קרוב לעשר שנים אני מחנכת, ובכל פעם שאני שומעת שר או איש ציבור מדברים על מעשה ה"שליחות" של המורים, אני נזכרת במעשייה זו. ביד אחת מהללים את המורים וביד השניה ומצביעים בעד קיצוץ שעות לימוד, קיצוץ בשעות אחיות בתי הספר והגדלת מספר התלמידים בכיתה.
והנה ספר שהמחברות מקמצות בו בשימוש במושג שליחות. גם רפורמות ארגוניות בנוסח הצעותיהם של אנשי עסקים מצליחים אין כאן, אלא טקסט עמלני ומדוקדק שמבקש להחזיר למוקד הדיון את האטום הבסיסי ביום יום של בית הספר: השיעור, ואת האדם המשמעותי במערכת החינוך: המורה.
זהו ספר המבקש להציע פתרון מעשי ל"מצב החירום" בו מצויה כהגדרתן של המחברות, מערכת החינוך בישראל, אבל הטומן בחובו גם חזון לעתיד.
לספר שלושה חלקים, הראשון המחזיק מחציתו של הספר מוקדש לתיאור מצב החירום ולאופן בו יש לדעת הכותבות להתמודד עמו. אלימות, בזבוז משווע של זמן השיעור בשל בעיות משמעת, אובדן סטנדרטים וזילות של תהליכי למידה והערכה, (למשל: דרדור ערכה של בחינת הבגרות, אינפלציה באבחון ליקויי למידה), סביבה פיזית מוזנחת של הכיתה, החצר וחדרי השירותים.
הכותבות מציעות תכנית עבודה דקדקנית ברוח "תיאורית החלונות השבורים"- מדיניותו של רודי ג'וליאני למיגור האלימות בניו יורק. "חזרה לאלף- בית" – כלומר: סדר, ניקיון ומשמעת. זו תכנית שעיקריה הן עקביות ואחדות שורות – כל בתי הספר צריכים "ליישר קו". הפתרון, כך הן טוענות, חייב להיות מערכתי ולא פרי יוזמה בודדת של מורה או מנהל. ותחילתו בהכרזה על מצב חירום במערכת החינוך ופרסום כללי התנהלות ברורים ומחייבים לכל בתי הספר בארץ, שיובאו לידיעת ההורים, המורים והתלמידים.
המלצות לשיפור
בחלק השני של הספר הכותבות מציעות שיפור של מערכת החינוך לאחר יציאה מאותו מצב חירום באמצעות הפיכת בתי הספר למעין מתנ"ס עם חוגים והכנת שיעורי בית בשעות אחר הצהריים. טענתן, המוצדקת לטעמי היא, שמערכת החינוך בארץ, עיונית מאוד ומספקת לתלמידים הזדמנויות מצומצמות ביותר לבטא שלל כישרונותיהם.
והחלק השלישי – בית הספר העתידי; חזון המחברות לבתי הספר של המאה ה-21, והתאמתם לעולם פוסט תעשייתי וגלובלי, בתי ספר שיש בהם העדפה של מיומנויות על פני ידע, ותפקיד המורה בהם הוא להנחות ולא ללמד. הן מתארות מעין קמפוסים אוניברסיטאיים, בתי ספר של עשרת-אלפים עד 20 אלף תלמידים, בהם יאותרו ויטופחו היכולות של כל תלמיד ותלמיד, ובתי ספר קטנים מאוד לאמנים ולספורטאים מצטיינים.
למרות הדברים הטובים בספר קצת מפחיד לשמוע את הבחנותיהן לגבי כמה נושאים. אחת הטענות המרכזיות של הכותבות היא, שכיום כמעט ובלתי אפשרי לסלק ילד מבית ספר, ויש לשנות מצב זה. "חינוך חובה הוא זכות שיש להיות ראוי לה" (עמ' 146) מי שמפריעים באופן עקבי, הן טוענות, אינו זכאי לחינוך במסגרת המערכת המרכזית, ויש למצוא לו מסגרת אחרת.
מפחיד אותי שיח שמתנה קבלת זכויות בסיסיות (חינוך חובה!) בחובות מסוימות, ויש לי חשש שבישראל הוא בשימוש ביחס לגורמים החלשים בחברה.
וילף ווילף כותבות: "לכל שיעור, בכל מקצוע, בכל נושא ובכל שיכבה יהיה מערך מפורט לפי תאריכי השיעור, שישמש את כל המורים בכל הארץ". והן מוסיפות כי מורים מנוסים ילמדו מורים צעירים וילמדו אותם להעביר את השיעור: "כפי שיש ללמד אותו".
בעיני זה חונק את מקצוע ההוראה: אין יצירתיות, התאמה לכיתה, לזמניה, לתקופות השנה, לדבר מה ספונטני שקרה בדרך לכיתה, למחשבה של ילד, לשאלה ששאל, לחדשות אתמול בערב. ללא יצירתיות, ללא אוטונומיה, איש מהמורים שאנו מעריצים ואוהבים לא ירצה לעבוד כמורה. המחשבה שיש דרך אחת ללמד סיפור בספרות, והיא הנכונה, היא בעיני מופרכת.
מחברות הספר כותבות שהגיעה העת להיפרד מהחינוך הלאומי, הממלכתי, לטובת אתיקה גלובלית, וממליצות על "בתי ספר שרואים בעולם, יותר מאשר במדינה ובלאום, את נקודת הייחוס שלהם". זהו רעיון
אמיץ. אולם עמודים ספורים אחר כך הן כותבות על: "הפיכת המורים הבכירים לחלק מרשת בינלאומית של מורים שתורכב בשיתוף העם היהודי. אחת לכמה שנים, מורים מישראל יישלחו לקהילות יהודיות בחו"ל...ומורים יהודים...יגיעו לישראל". ובכך, בהינף קולמוס הועלמו רבבות מורים ותלמידים ערבים שהם חלק ממערכת החינוך הממלכתית.
חשבו כמה יפה, לו בחלק זה, של החזון לעתיד היו רושמות משהו בנוסח: "ומורים מן המגזר הערבי יסעו ללמד במדינות ערביות שחתמו עם ישראל הסכמי שלום: ירדן, מצרים, ואולי גם סוריה ולבנון, ומורים מארצות ערב יבואו ללמד כאן". קשה לעסוק בחינוך ללא אמונה.
"בחזרה לאלף-בית, הדרך להצלת החינוך בישראל (ללא תוספת תקציב)", עינת וילף, מירי וילף, ידיעות אחרונות וספרי חמד, 222 עמודים
הוספת תגובה על "שני ספרי חובה:1. "סיפורה של מערכת החינוך הישראלית" 2. "בחזרה לאלף בית- הדרך להצלת החינוך בישראל ללא תוספת תקציב""
נא להתחבר כדי להגיב.
התחברות או הרשמה