לפני כשבועיים העלתי בשיחה עם מנהלות הפורום סוג של תובנה שהיתה לי לאחר שראיתי באותו שבוע לא מעט עבודות של אמנים ישראלים.

מדובר באמנים המציירים ריאליסטי מהתבוננות, ושחותם המורה, או סדנת הרישום והציור שהוא מנהל (הסדנה הירושלמית של ישראל הרשברג), ניכר בציוריהם.

ביום מסויים ראיתי את רישומיה הנפלאים של מיכל שיזף, ציור של גיל הלר, וציור נוסף של  נאוה גידניאן. גם ללא קריאת קורות חייהם, יכולתי כמעט מייד לפסוק על כולם שעברו אצל הרשברג. קריאת קורות החיים רק חזקה את הטענה.

שלא יובן לא נכון, אהבתי מאוד את העבודות, והייתי שמח לראותן תלויות בביתי. 

וזה מצטרף לסדרה שלמה שכוללת גם את אלדר פרבר, דוד ניפו גיא שוהם ועוד.

האם חותם המורה נשאר לעד בעבודות התלמידים?

מתי וכיצד "משתחררים" מאותו חותם?

האם יש בזה איזה שהוא פגם?

רציתם דיון על אמנות? קיבלתם.

דיון על אמנות בקהילה? אכן, זמנים טובים הגיעו.

לדעתי השאלה המסקרנת ביותר היא האחרונה - האם יש בזה טעם לפגם.

"חותם המורה" - בהחלט, למה לא. לצייר באותו סגנון כשאתה תלמיד - אדרבה, הרי כך לומדים. האם חיקוי המורה הוא שלב הכרחי? יכול מאוד להיות. היה לנו כאן כבר דיון על העתקה (שלצערי חרג מהנושא), ועלו ממנו כמה מסקנות, בין היתר שדרך העתקה מבינים יותר טוב ואפשר לפתור בעיות.

הזכרת את ישראל הרשברג כדוגמה מאוד טיפוסית להשפעה חזקה וניכרת. יש דוגמאות אחרות להשפעה כזאת בארץ ("סגנון המדרשה" למשל). בתקופות מסוימות אמנים מציירים בקבוצות וכך נוצר איזשהו סגנון קולקטיבי. יש השפעות שאינן של מורה על תלמיד אלא של אמן על משנהו, כמו הקוביזם והאימפרסיוניזם.

דעתי להלן (גם אני למדתי קצת אצל ישראל הרשברג, זמן קצר מכדי לאמץ לעצמי את סגנונו במלואו, אבל מספיק כדי שקולו יהדהד בראשי שנים רבות): אני חושבת שאת העיקר יש למצות, כלומר מה שהמורה מציע - זה דרך חשיבה וראיית עולם, לא פני השטח. מי שמעתיק ממורהו הן את ראיית העולם ודרך ההתבוננות והן את דרך הביטוי, כבולע אותו על קרבו וכרעיו - שיבושם לו. אני חושבת שצריך לקחת את הבסיס ולהמשיך משם הלאה והדבר בהחלט אפשרי. כל אחד צריך למצוא את עצמו, במיוחד אמן, גם אם זו קלישאה איומה.

הגרוע ביותר הוא כאשר התלמידים מחקים את הסגנון והם רחוקים מהבנת התיאוריה והפילוסופיה לעומק.  

תלמיד = מיכל
מורה = חומר המילוי
 
ואז באות השאלות:
האם חומר המילוי הוא טהור? נקי? חף מאילוצים? מסונן? מתאים למיכל הספציפי? וכיו"ב.
ומצד שני, האם המיכל ריק? האם מה שיש כבר במיכל לא מתנגש עם המילוי החדש? האם יש למיכל מסנן טוב בכניסה?
 
אני נותן כאן מפרט טכני שכזה, כי האסוציאציה הראשונה של מורה טוב, שעלתה במוחי, זה בחור שלימד קורס טכני על מנוע סילון מסויים - קורס שלמדתי לפני הרבה הרבה שנים - במנועים האלו לא נגעתי המון זמן ואני גם לא זוכר את החומר – אבל את המורה לא אשכח - אף פעם בחיים לא למדתי כל כך הרבה חומר, כל כך מורכב, בזמן כל כך קצר.

אז מה הקשר לאמנות?
(חוץ מזה שהמנוע הזה נראה כמו ציור או פסל מלא חוטים, צינורות, חלקי מתכת בצבעים שונים ובצורות משונות – שלא לדבר על סכמות הפעולה של המרכיבים השונים – סכמות שנראו כמו ציורי אבסטרקט ברמה שלא מביישת הרבה מטובי המדיה...)

המורה.

לא משנה אם האיש מורה לאמנות או למנועי סילון או כל דבר אחר – הוא צריך שיהיו לו הדברים הבאים:
ידע – כל קצה קוצו של בורג עליו הוא מלמד, חייב להיות נהיר לו ב-100%, אחרת יעורר בתלמיד חוסר בטחון לגביו!
ניהול נכון של הלימוד – לדוגמה – כשאני לומד משהוא, ותוך כדי שיעור עולה במוחי שאלה ולא קיבלתי עליה תשובה – לא אוכל להתרכז בהמשך הדברים ואני עלול לפספס שיעור שלם. חייב המורה לענות לנודניק כמוני ולו רק בשתי מילים שירגיעו אותי ואוכל לחכות להרחבה בהמשך.
השפעה / ענווה / הכתבה – אל לו למורה להכתיב את הדברים או את דעתו – התלמיד צריך להבין לבד מה קורה, למה קורה ולהחליט לבד מה לעשות.

לאחר שהגעתי להבנה שבמדרשה, מבחינה טכנית לא למדתי דבר וחצי דבר בנושא צבעי שמן, שכבות, מדללים, קוקטיילים למינייהם וכו'. לקחתי קורס פרטי.
הפסקתי אותו די זריז, כשפתאום הבחנתי שאני עושה מה שהמורה אומר גם מבחינת בחירת הצבע... הרגשתי שהוא משפיע על הציור שלי – לא בכוונה כמובן אבל זה הליך די טבעי.
אני בוחר, ותמיד בחרתי שלא להיות שם – לא היה קל להסביר לו את זה ולהיפרד... אבל נשארנו חברים טובים – אחרת אולי לא היינו נשארים חברים...

אז מה רציתי להגיד בכל זה?
תלמיד זה תלמיד... מורה טוב זה דבר נדיר.

תדליפו למשרד החינוך...

תגידו שאני אמרתי...

צ

אגב, על רפי לביא דיברנו כבר?

שאלה  נוספת שיכולה להיות מעניינת:

האם מישהו מתלמידיו של ישראל הירשברג בסופו של דבר יוצר ציור טוב ממה שיוצר הירשברג המכובד (מבלי ציניות) בכבודו ובעצמו? 

צטט: A_Erez 2008-06-11 14:21:12

שאלה נוספת שיכולה להיות מעניינת:

 

האם מישהו מתלמידיו של ישראל הירשברג בסופו של דבר יוצר ציור טוב ממה שיוצר הירשברג המכובד (מבלי ציניות) בכבודו ובעצמו?

 למה לא? שאלה של טעם.

יש להירשברג כמה תלמידים מצוינים.

אני אישית מאוד אוהבת את העבודות של דניאל אלנקוה, אלדר פרבר, סיגל צברי ושירה אבידור. 

המילה הנכונה היא השפעה .

השפעת המורה על תלמידיו.

אין אדם שלא מושפע,

במיוחד במערכת כזו של תלמיד

ומורה .

לדעתי הרבה תלוי במורה עצמו .

זכיתי ומורתי הראשונה הייתה

כזו שידעה,איך ומתי.

אז לפני 25 שנה ,

נחשפתי לראשונה לאמנות.

מוזאונים,תערוכות ,ביקורת ,וציור בצוותא

עם אמנים ציירים,ובעיקר הרבה דיונים,

ויכוחים ,ותחושה של עולם חדש,מרגש,מאתגר

ומשפיע.

מאז אני חשופה ..

וזוכרת את מורתי הראשונה ,

ומודה לה  על שידעה איך ומתי.

שרה .

שאלה מורכבת.

מה המורה מלמד?

אומנות?

טכניקה?

דרך ראייה?

שפה?

אני מניח שמורה טוב מלמד מהכל.

תלמיד טוב מתנער מהכל.

אם למד באמת זה יזדקק לתוך כתב היד שלו.

אם העריץ, יעתיק את כתב היד.

אני חושבת שאחת הדרכים הטובות ביותר ללימוד הוא החיקוי. מרגע הלידה שלנו אנחנו מחקים ומתפתחים. למשל בחינוך באופן כללי הילדים מחקים את ההורים ויותר מכך - רבים טוענים כי הדרך הטובה ביותר ללמד ילדים היא לתת להם דוגמא טובה- ומה זו דוגמא אם לו מודל לחיקוי? אבל יחד עם זאת, החיקוי אמור להיות רק שלב - שלב של רכישת מיומנות, ורק אם במשך הזמן התלמיד לומד להשתמש במיומנות שנרכשה בדרך אישית ושונה ניתן, לדעתי, לקרא לזה אמנות. אז כן, צריך גם סבלנות ....

אני חושבת שבמקרה של הירשברג ותלמידיו מדובר על יותר מאשר השפעה של מורה.

מדובר על אסכולה עם גישה מאוד מסוימת לגבי ציור, מי שמגיע ללמוד אצל הירשברג יודע מה הגישה ומה הוא הולך ללמוד, הבחירה שלו נעשית מראש ולא עקב השפעה של מורה כריזמטי.

גם הירשברג עצמו אמץ אסכולה של ציור מסורתי ולא המציא את הסגנון. האמנים הטובים כן מצליחים להביא אמירה יחודית בתוך האסכולה הזאת, למשל יש הבדלים ברורים בין ארם גרשוני לבין אלדר פרבר.

זה עדיין לא אומר שאי אפשר לזהות היכן כל אחד מהם למד מהאופן הציורי. (אבל אולי זה בגלל שאין הרבה בתי ספר שמלמדים לצייר ברמה כל כך גבוהה בארץ). אבל במקרה זה החותם הוא חותם האסכולה הציורית.

מצורפת כתבה של סמדר שפי על תערוכה של אלדר פרבר בגלריה אלון שגב, מתיחסת גם היא לסוגיה של הסגנון הדומה.

לשאלתך אוריון בענין הציורים של תלמידי הירשברג.

1.התשובה נימצאת כבר אצלך. אתה כותב בערך כך : למרות שכל הציורים דומים זה לזה אני חושב שהם יפים עד שברצוני לתלות אותם בדירתי.

כך בדיוק חושבים ומרגישים גם הציירים,לדעתם זו הדרך הבטוחה להצלחה.

2.השאלה היותר נכונה היא : כיצד קורה שציירים צעירים וקהל חובבי האמנות רואים את הדרך הטובה לעצמם ביצירת "ציורים משובטים".

3.התשובה נימצאת בהתפתחות ההסטורית של אמנות המערב. הציור הלא פיגורטיבי (על כל זרמיו ויובליו) מיצה את עצמו אחרי מלחמת העולם השניה,וגווע בשנות החמישים. לא כך בישראל הצעירה. כאן שמר הממסד האמנותי (לכל רוחבו ועומקו) על הציור הלא פיגורטיבי כאילו הוא היהלום שבכתר.(חלק מהסיבות הן סיבות מסחריות שלא כאן המקום לפרט).

4.הרעב (אחרי תקופה כה ארוכה) לציור פיגורטיבי, הן אצל הציירים הצעירים והן אצל הקהל הוא כה חזק עד שמוכנים לאכול הכל, את הטוב והמקולקל גם יחד. מבחינתנו אין  כבר הבדלה בין מקוריות לבין התקרנפות.

בברכה

יעקב גבאי.

יעקב אני חושב שהטענה שהציור הלא פיגורטיבי מיצה את עצמו במערב אינה נכונה.

שהיתי שלושה שבועות בניו יורק וחרשתי גלריות ומוזיאונים והטון הוא של הציור המופשט וקונספטואלי.

באירופה הם הרבה יותר מחוברים לפיגורטיבי ותמיד היו.

אני חושב שבית הספר "התחנה" שבו מלמדים ארם גרשוני ודוד ניפו בא לתת מענה לתופעת הירשברג. אמנם תלמידים שלו אבל נראה מה יצא מהתלמידים שלהם...

באומנויות לחימה מודדים מורה לפי התלמידים שלו, והתלמידים של התלמידים שלו... ישנם דברים שאפשר לראות ולמדוד רק בצורה הזו (ואני לא מדבר על העתקה).