חלומו של כל יוצר הוא להיות חתום על יצירה שתשרוד שנים רבות אחרי מותו.

יצירה שתכניס לפנתיאון היצירות הקאלסיות,  ששורדות את תהפוכות הזמן.

רק מעטות מהעבודות מגיעות למעמד של אייקון בן אלמוות, לפריט שעובר מדור לדור ועם הזמן רק הולך ומשתבח, והמוצלחות שבהן זוכות להשתכפל על קווי היצור . 

מה גורם למוצרי עיצוב למינהם להכנס לפנתיאון המוצרים הקלאסיים, ואילו לפריטים אחרים להיעלם זמן קצר אחר השקתם?

כיצד קורה שאמן/מעצב מוציא תחת ידו יצירות שהופכות לקלאסיות, ואחרות שמצליחות לשרוד עונה אחת בלבד, מבלי להותיר אחריהן זכר?

האם מדובר ביצירות שיש בהן חידושים ופריצות דרך אמיתית?

או שמדובר ביצירות שמערכת יחסי ציבור משומנת, קשרים נכונים של היוצר ופרסום מתוחכם הופכים אותו לסיפור הצלחה.

הי רונית, את מדברת על עיצוב או על אמנות?

בנוגע לעיצוב, לא עולות לי כרגע דוגמאות לראש (ממש לא מכירה את הנושא כ"כ מקרוב), אז אשמח אם תספקי כמה דוגמאות ושמות.

בוקר טוב

אני מדברת גם על אמנות

בעיצוב אני יודעת שזה  קרה לשזלונג של לה קרבוזיה, לכורסאת ברצלונה של מיס ואן דה רוהה או לכסא הסולם של צ'רלס מקינטוש.

לעיצוב ולאמנות תכלית שונה ולכן קשה להכליל בתשובה.

עיצובים  צריכים לשלב פרקטיות עם יופי. אמנות לא צריכה להיות פרקטית, כמובן.

הרבה פעמים דווקא דברים חדשניים מדי מתקבלים בעקימת חוטם.

צריך איזון עדין בין הדרישות האלו.

חן חן  למרום  שפתחה את הדיון הזה.

אני מקווה שהבנתי את נושא הדיון.

אני יודעת מה חלומו של אומן.

חלומו שבזמן שהוא חי ולא אחרי מותו יתפרסם ויכירו בו.

הוא גם חולם שיציג במוזאון תל אביב או ירושלים, אבל בלי קשרים.

הוא גם חולם שיזהו את השם שלו עם העבודות שלו ולהיפך.

הוא גם חולם שארץ היא תחנה ראשונה כדי שמכאן יתפרסם בחול.

אבל כל זה לא קורה.

אני באמת לא יודעת מה החלום אומן ישראלי.

אני אשמח אם אתם אומנים ספרו על חלומות שלכם.

                                                                           הדר

 Arthur Rubinstein
Watercolor on paper
32 / 28 cm 

ARIE LAMDAN

שלום מרום

השאלה עצמה גורמת להעלות מיד בראש את כל הידע והזיכרון על עיצוב ואמנות ולבחון את עצמך על מה אתה זוכר מבית ספר ובעיקר איך אתה רואה את זה מאז ההרצאות של שנה א'.

שלושת הדוגמאות שנתת הן כולן דוגמאות בית ספר -שלוש כיסאות שמיצגים בגדול את המודרנא- מצחיק שתישעים שנה אחרי ועדיין מה שבבית ספר נחשב הוא מה שהיה כל כך מזמן - מצד שני זה קצת עצוב כי באמת שמאז המודרנא לא חזינו בתכונה כה רבה של עיצוב- הדוגמאות אפילו לא מרחיבות את הגדרת המודרנא אלא נישמרות בתוך הבאוהאוס- כן הכללתי את מקינטוש בבאוהאוס -אחרי מאה שנה - מותר לי.

ומה מאז -תלוי מתי למדת: סטארק, דרוכ דזיין, רון ארד, קארים ראשיד ונכון שאת קוראת את זה את מבינה שאני לא מצליח למצוא ברשימה הזו את הכוח של המודרנא.

כי המודרנא יצרה את העיצוב מתוך גדולה - מתוך תפיסת מציאות חדשה לחלוטין - מתוך התמודדות חדשה ונפלאה עם עולם חדש ואמיץ- עולם שהפך לעולם יחסי -עולם שהפך לאידאולוגי והמודרנא שיחקה עם העולם הזה. רגע אחד לפני המודרנה היה אקדח הטופי ואחרי המודרנא לא קרה שום דבר גדול באמת כי לא קרה שום דבר גדול באמת מאז -עד לפני עשור.

הדבר היחידי שהשתנה מאז שנות העשרים של המאה הקודמת הוא גוגל. ואם נעשה את זה מסודר - אניגמה - אפולו 16 - אטארי - מייקרוסופט- גוגל - אני מציעה רק עיצוב  אחד לרשימה: העיצוב הגראפי מבית: "אל תעשה כל רע" של גוגל - יום אחד שניסתכל אחורה נגלה שהפאנטיות העיצובית של פונטים פשוטים ללא צבע או צורה ייחודיים - ההתעקשות על פורמט על בסיס לבן - שינו את העולם.

אני רוצה להציג לפניך תרגיל שאני עושה לעצמי - אני שואל את עצמי בעומדי מול יצירה את השאלה אם היא נותנת לי משהו? -האם היא תורמת לעולמי? האם היא יכולה להיטיב עם ילדיי? המודרנא נתנה לעולם את הדרך להכיל את תאוריית היחסות בעוד שאידאולוגיות אחרות פחדו מהאפשרות שהכל יחסי וניסו להחזיר הכל חזרה לקופסאות הישנות. המודרנא נתנא לנו את ה"אמת בחומר" בעוד הפוחדים לא רצו להבין שהיופי נמצא בכל מקום אחר חוץ מהמקשט (חס וחלילה לא בפרוטונים), המודרנא ניסתה להכיל את(הנה זה בא): פציפיזם, פלורליזם, הומניזם, לאומנות, אנרכיזם, פשיזם, קומוניזם, סוציאליזם, קפיטליזם, יחסיות, קוואנטים, פסיכולוגיה, טכנולוגיה, ואידאל היופי.

ובעומדי מול דף תוצאות של גוגל אני מבין שאני מביט בתוצאה של הכלה של לא פחות מאשר את כל "מהפכת המידע"

לגבי אמנות: זה ניגמר בקוביזם -כמעט כמו עיצוב - רק שלאמנות אין גוגל משלה

דיון מעניין (בתור אחד שמתנדנד לו בזהירות בין שני העולמות), למרות שאני לא חושב שנקודת הפתיחה שלו נכונה - "חלומו של כל יוצר הוא להיות חתום על יצירה שתשרוד שנים רבות אחרי מותו."

חלומו של כל אדם (יוצר) הוא להגיע למימוש עצמי ע"י קבלה של כבוד, הערכה ואהבה ע"י יצירת דבר מה בעל ערך בכדי לתת לו ביטחון קיומי (מחסה, שתייה, מזון). פוסט בנושא הערך - "מכירת חיסול - כולכם מוזמנים" כבר כתבתי בזמנו.

בתור אמנים אני שואפים לתת מעולמינו הפנימי ודרך האמנות שלנו לחשוף את המובן מאליו שכבר נעלם מן העין, להזכיר את הדברים שאנו כל יום דנים בהם אבל הפכו להיות חסרי ערך וליצור ולהקנות לעבודתנו ערך. 

כיום לא מעט מוצרים (וגם אמנות זהו סוג של מוצר - את מוזמנת לראות את הדיון בנושא בפורום). מקבלים את ערכם ממחירם הרב אבל התועלת שלהם לרוכש היא כמעט אפסית (את מוזמנת לראות את הפוסט שהועלה היום - "קניתי תיק מעצבים ב-6000 ש"ח" (יש לא מעט אמנים שהיו מעוניינים שעבודתם תמכר במחיר כזה)  הפוסט דווקא מדגים יפה את הפרדוקס שקיים בימינו - הרי ברור שעלות העבודה של המעצב והתיק לא מגיע לסכום כזה, אבל המעצב יודע שאם הוא יתמכר את התיק שלו נמוך יותר הוא יאלץ למכור יותר תיקים שלו והסיכויים שערכם בעייני המשתמש יכול להיות יהיה פחות יותר (הצרכן יגיד לעצמו - קניתי אותו ב-200 שקלים - מחר נקנה עוד אחד...). מה שמעניין עוד יותר ומדגים מה קורה לחברתינו הוא שגם במקרה שלנו אחרי שהבחורה קנתה תיק ב-6000 שקלים עדיין יש לה אוסף תיקים נכבד בארון - היא קנתה בכדי למלא איזשהו צורך שהיא לא יכלה לעמוד בו - צרכים שנוצרים ע"י התרבות החברתית שקיימת היו. מה שעוד יותר מעניין היא שהיא הייתה חייבת לכתוב על כך (וכמעט בטוח שהיא תראה לכולם את התיק המהמם שהיא קנתה - וגם תגיד "אתם לא תאמינו כמה הוא עלה לי...") בשביל לקבל את אותה הכרה ומשוב מהסביבה שלה מומלץ לקרוא את התגובות - מאוד מעניינות מבחינה אנטרופולוגית/חברתית. 

בתור מעצב צעיר היו לי כמה מפגשים מעניינים אחרי שבניתי את האופניים הנ"ל ואנשים היו נגשים אליי ושואלים איפה קניתי או בכמה אני מוכר אותם והיו מוכנים לשלם סכומים מאוד נאים - יש משהו ברכושנות האנושית שהוא מאוד מעניין - להגיד על משהו שהוא שלך - ורק שלך או לחליפין - "אני עשיתי את זה".

my bike  

למורן :

אני מסכים לדבריך שאמן רוצה שיצירתו תכנס לפנטאון הנצח לאחר שסיים את חייו ותמשיך ותהדיר את שמו לדורות הבאים.

אין לי תשובה או נוסחה איך מגיעים למצב שכזה ,אני חושב שלאף אחד אין הסבר מה הקסם שהופך יצירה טובה ליצירה ניצחית.

לרעי דישון :

אני חולק על דעתך בקשר לרצונו של אמן בראש ובראשונה להתפרנס מאמנותו (זה חשוב אך זה בהחלט לא העיקר בחיי היצירה).

כדוגמא אני יכול להביא רק את נסיוני האישי.

כאמן וכצייר ריאליסטי פנו אלי מחברת לואי וויטון (כן, זה מהתיקים) לפני שנה אחרי שקיבלתי חסות מהם (לתחרות ציור שנערכה בהונג קונג) ברצון שהצייר להם ציור כשאלמנטים של מוצרי החברה והלוגו המסחרי שלה מופיע בו.(הציור היה צריך להיות מוצג במוזיאון לאמנות מודרנית שמקימה חברת לואי וויטון בפריס ואחכ להמכר לצדקה..)

סירבתי מתוך מחשבה שציור אינו כרזה מסחרית. הפסדתי רווח מסחרי מהיר וחשיפה בינלאומית אך שמרתי על רוח האמנות. ואני לא מצר על כך.

למזלי חברת לואי וויטון הבינה את הגישה הלא מסחרית שלי ולמרות הסירוב מצדי עדיין  כללה את הציור המקורי שלי בקטלוג הבינלאומי שהפיקה לארוע בהונג קונג.

הייתה לי תגובה יפה.. אך אחרי שאישרתי הקפה החליט שאין מקומה בדיון (הוא העדיף לשמור לי את התגובה במחשב המקומי שלי בתור סקריפט.. ).

אני לא מצליח לשחזר את הסדר של המילים היפות שכתבתי קודם..

מה שאומר שיש מצב שכל יצירה (או סידור של מילים) הוא חד פעמי..

אבל אנסה..בקצרה :

מחזק את רונתי - עיצוב <> אמנות,

מחזק את השאלה - האם ניתן להשוות בינהם?

מוסיף:

אולי יש טעם שאת "ה" חלום - להפוך ל"אחד החלומות" הרי למורן, רעי ויעקב חלום אחר.. 

מורן - חולמת להיכנס למוזיאון..

רעי - רוצה שהעבודה תביא לחם..

ויעקב  דואג לשמור על רוח האמנות.

מצב שבהקשר של הדיון הזה, התגובה של כל אחד מהם, משקף את הלך הנפש שלו בהתאם למיקום/מקום שבו הוא נמצא מבחינת החיים והיצירה...

צטט: A_Erez 2008-06-22 20:19:03

הייתה לי תגובה יפה.. אך אחרי שאישרתי הקפה החליט שאין מקומה בדיון (הוא העדיף לשמור לי את התגובה במחשב המקומי שלי בתור סקריפט.. ).

 

אני לא מצליח לשחזר את הסדר של המילים היפות שכתבתי קודם..

מה שאומר שיש מצב שכל יצירה (או סידור של מילים) הוא חד פעמי..

אבל אנסה..בקצרה :

 

מחזק את רונתי - עיצוב <> אמנות,

מחזק את השאלה - האם ניתן להשוות בינהם?

 

מוסיף:

אולי יש טעם שאת "ה" חלום - להפוך ל"אחד החלומות" הרי למורן, רעי ויעקב חלום אחר.. 

 

מורן - חולמת להיכנס למוזיאון..

רעי - רוצה שהעבודה תביא לחם..

ויעקב  דואג לשמור על רוח האמנות.

 

מצב שבהקשר של הדיון הזה, התגובה של כל אחד מהם, משקף את הלך הנפש שלו בהתאם למיקום/מקום שבו הוא נמצא מבחינת החיים והיצירה...

חחחח ארז אתה גדול אתה.

ספר על החלום שלך....

או שזאת לא הקהילה המתאימה?

ארז - ניתוח חד מבריק ונכון.

יעקב ידידי - מה שאני טוען  נמצא בראש הפרמידת הצרכים - "חלומו של כל אדם (יוצר) הוא להגיע למימוש עצמי" בכדי להגיע לכך עם עבודותו האמנותית היא צריך לפחות להתקיים ולשרוד.

שלא תטעה, גם אני אשמח להיות בגלריה, אולם לאו דווקא - לעיתים הסיפוק הטוב ביותר כאמן הוא הפידבק מאדם שלא מכיר אמנות מהי.

גם אני אביר בצבא האמנים (וכן גם אנו בקיץ הקודם בסדנת האמנים באיטליה עשינו שיתוף פעולה עם חברת הקפה illy - בשביל סדרת ספלי הקפה היוקרתית שלהם illy cup

 collection - אני הצעתי לקשט את ספלי הקפה שלהם בתמונות שצילמתי של הזבל משוק הכרמל - "illy garbage" - כך קראתי להצעה שמשום מה הם לא בחרו בה אלא ידידתי מארה"ב צ'לסי קנייט זכתה בה וב-3000 יורו.

אכן הדיאלוג האישי של כל אחד מאיתנו בין אמנות אישית לאמנות מסחרית קורה כל הזמן. שנינו הרי השתתפנו בתחרות האמנות "אינסוף לאמנות" שארגן בנק טפחות. היום הפטרונים של האמנים הינן חברות מסחריות שמעוניינות לקדם את עסקיהן בעזרת האמנות, ואילו אנו מעוניינים לקדם את עצמינו בעזרתן....

אני אסיים אחת מעבודותיו של אמן שאת אחת מעבודותיו יש לי בבית ואני מאוד מעריך - פטריק מימרן

 work by Patrick Mimran

http://cafe.themarker.com/view.php?t=483255