אני מרגישה שאבן נגולה...

לפני הפרידה מבעלי, פעמים רבות הייתי חסרת סבלנות לילדים וחשקתי שיניים על כל ריב שלהם וכל גחמה בנסיון לשדר רוגע  ולא  להתפרץ עליהם בעצבים. ההתנהגות נבעה בין השאר מהעובדה שרוב הזמן  אני הייתי איתם למרות שגם עבדתי קשה וכמובן לא נותר לי זמן לעצמי.

היום אני במקום טוב יותר, העובדה שהאינטנסיביות ירדה ויש לי יותר זמן לעצמי גורמת לי לרוגע ולשלווה. הילדים מרגישים את זה.

הם קיבלו אמא רגועה יותר, קשובה יותר והכי חשוב פנוייה לכל גחמה שלהם אם היא בגדר אפשרית...

ואצלכם?

אין מה להשוות

אני אמא אחרת היום

נקודה

מאד מנחם.

 בדכ זה הספור של האבות שסוף סוף מוכנים להשקיע .

 המוטו בילדים הוא בהחלט זמן איכות ולא כמות.

הקשבה ותקשורת , תקשורת , תקשורת.

 עיצה קטנה לאמהות החד הוריות החדשות:

 לא להפוך את הילד לשותף או פרטנר.  . 

 מאד חשוב גבולות וסמכות יחד עם תקשורת ופתיחות..

 בהצלחה

 שלכם שרי

מדהים כמה ככה זה גם אצלי. במסגרת חלוקת התפקידים המסורתית והחייבת, אני הייתי הקשוחה, התובענית, הוא היה האמפטי והרגיש (כמה קל לקחת את התפקיד הזה כשאתה פוגש את הילדים רק בלילה מאוחר, כשהם במיטה, או בבוקר, בכייף ששום דבר לא בוער לך.. )

אחרי, משלא נותרה ברירה, לקחתי את שני התפקידים. ומערכת היחסים עם הבנים, השתפרה פלאים.. רק בשביל זה היה שווה.

שבת שלום למגה פולניה...

אצלי הכל הישתפר מאז הגירושים.

אבל בגדול.

ולא כי איו לי או יש לי זמן לילדים... פשוט לפחות עכשיו הם שומעים רק קול אחד.

קול אחד שמנהיג את הבית

קול אחד שמנחיל חינוך וחוקים(לו אין בית, אז אין חוקים לשמור עליהם ..הוא גר במשתלה נטושה, שאותה הפך לחווה יפה)

יש שמחה בבית

יש סבלנות..

יש כבוד לאמא

יש לאמא הרבה הרבה מה לעשות בבית....

פעם הייתי "אמא חד הורית נשואה" והייתי חייבת להתחשב גם בקול שלו

היום אני אמא חד הורית , ואני מגדלת אותם לבד והם יודעים ומעריכים את זה

בן הזוג שלי חי כאן ומתוקף כך הוא "אבא חורג" שלהם כי אין אופציה אחרת  בעיני. מי שחי כאן איתי הוא בילט אין הופך לדמות מרכזית בחיי הילדים שלי.

ולא הכל דבש אבל 90 % כן......

אצלי זה ככה ממש.

אני חשה שאני אמא הרבה יותר טובה, הרבה יותר שלווה, הרבה יותר שלמה אחרי הגירושים.

ואני שומעת הרבה אבות שאומרים זאת: "אני אבא הרבה יותר טוב היום, אחרי שהתגרשתי..."