מאטיס ביקש 10.000 פרנק. התלונן הסוחר

בפניו "סכום כל כך גבוה על מספר דקות של עבודה?" ענה לו

מאטיס: כן. כמה דקות של עבודה וארבעים שנות ניסיון. 

 

 

אתה אומר שלא, אבל דווקא כל ההסבר ובמיוחד הדוגמה שלך דווקא מחזקים את מה שאני אמרתי

 

בנוסף, אם אני ממשיך לפי הטענה שלך, כשמתעסקים בציורים מעין אלה, אז הצופה שאין לו ידע קודם או אפשרות להסתכל על מגוון יצירות של אותו צייר, פשוט לא יהיה מסוגל 'להבין' אותם לחלוטין ולכן אחד שכמוהו יטעה לחשוב שאלה רק ריבועים/עיגולים/קשקושים/או-מה-לא?

.

 

אתה אומר שלא, אבל דווקא כל ההסבר ובמיוחד הדוגמה שלך דווקא מחזקים את מה שאני אמרתי

 

בנוסף, אם אני ממשיך לפי הטענה שלך, כשמתעסקים בציורים מעין אלה, אז הצופה שאין לו ידע קודם או אפשרות להסתכל על מגוון יצירות של אותו צייר, פשוט לא יהיה מסוגל 'להבין' אותם לחלוטין ולכן אחד שכמוהו יטעה לחשוב שאלה רק ריבועים/עיגולים/קשקושים/או-מה-לא?

 

אז זו סיבה ללעוס עד כאב את היצירה?

שיילך המתבונן, אם אהב את מה שראה או שהתעוררה בו מחשבה, ויחפש עוד על האמן או אמנות בכלל.

אני, כאמנית (לעתיד או בהווה או מה שלא יהיה) רוצה קהל חושב וחוקר ולא קהל מהסוג שצריך שילעסו לו.

אם אדם מגיע למוזיאון מכובד, גלריה ידועה או כל דבר אחר ורואה יצירה שהוא לא מבין כדאי שיכניס לעצמו לתודעה שהיצירה מוצגת שם מסיבה כלשהי.

מעבר לכך, לכל אמן יש יצירות יותר או פחות טובות, לכל מתבונן יש טעם אישי ועולם שלם משלו.

לא כל אחד צריך להסכים אם כל מה שהוא רואה ואפילו לא חייב להסכים עם זה שזה טוב אבל רצוי לצאת ממקום של כבוד ולפני שהחליט שהמלך הוא אכן עירום, שיבדוק שוב אם הוא לא כסיל מוחלט, או בור מוחלט או שניהם.

חוץ מזה, כשיצירה לעוסה מדי, סגורה מדי, היא סוגרת את הדיון סביבה, היא עשתה עבודה פרסומית ולא אמנותית. אלו עבודות בדיוק הפוכות.

פרסום מוכר ברגע - קבל את כל המידע שאתה צריך כדי ללכת לקנות כמה שיותר מהר.

אמנות מחפשת שגם בפעם המיליון שתסתכל על יצירה עוד תגלה שהיא מעוררת בך מחשבה ורגש.

זה כמו להתחתן עם בנזוג יפה. זה אחלה אם יש בבן האדם גם תוכן אבל לא שווה כלום בלעדיו. מצד שני יש שתמצא זוגיות טובה עם בן אדם שלא נראה להיט היסטרי או שיש לו "פגם" פיזי כזה או אחר או אפילו מחלת נפש שפורצת לעיתים.

צטט: ateley 2008-10-14 15:40:31

.

 

אתה אומר שלא, אבל דווקא כל ההסבר ובמיוחד הדוגמה שלך דווקא מחזקים את מה שאני אמרתי

 

בנוסף, אם אני ממשיך לפי הטענה שלך, כשמתעסקים בציורים מעין אלה, אז הצופה שאין לו ידע קודם או אפשרות להסתכל על מגוון יצירות של אותו צייר, פשוט לא יהיה מסוגל 'להבין' אותם לחלוטין ולכן אחד שכמוהו יטעה לחשוב שאלה רק ריבועים/עיגולים/קשקושים/או-מה-לא?

 

אז זו סיבה ללעוס עד כאב את היצירה?

שיילך המתבונן, אם אהב את מה שראה או שהתעוררה בו מחשבה, ויחפש עוד על האמן או אמנות בכלל.

אני, כאמנית (לעתיד או בהווה או מה שלא יהיה) רוצה קהל חושב וחוקר ולא קהל מהסוג שצריך שילעסו לו.

אם אדם מגיע למוזיאון מכובד, גלריה ידועה או כל דבר אחר ורואה יצירה שהוא לא מבין כדאי שיכניס לעצמו לתודעה שהיצירה מוצגת שם מסיבה כלשהי.

מעבר לכך, לכל אמן יש יצירות יותר או פחות טובות, לכל מתבונן יש טעם אישי ועולם שלם משלו.

לא כל אחד צריך להסכים אם כל מה שהוא רואה ואפילו לא חייב להסכים עם זה שזה טוב אבל רצוי לצאת ממקום של כבוד ולפני שהחליט שהמלך הוא אכן עירום, שיבדוק שוב אם הוא לא כסיל מוחלט, או בור מוחלט או שניהם.

חוץ מזה, כשיצירה לעוסה מדי, סגורה מדי, היא סוגרת את הדיון סביבה, היא עשתה עבודה פרסומית ולא אמנותית. אלו עבודות בדיוק הפוכות.

פרסום מוכר ברגע - קבל את כל המידע שאתה צריך כדי ללכת לקנות כמה שיותר מהר.

אמנות מחפשת שגם בפעם המיליון שתסתכל על יצירה עוד תגלה שהיא מעוררת בך מחשבה ורגש.

זה כמו להתחתן עם בנזוג יפה. זה אחלה אם יש בבן האדם גם תוכן אבל לא שווה כלום בלעדיו. מצד שני יש שתמצא זוגיות טובה עם בן אדם שלא נראה להיט היסטרי או שיש לו "פגם" פיזי כזה או אחר או אפילו מחלת נפש שפורצת לעיתים.

"שיילך המתבונן, אם אהב את מה שראה או שהתעוררה

בו מחשבה, ויחפש עוד על האמן או אמנות בכלל."

 

lighwave לדעתי דבריי אינם מחזקים כלל את טענותיך.

אין לי אלא רק להצטרף לדבריה המנוסחים כל כך יפה

של ateley

 

צטט: ateley 2008-10-14 15:40:31

אז זו סיבה ללעוס עד כאב את היצירה?

שיילך המתבונן, אם אהב את מה שראה או שהתעוררה בו מחשבה, ויחפש עוד על האמן או אמנות בכלל.

אני, כאמנית (לעתיד או בהווה או מה שלא יהיה) רוצה קהל חושב וחוקר ולא קהל מהסוג שצריך שילעסו לו.

 

 

כשאת אומרת 'לעוס' את מתכוונת לצייר שאיתו התחילו את הדיון ודומיו? אני דיברתי באופן כללי.

בכל אופן, זה לא סותר שום דבר ושום סגנון. בוודאי שאם אתה אוהב את מה שאתה רואה אז תחפש יותר לעומק, גם אם זו יצירה ריאלסטית. אני לא רואה את ההבדל בהקשר הזה.

 

 צטט: ateley 2008-10-14 15:40:31

 

אם אדם מגיע למוזיאון מכובד, גלריה ידועה או כל דבר אחר ורואה יצירה שהוא לא מבין כדאי שיכניס לעצמו לתודעה שהיצירה מוצגת שם מסיבה כלשהי.

מעבר לכך, לכל אמן יש יצירות יותר או פחות טובות, לכל מתבונן יש טעם אישי ועולם שלם משלו.

לא כל אחד צריך להסכים אם כל מה שהוא רואה ואפילו לא חייב להסכים עם זה שזה טוב אבל רצוי לצאת ממקום של כבוד ולפני שהחליט שהמלך הוא אכן עירום, שיבדוק שוב אם הוא לא כסיל מוחלט, או בור מוחלט או שניהם.

 

 

אולי אני ציני, אבל מה שאת אומרת הוא שעצם העובדה שמשהו מוצג, זה מה שמרים אותו לאיזשהו עץ שעליו כולם צריכים לטפס.

חוץ מזה, את מדברת על כבוד ועל פתיחות, אבל רומזת שמי שלא מסכים עם זה הוא אכן 'כסיל' ו'בור' 'מוחלטים'.

 

 צטט: ateley 2008-10-14 15:40:31

חוץ מזה, כשיצירה לעוסה מדי, סגורה מדי, היא סוגרת את הדיון סביבה, היא עשתה עבודה פרסומית ולא אמנותית. אלו עבודות בדיוק הפוכות.

פרסום מוכר ברגע - קבל את כל המידע שאתה צריך כדי ללכת לקנות כמה שיותר מהר.

 

 

שוב, אני צריך להבין את המושגים שאת משתמשת בהם כדי שתהיה שפה משותפת - מה הכוונה שלך בלעוס, אני צריך דוגמאות. כיוון שאנחנו מדברים על ריאלסטי (לאו דווקא במובן של זרם אמנותי) מול מודרני, אז את מתכוונת לציורים מסוג של לאונרדו? מיכאלנג'לו? סרג'נט? בוגרו? וויליאם וויטקר?

 

 צטט: ateley 2008-10-14 15:40:31

אמנות מחפשת שגם בפעם המיליון שתסתכל על יצירה עוד תגלה שהיא מעוררת בך מחשבה ורגש.

זה כמו להתחתן עם בנזוג יפה. זה אחלה אם יש בבן האדם גם תוכן אבל לא שווה כלום בלעדיו. מצד שני יש שתמצא זוגיות טובה עם בן אדם שלא נראה להיט היסטרי או שיש לו "פגם" פיזי כזה או אחר או אפילו מחלת נפש שפורצת לעיתים.

 

אני שוב לא רואה את ההבדל בהקשר הזה בין סגנונות שונים, ומשום שיש כאן השוואה, למה ריאלסטי יהיה נחות בהקשר של מחשבה ורגש.

על המטאפורה אני לא אתעכב כי אני חושש שזה יחרוג מלב הדיון.

 

-----

 

מה שהכי חורה לי, ואני חושב שאמרתי את זה כבר איפשהו, זה לא שמוצגות יצירות מודרניות כאלו, אלא ההסתכלות המתנשאת (שקיימת גם בקיצוניות השנייה אצל ה- purists של 'ציורי הפירות והכדים' כמו שאמא שלי נוהגת לומר) על מיומנויות ריאליסטיות, וההתנערות מהצורך בעקרונות בתהליך הלמידה. בנוסף, זה משעשע אותי שאנשים יכולים לתת לך הרצאות על משמעויות שני ריבועים ופס, אבל לא יכולים למצוא כל 'סיפור' או 'קונספט' בציור של נערה עם כד/ספר/וואטבר שעשוי היטב.

צטט: ראובן פלץ 2008-10-14 17:12:22

 

"שיילך המתבונן, אם אהב את מה שראה או שהתעוררה

בו מחשבה, ויחפש עוד על האמן או אמנות בכלל."

 

lighwave לדעתי דבריי אינם מחזקים כלל את טענותיך.

אין לי אלא רק להצטרף לדבריה המנוסחים כל כך יפה

של ateley

 

 

נקודת המחלוקת שאליה הגבת הייתה שאתה טענת שכל הניסיון והמיומנות לא בהכרח באים לידי ביטוי ביצירה, בניגוד לתהייה שלי אם לא כך זה קורה.

אחר כך המשכת שלא כל ילד יוכל לצייר כי זו יד מיומנת ורואים את זה ואז הוספת את הסיפור, שהלקח שלו הוא לא כמה זמן לוקח ליצור את היצירה, אלא המיומנות והניסיון של היוצר.

כלומר, הניסיון וכו' באים לידי ביטוי ביצירה.

 

זה ככה פשוט, אבל אני מקווה שלא פשטני...

 

 

נקודת המחלוקת שאליה הגבת הייתה שאתה טענת שכל הניסיון והמיומנות לא בהכרח באים לידי ביטוי ביצירה, בניגוד לתהייה שלי אם לא כך זה קורה.

אחר כך המשכת שלא כל ילד יוכל לצייר כי זו יד מיומנת ורואים את זה ואז הוספת את הסיפור, שהלקח שלו הוא לא כמה זמן לוקח ליצור את היצירה, אלא המיומנות והניסיון של היוצר.

כלומר, הניסיון וכו' באים לידי ביטוי ביצירה.

 

זה ככה פשוט, אבל אני מקווה שלא פשטני...

 

 

"לא תמיד התוצאה הסופית של

יצירה בודדת משקפת את האמן.

יש לראות את היצירה כחלק ממכלול, 

מדרך ומקונספט רעיוני."

 

א. זה מה שכתבתי ולא הייתי משנה מילה.

      בבקשה לא לסלף את דבריי, להוציא מילים

      הנוחות לך להסברת טיעוניך.

 

ב. באמנות הזמן שהאמן משקיע בביצוע

     עבודה אינו מדד שיפוטי לגבי איכות

      התוצר הסופי.

      האמן יכול לבזבז שנים ולא להגיע לתוצר

      אמנותי ראוי, ומנגד בכמה דקות של מוזה

      הוא יכול ליצור יצירת מופת.

 

צטט: lightwave 2008-10-14 17:34:19

צטט: ראובן פלץ 2008-10-14 17:12:22

 

"שיילך המתבונן, אם אהב את מה שראה או שהתעוררה

בו מחשבה, ויחפש עוד על האמן או אמנות בכלל."

 

מות המחבר(ויקיפדיה) היא גישה ביקורתית בתורת הספרות המודרנית, שאותה הגה מבקר הספרות רולאן בארת, במאמר הקצר "מות המחבר" שפורסם בשנת 1968. טקסט קצר זה הוא אחד מאבני הדרך בשיח הספרותי הפוסט מודרניסטי.

לפי גישה זאת, קיימת לגיטימציה לקורא המודרני לפרש לפי אמונתו והבנתו כל טקסט כתוב, אף אם לא זו הייתה כוונת המחבר. העמדה היסודית של המאמר "מות המחבר", היא עמדה אנטי-הגמונית, המנסחת את היעלמות המחבר מן השיח הביקורתי על הספרות ואת החלפתו בקורא עצמו. משמע, על הקורא להתעלם מקיומו של המחבר בקונטקסט תרבותי והיסטורי מסוים, כדמות המאחדת את יצירת הספרות, כדי שיפתחו לפניו אפשרויות פרשנות בלתי סופיות.לפי בארת, הקורא החדש של הטקסט הספרותי הוא האחראי על שחרור הפוטנציאל החתרני של הספרות אל העולם. אליו מועברת החובה, להביא אל המציאות את האופי הסרבני והאנטי-סמכותני של הסיפרות.למעשה, ניתן לומר כי "מות המחבר" הוא הבסיס לקריאות החתרניות של לימודי התרבות בשני העשורים האחרונים (קריאות פמיניסטיות, קוויריות, פוסטקולוניאליסטיות ועוד), שבהן מפרשים הקוראים את הספרות על פי המציאות הסובייקטיבית, ואת המציאות (הסובייקטיבית) לפי פירוש מכוון של אותה ספרות.

יש להחליף: ספרות = אמנות פלסטית מחבר=אמן  קורא=צופה טקסט=יצירת אמנות  ויזואלית

 

 

 מקומו של הציור הראליסטי באמנות העכשווית

 

אני מתאמנת עכשו בלהכניס תמונות  לדיונים.

אז סתם בדקתי אם יש מקום.

 

צטט: avimedia 2008-10-14 17:45:53

צטט: lightwave 2008-10-14 17:34:19

צטט: ראובן פלץ 2008-10-14 17:12:22

 

"שיילך המתבונן, אם אהב את מה שראה או שהתעוררה

בו מחשבה, ויחפש עוד על האמן או אמנות בכלל."

 

מות המחבר(ויקיפדיה) היא גישה ביקורתית בתורת הספרות המודרנית, שאותה הגה מבקר הספרות רולאן בארת, במאמר הקצר "מות המחבר" שפורסם בשנת 1968. טקסט קצר זה הוא אחד מאבני הדרך בשיח הספרותי הפוסט מודרניסטי.

לפי גישה זאת, קיימת לגיטימציה לקורא המודרני לפרש לפי אמונתו והבנתו כל טקסט כתוב, אף אם לא זו הייתה כוונת המחבר. העמדה היסודית של המאמר "מות המחבר", היא עמדה אנטי-הגמונית, המנסחת את היעלמות המחבר מן השיח הביקורתי על הספרות ואת החלפתו בקורא עצמו. משמע, על הקורא להתעלם מקיומו של המחבר בקונטקסט תרבותי והיסטורי מסוים, כדמות המאחדת את יצירת הספרות, כדי שיפתחו לפניו אפשרויות פרשנות בלתי סופיות.לפי בארת, הקורא החדש של הטקסט הספרותי הוא האחראי על שחרור הפוטנציאל החתרני של הספרות אל העולם. אליו מועברת החובה, להביא אל המציאות את האופי הסרבני והאנטי-סמכותני של הסיפרות.למעשה, ניתן לומר כי "מות המחבר" הוא הבסיס לקריאות החתרניות של לימודי התרבות בשני העשורים האחרונים (קריאות פמיניסטיות, קוויריות, פוסטקולוניאליסטיות ועוד), שבהן מפרשים הקוראים את הספרות על פי המציאות הסובייקטיבית, ואת המציאות (הסובייקטיבית) לפי פירוש מכוון של אותה ספרות.

יש להחליף: ספרות = אמנות פלסטית מחבר=אמן  קורא=צופה טקסט=יצירת אמנות  ויזואלית

 

 

"אמת סובייקטיבית"

אפשר למצוא הנחה די דומה לזו של רולאן בארת אצל זיגמונד פרויד.

לטענתו ילד מפרש את האמת לגבי ההתרחשויות באופן סובייקטיבי,

ראיית האמת שלו על אותו אירוע שונה מהאמת של הוריו.

 

הצרה האמיתית היא שלאנשים רבים אין כלל הבנת הנקרא

הבסיסית לפני שהם מגיעים לפרשנות סובייקטיבית.

אך על פי תפיסתו של רולאן בארת נראה שזה עדיין לגיטימי.

 

 

 

צטט: ראובן פלץ 2008-10-14 19:36:03

צטט: avimedia 2008-10-14 17:45:53

צטט: lightwave 2008-10-14 17:34:19

צטט: ראובן פלץ 2008-10-14 17:12:22

 

"שיילך המתבונן, אם אהב את מה שראה או שהתעוררה

בו מחשבה, ויחפש עוד על האמן או אמנות בכלל."

 

הצרה האמיתית היא שלאנשים רבים אין כלל הבנת הנקרא

הבסיסית לפני שהם מגיעים לפרשנות סובייקטיבית.

אך על פי תפיסתו של רולאן בארת נראה שזה עדיין לגיטימי.

 

בחינת יצירה  בעידן פוסטמודרני  דיגיטאלי דומה לסיפור רשומון, כל צופה מגיע ליצירה עם מטען תרבותי אותו  אסף מערוצי המדיה ההיפר-אקטיביים, המקושרים לבסיסי נתונים גלובאליים דוגמת "גוגל" ו"יאהוו". כאשר הוא "שופט" את היצירה שלנגד עיניו, אין הוא משתמש באנציקלופדיה המגדירה  לכולם ובדיוק רב את האיקונולוגיה והאיקונוגרפיה שיש לעשות בהן שימוש. (אין הבדלים משמעותיים לאורך השנים בין מהדורות האנציקלופדיה).  הוא מקליק ומדפדף בויקיפדיה שהיא היפר-אנציקלופדיה המשתנה מרגע לרגע, ונערכת באופן מקוון ובזמן אמת ע"י הגולשים עצמם. כך ששיפוט שלי של אמנות כמצויינת או גרועה, נכון למצב תודעתי הרגעי ולמקום וזמן ספציפי בו אני מצוי.  צופה חובב אמנות אחר המצוי  בקוארדינטות מרחב-זמן שונות ואולי גם מהירות שונה משלי (יחסיות), יראה ויפרש את היצירה באופן שונה ולעיתים מנוגדת.  כך שגם אם ילך הצופה אחרי התערוכה  ויקרא על האמן שמצא חן בעיניו הוא לא ימצא את הפירוש האולטימטיבי.רולאנד בארת שנטה להתחבט בין פואטיקה לפרשנות, טען שמי שאינם "קוראים חדשים" דנים עצמם לקרא את אותו הסיפור בכל מקום. "קוראים חדשים" הם אלה המפרשים בכל פעם בצורה שונה את הטקסט. אומברטו אקו טוען שהאמצעים הטכנולוגיים החדשים, כמו המחשב, עוזרים למצוא פרשנות חדשה ביחס לתפקודם של קווים שונים ותמונות שונות. לכידות של טקסט או תמונה אינה פנימית ואינה חיצונית לשום דבר, "היא פשוט פונקציה של מה שנאמר עד כה על סימנים אלה". במילים אחרות טקסט או תמונה הם חלק מהיפרטקסט גדל, המצוי בשינוי מתמיד. בעזרת כוח חישוב מספיק גדול ניתן יהיה להפכו לסימן מוגדר  למטרה מסוימת כלשהי, לכוונה מסוימת כלשהי שיש לנו במקרה, באותו הרגע...

 

 

ייתכן ואחזור על דבריהם של כמה מהמגיבים שאת דבריהם קראתי, אבל לא את הכל, ועל כך אני מתנצלת מראש.

 

לדעתי ישנם שני קריטריונים עיקריים  לנתיחתם של ציורים, הכוללת גם את אלו שמוצגים בדיון זה.

 

הראשון, הוא הבדיקה באם ההישג שהושג לא יכול היה להיות מושג ע"י טכניקות ללא התערבות יד אדם, כגון, צילום ואו עם התערבות, ע"י הקרנת שיקופית  על המרקע והעתקה אחד לאחד.

 

והקריטריון השני הוא בחינתו של האמן עצמו את עבודתו,בשואלו האם חידש משהו שלא נעשה כבר לפניו,  האם בצבע, בקו, או ברעיון.

באשר לאלו שמעייניהם נתונים רק למכירה בטוחה של עבודותיהם, אין לי מה להוסיף בשלב זה, והמבין יבין.

בברכת חג שמח,

רות