ראובן,

כולי פליאה וחיוך רחב

על ההשקעה, על הסיפורים ותשומת הלב

את המשחקים ששחקתם זיהיתי למעט אחד - דודס.

תוכל להסביר לי מה הוא?

ממתינה לעוד ועוד ועוד

המון המון תודה

רויטל

רויטל,

הנה הגדרת המשחק "דודס" כפי

שהיא מופיעה בויקיפדיה

דודס הוא משחק המבוסס על משחק כדור הבסיס האמריקאי,

ולפיכך מצריך שתי קבוצות. כלי המשחק הם מקל קצר,

המחודד משני קצותיו, ומקל ארוך יותר. אחד מחברי הקבוצה

שב"בית" מניח את המקל הקצר על הקרקע, וחובט בו באמצעות

המקל הארוך כדי שיתרומם. משהתרומם המקל הקצר באוויר,

מנסה החובט לחבוט בו שנית, הפעם למרחק, כדי להספיק

לעבור במספר תחנות מסומנות מראש (במרחק של כ-20

מטר זו מזו) ולחזור חזרה הביתה, לפני שחברי הקבוצה השנייה,

קבוצה ה"שדה", יספיקו להביא את המקל חזרה לבסיס.

הקבוצות מתחלפות בתפקידיהן לאחר שכל חברי הקבוצה

שבבית סיימו את תורם. קבוצה מפסידה אם כל שחקניה

תקועים או שרופים.

אומנם אין לי הרבה סיפורי ילדות מ- ת"א הישנה "

אבל אני תמיד הזכור שבבית שלי הדלת היתה פתוחה ולא היה פחד כמו היום לצאת אל הרחוב

כולם הכירו את כולם .

זוהר שנעלם - החופש

גם קולנוע אופיר,דן, אסתר...

תל אביב של הילדות היתה קודם כל ים

על שפת הים אפשר היה להשכיר חסקה. וכמו בשיר, אין כמו החסקה...

היה פחות צפוף, סכר הסואן עוד לא נבנה, כך שחולות הגיעו משפך הנילוס. חולות זהב לעומק, מה שיש היום אלו השאריות

וצדפים. המון צדפים

מי הים היו נקיים וגם חור באוזון לא היה, או לא שידענו עליו, כך או כך בילינו שעות בים בלי חשש

שכרנו כסא נח, לא הפלסטיק של היום, והעברנו יום

הירקון היה נקי והיו מעליו רשתות דייגים. דגו דגי מים מתוקים. מאוחר יותר ( הרבה יותר מאוחר) מי הירקון הומלחו והדגה התחלפה לדגי מים מלוחים עד שנגמרו הדגים, או לפחות אלו הראויים למאכל

הייתה אפשרות לעלות על סירה גדולה ( ציבורית..) ולשוט, או לשכור סירת משוטים ולחתור

חתרנו עד 7 תחנות ובחזרה

על האקליפטוסים שצמחו על גדות הירקון חרטנו את שמותינו בסכין עם לבבות וחיצים

טוב, זה כבר בנערות. בילדות, המבוגרים חתרו ואנחנו  היינו נוסעים פאסיביים, לפעמים הרשו לנו לחתור קצת... צ'ופר

היו המון חולות בתל אביב, לא  החולות שהיו לפני שנולדתי, אבל היו

אני זוכרת שנהגנו ללכת ברגל , מרחקים שלי כילדה נראו עצומים  וכל הדרך הלכנו בחולות

היו המון פרחים בתל אביב. לפתוח ניצן של כלנית ולנחש איזה צבע יש בפנים. כלנית לבנה, סגולה, אדומה

והיו גם המון מגרשים למשחק. משחקי סכין, גולות, דודס, הקפות, מה לא...

 היו גם ברכות שחייה וגן חיות

שדרות בן גוריון, לשעבר שדרות קרן קיימת. בסוף השדרה היה גן החיות. מקום קסום

ובסמוך בריכת הדסה. שם למדתי לשחות

מוזיאון תל אביב הקטנטן והשומם היה בסמוך לבית משפט השלום, איזה מקומות נהדרים לברוח אליהם  במקום ללכת לבית הספר

צטט: ראובן פלץ 2008-08-13 03:24:48

רויטל,

הנה הגדרת המשחק "דודס" כפי

שהיא מופיעה בויקיפדיה

 

כך שיחקנו

תודה שהזכרת לי את העדלאידע

כל השנה חיכינו...

ובחלקי נפל לראות מהיציע, רחוב דיזינגוף קומה שלישית ( אף אחד לא שאל אז על מעלית )

והמפגנים של יום העצמאות, גאווה לאומית,  חסר  לא?

פטישי הפלסטיק, זו זוועה שנוצרה כשכבר  הייתי בוגרת. אין לי זכרונות ילדות כאלו, יש לי זכרונות של קונפטי שהשלכנו על התהלוכה

צטט: ריח 2008-08-14 01:02:10

אומנם אין לי הרבה סיפורי ילדות מ- ת"א הישנה "

אבל אני תמיד הזכור שבבית שלי הדלת היתה פתוחה ולא היה פחד כמו היום לצאת אל הרחוב

כולם הכירו את כולם .

זוהר שנעלם - החופש

פחות טעים אבל גם זה היה

מישהו זוכר את האזעקות והאפלה של מבצע סיני?

שחייה בשפך של רידינג במים החמים.

מלחמות בגינה ובשדה שהפך למגדלי דוד

האפריקאים שהיו משחקים איתנו שהיו באים למכון האפרוסיאני.

מכונת המים הקרים בבית הקיבוץ המאוחד.

לתפוס צפרדעים בשדה ליד רכבת צפון

שבט דיזינגוף איפה שהיום בית האופרה.

את הטיול הארוך ביותר שלקחו אותי אליו ערכנו כשחליתי בשעלת. קוקלוש. שכנה אמרה לאמי שצריך לקחת אותי לשוט על הירקון, שהאוויר הנקי מרפא את השעלת. אמי פחדה להגיד שזה יקר, גם אוטובוס לשני כיוונים גם מחיר הנסיעה בסירה. ילדים אחרים קיבלו גם סוכריות מחליף צבעים. אותי היא דחפה בכוח לחרטום שיהיה לי הכי הרבה אויר נקי. כשחזרנו באחת הפעמים, אחרי שהחלפנו שני אוטובוסים, כי הירקון היה רחוק מחוץ לעיר, והגענו לרחוב אלנבי וכבר היה חושך. על הכביש שמול הדואר המרכזי ועד לכיכר מושבות שכבו חיילים אנגליים עם כלי נשקם, מכונות ירייה פרושות על הכביש, ולא נתנו לנו לעבור. ראינו בניין אחד בוער וניירות שרופים עפים ברוח לרחוב. אמי אמרה לי להרים ידיים הרימה את שלה ורצתה לעבור. הם לא נתנו לנו האנגלים. היינו צריכים ללכת סביב סביב והגענו הביתה מאוחר מאוד. אמי ספרה משהו לאבי והוא אמר שכן, האצ"ל או ההגנה, עוד לא יודעים התקיפו איזה בניין. אלה זיכרונות? שנותיי עוברות בעמעום מה אך אני זוכר את מלחמת השחרור. אני זוכר שטיילתי ברחוב אלנבי שהפציצו את התחנה המרכזית ואמבולנסים נסעו בטירוף ואני רצתי אחריהם לבית חולים הדסה לראות את הפצועים מורדים. כשחזרתי הביתה מאוחר בלילה מכוסה בדם ראיתי את התקף ההיסטריה הראשון הזכור לי. אך הזיכרון שרדף אותי יותר מכל גם בחלומותיי היה קשור גם הוא בהפצצה על תל אביב. אינני יודע איך הגעתי לגן מאיר שלא היה קרוב לבית ולא היה מגרש משחקים טבעי שלי. ממול, ברחוב קינג ג'ורג' היה מפעל קרח. לפתע נשמעה אזעקה ומטוס מצרי ירד בצרימה מפחידה מעל העצים. נשמעה פצצה וצעקות. ואני כילד סקרן רצתי החוצה לראות מה קרה. ברחוב שכבה מרוסקת על צידה עגלה עמוסה קרח וסוס שהיה קשור אליה שכב בריסוק איברים על הכביש. המראה רדף אותי בחלומות ושנים אחר כך צרוף הצבעים שחור אדום לבן היה גורם לי לבעתה. בקיץ לקחו אותי לים. לילדים העשירים היו טיארות. עפיפונים צבעוניים. לנו היו קיפקות. עפיפונים מניר מחברת שעשינו לבד משולשים קטנים לבנים ומה שהיה חשוב הוא הזנב. מי יעשה זנב ארוך ארוך לקיפקה שלו. ולפעמים היו כועסים עלי על בזבוז הדפים. הבעיה הגדולה הייתה למצוא חוטים מספיק ארוכים. שהקיפקה תעוף לגובה. הקולנוע שלי היה שנים רבות קולנוע זוהר ברחוב סלמה. ועדן ברחוב לילנבלום. בחגים היינו הולכים לאופיר או מוגרבי כדי להנות גם מהגג הנפתח שלעתים עניין יותר מהסרט.

מאוחר יותר הפלפל ברח ארלזורוב פינת דיזנגוף על הגבעה ( לפני ששיטחו אותה. ומאוחר יותר מלך המיואשים, עוד פלפל .

משחקי הילדים והנערים שרובם כבר הוזכר על ידי אחרים.   גלידת  ויטמן המקורית ברח אלנבי.

 ויש להניח שאזכר בעוד ועוד

דני היקר

הזכרת לי את הקיפקות והטיארות ... איזה זיכרונות יפים.

אם כבר אנו מספרים על מלאכת "בנייה" אני נזכר שהייתה

תקופה בה בנינו קורקינטים עם גלגלי קוגלגרים, ואף יצקנו

חרבות מעופרת בתוך תבניות שהיינו חוצבים בלבנים.

לגבי בתי הקולנוע הפתוחים למיטב זיכרוני רק בתי הקולנוע

עדן,  גן רינה וארגמן היו עם גגות פתוחים.

במוגרבי אני לא זוכרת. באופיר הגג נפתח

זכרונות מתל אביב.

כדי שאולד אמי נסעה מראשון לציון ושהתה בנוה צדק אצל חברה עד ללידה-כדי ללדת  אותי בבי"ח "פרויד"

[היה פעם כזה].

כנראה מאז הרגשתי תמיד תל אביבית..

כילדה היינו באים לחוף הים בתל אביב

כנערה הייתי באה לבריכת גורדון ולבלות בבתי קפה בדיזנגוף

ולרקוד במלונות.

אח"כ לקונצרטים ולאופרה בטיילת [כחיילת בחינם ואח"כ עם כרטיסי חינם שהשגתי]

ותמיד תמיד לאורך כל השנים-לקניות של בדים ובגדים. 

 כעת אני מתנדבת בפרויקט" העיר הנגלית לעין "המתעד אלבומים של מי שמעונין

שיש בהם צילומים של משפחות,מקומות ארועים בתל אביב.

לכבוד 100 לתל אביב.

שולה