זוכרת את ההאפלה של מבצע סיני

לפני הבית נערמו שקי חול לחסימה

ואנו בכל אזעקה היינו יורדים לדירה בקומה הראשונה

כי לא היה מקלט

כל החלונות מכוסים

רח הירקון

מול הים.

היו גם הערבים על שפת הים

יפה ירקוני

ריקודים בבית הקפה

אבטיח

אבא היה סנדלר במקצועו, התקבל לעבוד בחנות לנעליים

אורטופדיות "לידו". החנות הייתה ממוקמת מול בתי-הקפה

 של חסקל איש "כסית" ו"רוול" ברחוב דיזנגוף.

כדי לקרב את המשפחה למקום עבודתו עברנו לגור בכיכר

 צינה דיזנגוף.

התגוררנו בדירת שני חדרים, קומה רביעית, בלי מעלית,

 המרפסת תצפתה על הכיכר.

הכיכר בימים ההם הייתה שטוחה, מוקפת עצים עם   דשא

 ומזרקה במרכזה.

על גגות כמה מבנים דלקו פרסומות ניאון.

זכור לי במיוחד שלט הפרסומת של חברת "מיץ פז",

שלט שהאיר את דירתנו עד לשעות הקטנות

של הלילה.

רעש האוטובוסים היה בלתי נסבל. קו 5 עצר בדיוק

מתחת לבית והפריע את מנוחתנו.

כאשר הגענו לכיכר לא נמצא שם עדיין סופרמרקט.

המסחר התנהל בחצר האחורית הקטנה של בנייננו.

פעלו בחצר מספר חנויות שאליהן באו שכנים ותושבים

בני המקום.

חנות המכולת של וולף הרומני, חנות הדגים של ליבסקינד,

חנות הירקות של יהושע, חנות הבשר של הקצב קריבושה

(האבא של המוזיקאי).

בשני המעברים אל החצר סחרו שאול מוכר הפלאפל,

דוד מוכר דברי-הימאים ואשר מוכר הפרחים.

ברדיוס מאתיים מטר הוקמו מרבית בתי-הקפה של ת"א 

ופעלו שם חמשה בתי קולנוע: תל-אביב, אסתר, חן,

הוד ומקסים.

במוצאי שבת הכיכר התמלאה מבקרים ומבלים. 

בבניין קולנוע אסתר הייתה המסעדה של "הועד למען

החייל" מאות חיילים צעירים סעדו בה מדי יום. 

באולם זה שוכן  היום הבנק הבינלאומי הראשון.

 ממול בבניין קולנוע "חן" התפרס על קומותיים "המשביר     

לצרכן" לאחר מעברו לדיזנגוף סנטר בתחילת שנות

השבעים נרכש המקום ע"י בנק הפועלים. 

על הגג בבניין לצד מרפסתנו הוצב מסך גדול, על

המסך הוקרנו קריקטורות שצוירו ע"י קריקטוריסט

בהקרנה חיה.

"שבוע הספר העברי" עבר משדרות רוטשילד לכיכר ונפתח

כהרגלו מדי שנה. אלפי קוראים פקדו את דוכני הוצאות

הספרים השונות.

 בימי העצמאות ובחג הפורים הציבה העירייה במות לבידור

 הקהל. בחג החנוכה הודלקו נרות. בערבי כיפור התאספו

מתפללים סביב בריכת המזרקה ורוקנו לתוכה את תכולת 

 כיסיהם במנהג "התשליך". בכיכר התקיימו גם עצרות,

 הפגנות וכנסים פוליטיים לפני בחירות.

בית הספר החדש שלי "תל-חי" שכן ברחוב זמנהוף.

המעבר אליו לא היה קל בשל הפערים בחומר הנלמד

בין בית-ספר "דרומי" ל"צפוני". השתלבתי חברתית

והתבלטתי במיוחד בתחומי הציור והספורט.

 בציור, קיבלתי את תפקיד מאייר "הד תל-חי" (העיתון

 של ביה"ס) עיצבתי תפאורות וגם את סמל הארי השואג

 לכיס חולצת התלבושת האחידה של בית הספר.

(על פי פסל הארי בתל-חי של הפסל מלניקוב).

בימי שישי בערב יצאנו קבוצת תלמידים לרקוד, לפטפט

ולפצח גרעינים על הספסלים בכיכר.

מדי פעם תלמיד או תלמידה ארגנו מסיבת יום-הולדת

בביתם. רקדנו שם לראשונה טוויסט וסלואו לקול שיריהם

של פול אנקה, צ'יבי צייקר, קליף ריצ'רד ואלביס פרסלי.

האירוע החשוב לנו באותה תקופה היה ללא ספק הגעת

להקת "הצלליות" עם הזמר קליף ריצ'רד להופעה בבית

הקולנוע "תל-אביב". שלושת אלפי הכרטיסים נחטפו

מיד עם פתיחת הקופות. בלית ברירה בילינו את הערב 

בפאתי בית הקולנוע מתבוננים בקינאה על בני המזל  

שהצליחו להיכנס לאולם, ונרגשים מגודל האירוע.

תודה רבה לטלי מליכס שהזכירה לי את חנות הדגים של ליבסקינד

(הסבא והסבתא שלה) שהייתה בחצר צמודה לצד חנות המכולת של וולף.

שם היינו קונים את הקרפיונים לשבת.

תודה רבה ראובן

הדפסתי לילדיי והם מהופנטים מהסיפורים שלך :)

ממתינים לעוד

קבל בנתים *

אני גדלתי ברחוב בלפור. ההווי של הילדים היה היכרות ושליטה מוחלטת בכל הדרכים מאחורי הבתים, דרך כל החצרות, דרך כל השבילים בגן יעקב, דרך השיחים הנמוכים שהיו בשדרות רוטשילד (לפני שהשדרה הפכה להיות כל כך פומפוזית. זה היה הרבה יותר פשוט ורגוע.) הבתים הנטושים שחלקנו כלפיהם פאניקה משותפת, פחד, ומשיכה עזה גם יחד, כמה בתים על עצים, בד"כ מעל לבתים נטושים.

חיינו חצי מהזמן בחוץ והסתובבנו וטיילנו בעיר בכל עונות השנה, לבד, עם ילדים אחרים, עם משפחה. עיר השוטטות הנפלאה.

בית הספר גבריאלי הכרמל עם המנהלת הבכלל לא נחמדה ולא מתקשרת צופיה מלר, המורה הנהדרת שלי שרה ראופמן שלעולם לא אשכח אותה. ביה"ס עדיין היה סיוט, אבל היא הבינה אותי. 

קניות כל יום שישי עם אמא והרבה סלים בשוק הכרמל, שאם חולדאי (טפו טפו טפו שלא יזכה. הקש בעץ, הקש במח) יהפוך אותו לאיזה חיקוי מפלסטיק של מקומות בחו"ל לצורך קמפיין בחירות. שלא יגע בזה למען השם ולמען זכרה של תל אביב... ננקה אותו גם בלי עזרת מי שהפך לי את עיר אהבתי  לקניון מלוקק וגרם לי לצאת ממנה בלית ברירה. (אין כסף לשכירות).

ים ואבטיחים וארטיקים ומגדלי חול על חוף הים

שינה על חוף הים

טיולים ביפו, כנאפה, מלבי, באקלוות הביתה, ועוני מרוד והזנחה- כמו אז גם היום-  עד שחולדאי יעשה מיפו עוד קניון מעוצב למליונרים כמו נווה צדק, והוא כבר התחיל... (טפו טפו הקש הקש, לחש לחש, שיקללו גילגמש)

רחוב שינקין שמה שהיה בו זה: קפה תמר, בית המרקחת של אביבה, חנות החשמל של משפחת אוזן, חנות תבלינים ואגוזים קרוב לאלנבי, בית דפוס מול המתנ"ס, הכיף של פתיחת האוזן השלישית למרות שהיתה להם נטייה להיות סנובים מן היום הראשון (וממשיך בעקביות עד היום), חנות ביצים, רותי ואיציק,

המעדניה של אוכל יהודי בפינת פאיירברג, חנות עיתונים, בית דבר (שאבא שלי לקח אותי כמה פעמים פנימה לראות את מכונות הדפוס ), בית הספר של הילדים של ישיבת בעלז שעדיין שם. תמיד זה הכל סגור ומסוגר היה נראה לי קשה, אבל אהבתי שהם בשכונה. הם תמיד נראו מאוד מסורים לעניינם.

את קהילת חב"ד הכרנו טוב יותר. היינו הולכים בחגים לשטייטעל בנחלת בניימין. שמחת תורה החג השמח ביותר, כולם שיכורים כמו שצריך, חמין, הקפות ושירים, אני על הכתפיים---  חגיגה ואושר ושירה. בסוכות מתארחים אחד אצל השני בסוכה.(גם אצלינו בחצר)

טיולים דרך שדרות רוטשילד דרך גן יעקב לשדרות ח"ן, שתמיד איכשהו הסריחה יותר משדרות רוטשילד מהפירות של  הפיקוסים.

בית אריאלה, תמיד החלון עם הבובות בפתח אולם ספרי הילדים היה יוצר איזה הלם סוריאליסטי.

מוזיאון תל אביב שאם משהו היה נחמד בו זה שדווקא התערוכות לא התחלפו כמעט לעולם אז הכרנו את הכל בעל פה. חוץ מזה די משעמם, עד היום.

גינת שטראוס הדי שוממה, ר"ח אלנבי שתמיד היו בו טיפוסים רק של רחוב אלנבי, ביקורים אצל רובינזון וחיפושים במחסן שלו, לאכול נקניקיות

אס על נחלת בניימין,

ללכת כל שנה לראות את הזיקוקים בכיכר מלכי ישראל, 

רחוב דיזנגוף הסגור לתנועה בשבת היה נהדר וכיף לטייל בו, תמיד תחושה חגיגית, שעדיין יש ממנה משהו, אם כי עמוס ואופנתי כל כך שצריך לבלוע הרבה רוק ולסתום הרבה את האף לאינפלציית מיתוג חסרת חוש אסתטי כלשהו.

המאפייה הכי טובה היא זו שעל המלך ג'ורג' מול מרכז בעלי המלאכה. אבל נסגר היום החלק הגדול שלה ורק החנות הקטנה ממול נשארה....  היה נהדר לשבת שם. לא העמיסו עלי שום "אווירה" עם איזה קונספט. כשסבתא שלי היתה באה לבקר היינו יושבים שם ואוכלים קרם שניט, שדווקא הוא היה יותר מוצלח אצל ההונגריות על דיזנגוף. כל שבת קנינו שם חלות מתוקות, וגם אזני המן נהדרות בפורים, וגם עוגת בבקה אדירה מדי פעם. הכל טעים שם.

והעצים האדירים והיפים של טיפת חלב ברח' בלפור מול המרפסת שלנו. היינו שם הרבה פעמים (אנחנו הרבה אחים).  עכשיו זה למבוססים+ בלבד. אם זה בכלל עוד מתפקד. אולי חולדאי הולך למכור את זה למישהו פרטי שיעשה מזה איזה "מלון בוטיק"- שבמקום חיסונים לתנוקות והדרכה לאמהות יקח מחירים ללילהכמו חצי שכ"ד שעולה לי בגלות. אבל מיצריך שטויות כמו חיסונים והדרכה. אולי אפילו יהיה שם עוד ביסטרו! וואווו!!! לדבילית מאלנבי יהיה עוד אייטם מקושקש לכתוב עליו.

כמו שהמבנה המקושת שבפרוייקט "לב תל אביב" היה אמור להיות ספרייה ציבורית (זה היה חלק מההסכם שבהריסת בית החולים הדסה, ובלי דירות המיועדות לבעלי כיס בעומק רגיל. איזה ספרייה ואיזה נעליים. אבל המפונים מכפר שלם עדיין ברחוב. אולי הם יכולים לחלום שיגורו בתוך ספרייה ריקה.)

וכולי וכולי, עטוף בכאב לב על החמסנים האטומים שלא ידעו איך לשמור על מה שיפה למרות שיש להם המון כסף.

איך

איך שכחתי את שבת בדיזנגוף שסגרו והפכו את הרחוב למדרחוב.

הייתי צועדת בין סבא וסבתא שלי, שהיו מעיפים אותי מידי פעם באויר

כמה געגועים יש לי לאותן שבתות של חום, אהבה, וחופש בכל קפיצה

תודה זהר על שהזכרת לי

תל-אביב שלי 1966-1964

שנת 1964, המיתון הגדול כבר בפתח.

אימא החליטה לצאת לעבוד כדי לעזור

בכלכלת הבית. היא מצאה עבודה בניקיון.

ניקוי משרדים של חברות הסרטים פרמונט,

וורנר ברוס, מטרו גולדן מאייר ופורום-פילם. 

משרדי חברות הסרטים היו ממוקמים 

בבניין בן חמש קומות ברחוב אלנבי מול

בית הקולנוע מוגרבי.

הסרטים.

ריח עשן סיגריות נישא בחלל החדרים.

נכנסתי לארכיונים גדושים במאות קופסאות

מתכת עגולות של סלילי סרטים, עברתי 

בין שולחנות העריכה.

נמשכתי במיוחד לפרסומות ולכרזות שהיו

תלויות על הקירות.

זכורות לי הכרזות הצבעוניות של הסרטים: 

בן חור, עשרת הדיברות, חלף עם הרוח, 

קליאופטרה וחמישים וחמש יום בפקינג.

בחברת פורום-פילם היו בעיקר כרזות 

שחור לבן מסרטי הפעולה של השחקן 

הצרפתי אדי קונסטנטין.

על לוח עץ לבוד גדול במסדרון הכניסה 

למשרדי חברת פרמונט היה מצויר משה

רבנו (השחקן צ'רלטון הסטון) אוחז בשתי 

ידיו את שני לוחות הברית.

הסרט הוקרן בבית הקולנוע אלנבי וזכה  

להצלחה רבה.

קלארק גייבל וויויאן לי - חלף עם הרוח

צ'רלטון הסטון - משה ובן חור

אדי קונסטנטין

קנה או שכר סרטים להקרנה.

הסרטים הוצגו תחילה בבתי הקולנוע הגדולים

בעיר, ואחרי כמה שבועות, כשכוח משיכתם 

נחלש, היו עוברים אל בתי הקולנוע השכונתיים,

הקטנים.

הסרטים המצליחים היו עוברים מעיר לעיר

ומיישוב ליישוב, והמצליחים שבהם היו מגיעים

להקרנות חוזרות.

בתקופה ההיא עוד לא הייתה טלוויזיה בארץ,

ההליכה לבתי הקולנוע הייתה הבילוי הנפוץ

והפופולארי ביותר בישראל.

בתל-אביב לבדה היו יותר מעשרים בתי קולנוע.

הלכתי לראות את כל סוגי הסרטים שהוקרנו על

המסכים.

חזיתי במערבונים בכיכובם של ג'ון ווין, גרי קופר

וקירק דגלאס בהצגות יומיות בבתי הקולנוע דן,

תמר ומתמיד.

עד היום זכורה לי סצנת מפגש השליופת 

המותחת באמצע הרחוב של גרי קופר בסרט

"בצהרי היום" בו כיכב גרי לצד גרייס קלי

המקסימה.

ג'ון ווין

גרי קופר - בצהרי היום

קירק דגלאס

צפיתי בחדווה בסרטים מוזיקאליים כמו

"מטריות שרבורג" בכיכובה של קתרין דנב

היפיפייה. סרט בבימויו של ז'אק דמי שהוקרן

בבית הקולנוע מקסים,

ובמחזמר "סיפור הפרברים" בכיכובם של הרקדן

המוכשר ג'ורג' צ'אקיריס ונטלי ווד הצעירה.

ברקע התנגנה לה המוזיקה החדשנית של

המלחין היהודי ג'ורג' גרשווין. הסרט הוקרן

בבית הקולנוע פאר.

התרגשתי בסרטים רומאנטיים בהצגות ערב.

בסרטו של הבמאי הצרפתי רוז'ה ואדים

"אלוהים ברא את האישה" בכיכובה של כוכבת

הקולנוע הסקסית בריז'יט בארדו, שנישאה

לרוז'ה ואדים בעקבות הסרט המשותף. 

הסרט הוקרן בבית הקולנוע זמיר.

ב"סיפורים קצרים", סרט רומאנטי אחר, באחד

הסיפורים כיכבו השחקנים האיטלקיים מארצ'לו

מסטרויאני הנפלא וסופיה לורן המדהימה.

הסרט הוקרן בבית הקולנוע בן-יהודה.

ראיתי בתקופה ההיא אין ספור סרטים, ואני 

עדיין מתרפק על הימים והלילות היפים ההם.

הייתה תחושה כזאת של יחד. כולם נפגשו עם

כולם מחוץ לבתיהם. ברחוב, בתיאטרון

וכמובן בתור לקופה של בית הקולנוע.

קתרין דנב - מטריות שרבורג

נטלי ווד - סיפור הפרברים

בריג'יט בארדו - ואלוהים ברא את האישה

סופיה לורן - סיפורים קצרים

איזה פוסט מקסים ותודה במיוחד לראובן על כל התמונות והזכרונות.

תל אביב של פעם...

כן, גם אני נולדתי בתל אביב, בבית חולים "אסותא" . כבר אז הייתי צפונבונית

בי"ס "הכרמל" שהיו בו תלמידים גם משכונת נורדיה - איפה שהיום דיזנגוף סנטר- שהיתה שכונה של צריפונים ומהצד השני תלמידים מבתי השוקולד, רחוב תרס"ט, מול היכל התרבות, שהיו עשירי הארץ.

רק אז לא הרגישו בהבדל בין הילדים. לא ענין את אף אחד להורים של מי היה כסף ולהורים של מי לא. גם במוצא לא ידענו להבדיל וזה לא רק זכרונות ורודים אלא גם משיחות של השנים האחרונות מילדים שבאו מהצריפונים שמספרים שלא הרגישו שום אפליה של כסף או מוצא.

אסיפות הכיתה ליד "הבימה", הבנים שלקחו אותנו לשייט רומנטי על הירקון.

קולנוע תל אביב שנפתח אז והיה שיא הפאר. כן הזכירו את ה"צלליות" שהופיעו שם וכן הייתי בהופעה. טעם של חו"ל. המריבות הבלתי פוסקות בין הילדים מי יותר גדול אלוויס פרסלי או קליף ריצ'רד.

וגן החיות עם "השמן" שהיה נדמה לי השומר.

אלו הן האסוציאציות הראשונות והמהירות שצצו לי למקרא הפוסט. ואת פוטו "גורדון" בשדרות רוטשילד שאליו היינו הולכים להצטלם מישהו זוכר?

ומצאתי גם תמונות. אחת מפוטו "גורדון" עם חתימה שלו והשניה לפני כלוב הפיל בגן החיות

ונא לא לצחוק על הסרט הענק בשיער

יוכי, את מזכירה לי נשכחות.

למדתי בתל-חי ומכיוון שלא היה

לנו בית מלאכה באנו לשיעורי

המלאכה בבית הספר "הכרמל"

זכור לי שניסרנו, שייפנו  וצבענו אייל

בפוליטורה והדבקנו אותו על עץ

לבוד.

יוכי , התמונות מקסימות!!!

גם לי יש תמונות מפוטו גורדון , רק שהן לא לצפיייה

ראובן, שוב עשית כתיבה משובחת ונפלאה.

התמונות והסיפורים מרתקים בהחלט.

תודה לך, נפלא לחזור במנהרת הזמן.

נוסטלגיה וסנטימנטליות - זכרונות קולנוע אסתר

זיכרון הסרט הראשון שראיתי היה "אצבעוני" או אולי "הקוסם מארץ עוץ". בן כמה הייתי? איני זוכר, אולי שלוש, ארבע ואולי כבר הייתי בן חמש. בעיני רוחי אני רואה יציע קולנוע גדוש ודחוס, ילדים והורים, מסך קולנוע אדום ופתאום נשמע הגונג המבשר על תחילתו של הסרט. עלילתו של הסרט כבר אינה חשובה.
 המקום - קולנוע "אסתר", ככר דיזנגוף. התקופה - מתחילת שנות הששים ועד תחילת שנות התשעים. ההתרחשויות חקוקות בזיכרוני ובלבי כנכד הבעלים - משה ואסתר נתנאל.

(יליד תל אביב, תלמיד בית הספר "הכרמל" ותיכון עירוני א').
בית הקולנוע והמסעדה (בר-בי-קיו) שפעלה מתחתיו היו ביתי השני מאז שעמדתי על דעתי. כל רגע פנוי הועתק למחוזות הככר. שאון המולת האוטובוסים, דוחק ההמונים, ניחוחות המאכלים, מראה הקהל הצובא על פתח הקולנוע והכול בציפייה לשעה שעתיים של שיכרון חושים, של עולם דמיון וחלומות, לחוש את הבלתי ניתן להשגה - האשליות שעל מסך הקולנוע.
קולנוע אסתר נבנה בשנת 1939 בידי סבי וסבתי, הזוג נתנאל, יוצאי העיר עדן שבדרום חצי האי ערב. אדריכל הבניין היה יהודה מגידוביץ, שהשכיל לשלב בבניין שנבנה בסגנון "הבאוהאוס" מוטיבים ארכיטקטוניים ייחודיים. במשך עשרות בשנים נחשב קולנוע "אסתר" לטוב ולאיכותי שבין בתי הקולנוע בעיר תל-אביב. הסרטים שהוקרנו בו היו ברובם סרטים הוליוודים אך במהלך שנותיו ובמיוחד בשנות השבעים והשמונים הוקרנו בו מיטב הסרטים הצרפתיים.
בשנת 1992 נסגר בית הקולנוע. נעלמו המראות ונשארו הזיכרונות. כותלי הבניין הריק מאדם המשיכו להקרין את עלילות הסרטים. מהלכי המדרגות הכמו מלכותיים המשיכו לספר את סיפור קהל הצופים ששחק את מרצפותיו במשך השנים. בניסיון לשמר את העבר ובמבט לעתיד החלטנו להופכו למלון מיוחד - מלון סינמה.

כמתבקש מבניין נוסטלגי ועל מנת לעורר את הסנטימנטים הוספתי בכל פינה מפינות המלון את סיפורו של הקולנוע. לובי המלון שוחזר כפואיה הקולנוע ובסגנון ה"באוהאוס", כשבמרכזו ניצבת מכונת ההקרנה משנות הארבעים. חדר המדרגות המונומנטלי הושאר כפי שנבנה בשנת 1939,  בתוך חלל הקולנוע נבנו חמש קומות של חדרי מלון. אליהם יצקנו את אווירת הקולנוע באופי הרהיטים ובתמונות כוכבי הקולנוע. אלו ממשיכים להביט אלינו מכותלי המלון או שמא ראוי לומר מכותלי הקולנוע - בית חזיון האשליות.

ואם כבר הזכירו את קולנוע אסתר...מישהו זוכר את הספריה של מירה שהיתה לידו?

והספריה הראשונה שלי, הספריה של סלי, ברחוב כרמיה מול החורשה? סלי שנדמה לי היה אז רווק "זקן", בטח בשנות העשרים שגר עם אמא שלו..זוכרים?

ואגב לתל אביבים של פעם ולא כל כך של פעם, בוגרי בי"ס "הכרמל" לימים "גבריאלי" עוד שנה בדיוק יהיה כנס מחזורים לרגל יובל וחצי לבי"ס או פשוט לשנת ה 75

http://www.gavrieli.net/index.asp?id=878

בלילות היינו שומעים את שאגות האריה מגן החיות

ובימים, מירה היתה נוזפת בנו שלא נלעס מסטיק בספריה

אותי היא הפחידה יותר מהאריה, כי הספרניות של אז היו מסתובבות חפשי.

השבוע הסתובבתי עם מישהי ליד הירקון, וסיפרתי לה שפעם שחיתי במים האלה

היא נתנה לי את מבט הבילהרציה שלה ואני יכול להשבע שמאז היא אפעס מרוחקת.

אבל יש לי איזה נושא לא פתור עם תל אביב של פעם

בגן העצמאות היה אולם קטן ובו לימדו לרכב על סקטים

לאיש קראו צ'ארלי וזה היה בערך מול בית ספר דוגמה (או דוגמא, נו אל תקחו אותי מילולית עכשיו)

אני מנסה להעלות את הזכרון שיש לי מצ'ארלי המורה לסקטים בהזדמנויות שונות

ותמיד...אבל תמיד, אף אחד לא זוכר דבר כזה.

בחלוף השנים, ואנחנו מדברים כאן על הרבה שנים, הולכת ונלחצת לי הרגשה שאני לגמרי מדמיין את הצ'ארלי הזה

והדבר הזה הולך וגדל בחושך, כי עצמי מספר לי שאם אני מדמיין צ'ארלי, לך תדע מה עוד אני מדמיין

קיצור, אני זקוק נואשות לאישור על צ'ארלי, מורה לסקטים בגן העצמאות (למה זה נשמע לי לא טוב המשפט האחרון הזה?)