עוד פוסט מהבלוג שלי:
אתמול אחר הצהריים ביליתי באוניברסיטת תל אביב בחוג לתקשורת בפאנל שהוזמן על ידי פרופ' עקיבא כהן (ותודה על ההזמנה) בנושא "טוקבקיסטים, בין חופש הביטוי חופש השיסוי".
בפאנל השתתפו אלי הכהן המנהל המקצועי של מכון נטוויז'ן לחקר האינטרנט, דורון אביגד עורך אתר גלובס אונליין ואחרונה חביבה גם דבורית שרגל הבלוגרית הפוריה בתחומי ביקורת התקשורת אשר ידועה גם כוולווט אנדרגראונד כאן בקפה. אה כן, וגם אני.
הדעות שהועלו בפאנל היו מעניינות וייצגו מרחב מעניין.
פרופ' כהן פתח בהסבר לפיו ה"טוקבק" (כולל המילה הלועזית) הינו המצאה ישראלית. ואולי לא המצאה ישראלית במובן שהטוקבק הראשון בעולם היה ישראלי (אלי בכלל הפנה לרדיו כמקור הטוקבקים), אבל בהחלט המינוח הלועזי הוא ייחודי לנו, והיקף התופעה גם כן.
אלי הכהן סבר שיש מקום לצנזורה עצמית של אתרי אינטרנט שכן אחרת אנחנו מובילים לזילות המילה המקוונת, אשר פוגעת בתכנים עצמם, מדירה כותבים טובים רבים מהאינטרנט וככלל, לא רצויה (ראו כאן לדעה קודמת של אלי וכאן לתגובה שלי אליו ביחס לפרטיות וטוקבקים). אלי הלך צעד אחד קידמה, והדגיש שההסדרה נדרשת לא רק בגלל ה"מדמנה" אלא גם בגלל הפגיעת האמיתיות שגורמים הטקבקיסטים לאחרים. אלי הביא את סיפורו של "טוקבק מס' 6" אשר חשף בצורה חסרת אחריות את שם רופא השיניים שלא חיטא את כלי העבודה אחרי שטיפל בחולה איידס, וככל הנראה גרם להתאבדותו.
דבורית הביאה בצורה מאוד אישית ונוגעת ללב את הטרדות היומיומיות שהיא חווה בבלוג שלה ברשת, וכמי שנמצאת בלב ליבה של הביצה אין לי אלא להזדהות איתה. לדוגמא הציגה דבורית את
פרשת הטרול המטריד שלא נענתה לדעתה כראוי על ידי בית המשפט. דבורית תמכה בגישה של אלי כי נדרשתהסדרה של טוקבקים, אבל לא הסבירה איך מתבצעת הבקרה הזו.
דבורית הסבירה כי פםרסומים במקומות שאינם מוסדרים על ידה, כמו הבלוג שלה בקפה, מוצפים בטוקבקם ארסיים ורשעי לב, בעוד שבקפה היא מסוגלת לשלוט בנאצות ולהגן מעט על עצמה.
למעשה, גם אלי וגם דבורית הבהירו שלדעתם ראויה הסדרה של טוקבקים אבל לא הציגו פתרון חד משמעי (למרות שלפי דבריו של אלי הפתרון הראוי כנראה הוא הסדרה עצמית של אתרי האינטרנט עצמם, אם הבנתי נכון).
דורון הביא נקודת מבט פרקטית יותר, וסיפר לנו שעוד לפני שיש בכלל חוק או הסדרה עצמית מסודרת, אתרים דוגמת גלובס מצנזרים כ-30-40 אחוז מהטוקבקים, חלקם רק בשל היותם כוללים דברי הכפשה וחלקם בשל הכללת עובדות שלא ניתן לאמת אותן. דורון גם תמך בחופשיות רבה יותר של הטוקבקים.
אחרון, אני סברתי שההצעות להסדרה עצמית הן בגדר "מן הפח אל הפחת". הקניית הסמכות לבעלי האתרים ועורכיהם הינה טעות. לדעתי, העוול שנגרם באותם טוקבקים לא מנומסים ורעי לב (אשר אינם עוברים עבירה פלילית) אינו שקול כנגד הצורך להפעיל צנזורה כלשהי, והיתרונות עולים על החסרונות. כך למשל, סטודנטים שונים העירו שדווקא בטוקבקים לכתבות דוגמת טורי דעות, המגוון והעניין שיש בטוקבקים עולה פעמים רבות על תוכן הכתבה המקורית עצמה.
אני גם ציינתי את היתרונות שיש באנונימיות כדי להציף נושאים חשובים (דוגמת חושפי שחיתויות, למשל) וביקשתי שנספוג את הרע כדי להינות מהיתרונות שיש בהם.
עוד אמרתי שלדעתי, דווקא דוגמת הקפה מלמדת על כי אין צורך לחייב חשיפת זהות טוקבקיסטים בחוק, אלא די להותיר זאת לשיקול דעת האתר. כל אתר יחליט האם הוא מעוניין בחשיפת פרטי הגולש, אם לאו, וכל גולש יוכל להחליט לייחס את החשיבות המתאימה לטוקבק אנונימי מול טוקבק מזוהה (דבורית העירה שטוקבקיסטים אנונימיים פוגעים באותה מידה כמו כאלו מזוהים).
כל היושבים בפאנל הסכימו שכאשר נעברת עבירה פלילית או עוולה אזרחית (מעשה שבעולם הלא מקוון היה מביא להתערבות בתי המשפט), גם באינטרנט לא צריך להיות פטור. המחלוקת העיקרית היתה היכן עובר הגבול?
האם די ב"מדמנה" וברשעות השולטת כיום בטוקבקים כדי לחייב התערבות, או שמא עלינו לספוג את הרע כדי לקבל את הטוב?
על מה שדבורית חשבה על יום העיון ראו בבלוג שלה.
למאמרים שלי על פרטיות ואנונימיות באינטרנט ובטוקבקים.
הוספת תגובה על "חופש הביטוי או חופש השיסוי"
נא להתחבר כדי להגיב.
התחברות או הרשמה