צטט אודי
העניין הוא, מדוע בשנת 2008 שאפשר לצלם את כל אחד מהדימויים הריאליסטים על ידי מצלמה בחלקיק האנרגיה המושקעת בציורם, עדיין טורחים אמנים במיברשות מילימטריות להוסיף שיכבה של גלוזורה שהתייבשה שבועיים על השכבה הקודמת כדי לייצר דימוי שקיפות בדימוי ריאליסטי מצוייר.
. אני מצפה מאמנות שעוסקת בריאליזם שתתאר תאור נאמן של המציאות.
זה הקשקוש וזה פישרו.
אודי
"תאור נאמן של המציאות" אין חיה כזאת. גם צלם דוקומנטרי לא נותן תאור נאמן של המציאות.
להעתיק צילום באמצעות גריד ואחר כך לצייר אותו עם מכחולים דקים, זה מיותר לדעתי.
צייר ראליסט טוב בעיני הוא צייר שיודע להתבוננן במציאות, לפרש להרכיב ולחבר אותה מחדש. צייר שמבין את שפת הציור, שהיא אותה שפה לפיגורטיבי ולמופשט. מתחת לכל ציור ראליסטי טוב יש ציור מופשט טוב. צייר שיודע להוציא עיקר מטפל. צייר ראליסט טוב הוא צייר שיודע להשתמש בעיניו.
אומרים ששישים אחוז מהמח עוסק רק במנגנון הראיה. אז למה לוותר?
אני לא מבינה מה כל הסיפור של הטכניקה. הטכניקה היא מאד פשוטה, צבע מכחולים, טרפנטין וסכין ציירים [זה מה שאני עושה] אפשר ללמוד אותה בכמה שעורים. ואפשר גם ללמוד לבד, החמר כבר ידריך אותך.
הקטע הוא מה אתה עושה עם החומר.
האם כל מה שאתה רוצה לעשות זה ציור יפה. או משהו שהוא מעבר לזה. אותי האסטטיקה לא מענינת . אני מקבל אותה כמובן מאליו.
כשאתה עומד בסטודיו מול מודל. נוצר מתח בין העין הפנימית לעיין החיצונית. המתח הזה והביטוי שהוא יכול לקבל על הבד, זה מרתק בעיני. מודל זה לא צנצנת, זה בן אדם. שאפשר לדבר באמצעותו, על מצבים פסיכולגיים, על מצבים קיומיים, ולספר משהו על החברה שאנו חיים בתוכה.
זה לא פשוט להיות צייר ראליסט, כי אתה חייב להתמודד עם הענקים שקדמו לך, אבל עדיף להתלות באילנות גבוהים מאשר ללכך עשב.
ולכן הדיון האם זה עכשוי, הוא לא כל כך חשוב בעיני , הזמן וההסטוריה יקבעו.
אני מצרפת דימוי. האם זה נראה כמו צילום?
/null/text_64k_1#