היה ת'סרט הזה עם מייקל דגלאס קתלין טרנר ודני דה ויטו

שבו המתגרשים כמעט הרגו זה את זה

לפעמים נדמה לי שאנחנו מתקרבים לזה

ההתרחשויות האחרונות כל כך הזויות

שלפעמים אני לא מאמינה שהן קורות

 

למה הליך הגירושין מוציא מאיתנו את הצד האפל שבנו?

איריס,

 

לדעתי יש לתופעה זו שני יסודות התנהגותיים חשובים:

 

1. בתהליך גירושין יש מאבק על נכסים חשובים הן מבחינה רגשית והן מבחינה חומרית ולכן מתעורר מאבק בו לכאורה כל האמצעים כשרים, עקב החשיבות הרבה של הגורמים עליהם נאבקים.

 

2. כבר אמרו חכמים ממני שהגבול בין אהבה גדולה לשנאה גדולה הוא דק מאוד ובדינמיקה כמו של מאבק גירושין הוא לא פעם נחצה.

הליך הגירושים מתקיים בין שני אנשים שלפני זמן רב או פחות מכך, אהבו זה את  זו והיו מוכנים לעשות הכל זה בשביל זו ולהיפך. יום אחד מתברר להם כי המערכת הזוגית שלהם שהיתה אמורה להיות אידיליה ממנה משחרר רק המות, היא בעצם "מת קליני", במקרה הטוב או "פצצה מתקתקת", במקרה הפחות טוב.

 

גילוי זה של "מות קליני" של הזוגיות או הפיכתה למשהו אפל ומאיים, מכניס את הצדדים למגננה ומוציא מבני הזוגו את הרוע המזוקק בהתגלמותו.

אוקיי

הבנו את הסימפטומים ואת המחלה

 

יש תרופות?

אפרופו סרטים, מה עם "קרמר נגד קרמר" עם דסטין הופמן? או בוורסיה הישראלית שלו: "קרקר נגד קרקר"...

 

למה זה מוציא את הרוע? אולי כי נפגענו? אולי כי חשבנו שזה יהיה לתמיד? ואולי מישהו מאיים לקחת לנו את החוט מאריך....

 

 

אצלנו גם הזוגיות הוציאה את הצדדים האפלים שלנו. אז ודאי שאין סיבה ברורה שהפרידה תיראה אחרת. ישנה סברה שהבחירה שנעשית במקור בבן הזוג באה לחזור על פורמאט יחסים שהיה בבית, בילדות, תוך נסיון להתמודד עם המפגש אחרת.

 כשתהליך הגרושין מעלה חלקים כה אלימים ואפלים, זה סימן שאותם חלקים תמיד היו שם,

 הם חלק מהסיבה שהנשואין לא הצליחו.

 במיוחד כשלא נעשתה עבודת " עיבוד," "אבל"  ו"פרידה פנימית". ההיפך מאהבה הוא לא שנאה אלא אדישות...

 ולכן שנאה ואלימות אינם  סימן לכך שרגשות האהבה  גוועו.

 אלא שהם  באים לידי בטוי לא נכון, בגלל תסכול, דברים שלא נאמרו- פלונטר של רגשות לא פתורים.