אה, ואיך מוחקים הודעה שנשלחה בטעות פעמיים

שלום יובל

 

כמי שגדלה מול גן העצמאות, וגם למדה בבית הספר אותו ציינתה, אני יכולה לאמר לך בוודאות שלא היה דבר כזה,  אולם לסקטים,  בגן העצמאות. גם ביררתי עם אימי , שגם למדה באותו בית ספר, ואף היא אמרה שלא היה.

 

אבל, והנה זה מגיע......

 

אכן היה מורה לסקטים שקראו לו צ'רלי. אבל לא בגן העצמאות. ברחבה של הסקטים ליד המרינה (גובל בבריכת גורדון),

אני זוכרת את אותו בחור היטב.

 

אם תרצה שאספר לך מהו שמו האמיתי ועוד כמה פרטים... שאל.

 

אז הנה, מעט שינוי בלוקישיין, אבל היי... לפחות אינך הוזה.

 

ותאמר לטלי, שגם אני שחיתי בירקון. מעבר לזה, התאמנתי בקאייקיים אולימפים בירקון, ואחרי כל אימון, היינו קופצים לירקון לשחות.......................

 

 

 

 

תודה רויטל

את לא מבינה כמה רווח לי להבין שהבעיה שבמשך 40 שנה נחשדה כנפשית התבררה כגיאוגרפית

אנא מיסרי תודתי לאימך.

למרות שאם נחפור, עוד לא היתה אז מרינה אבל צ'ארלי וסקטים זה כנראה זה.

ו...כן, אם יש לך עוד פרטים אני אשמח לשמוע.

אנחנו גרנו אז ברחוב א.ד.גורדון, שיעור סקטים עלה חצי לירה, ובשנה שעברה כשעלינו על מגלשי החלקה על קרח, אני הייתי הראשון להתיצב, להזכר בצ'ארלי ולהפטיר "כפרה על צ'ארלי.. שווה כל גרוש".

 

 

המרתף של ליפשיץ

דרוש נער לעבודה, נא להתקשר לטלפון: ...

מודעה בזו הלשון הייתה מוצמדת בנעץ 

לגזע עץ מול קפה כסית ברחוב דיזינגוף.

חשבתי לעצמי שזה מתאים לי להרוויח

כמה לירות בחופש הגדול ורשמתי מיד 

את מספר הטלפון.

 

 

 

מקום העבודה נמצא במרתף ברחוב

דיזנגוף 147. היה זה עסק קטן לייצור 

מנורות לילה ונברשות.

אדם לבבי בעל מבנה גוף בינוני ואנרגטי

קיבל את פניי: "שמי ליפשיץ", אמר.

"תגיד, אתה תלמיד טוב בבית הספר"?

אני חושב שכן, עניתי.

"אם כך, אלמד אותך את המקצוע".

אכן תוך ימים ספורים שלטתי בהרכבת 

מוטרות לאהילים, חיבור חוטי חשמל עם

הורקה, מפסקים ובתי מנורה.

ליפשיץ היה בשנות השישים לחייו.

את חדוות החיים והרעננות קיבל מפעילותו

הספורטיבית. מדי בוקר בקיץ וגם בחורף

היה שוחה ומתעמל בבריכת גורדון לפני

שהיה הולך לעבודה.

 

 

שנה לאחר מכן, פגשתי אותו במקרה ברחוב.

הוא השתנה מאוד. "עברה עליי תקופה קשה"

התוודה. "בני היחיד, הצנחן, נהרג במרדף.

לא נותרה לי סיבה להמשיך לעבוד. מכרתי 

את המרתף לרוזנפלד".

רוזנפלד היה אחד ממסגרי התמונות הטובים.

הגיע לארץ בזמן השואה לקיבוץ. בידו מזוודה  

קטנה ובתוכה כלים למסגור תמונות וציור קטן

של השטייטל מאת הצייר היהודי פולני וודניצקי. 

בקיבוץ לא מצא את מקומו ועזב לת"א חסר כל.

הוא בא אל הצייר ראובן רובין וביקש ממנו הלוואה

קטנה לצורך שכירת חנות למסגור במרכז ת"א.

ראובן נענה מיד לבקשתו. תוך שלושה חודשים

החזיר רוזנפלד לראובן את מלוא החוב.

עם השנים רכש רוזנפלד חנות ברחוב דיזנגוף

והפך אותה גם לגלריה.

בעוברי ברחוב דיזינגוף הייתי מקפיד לעצור 

מול חלון הראווה של הגלריה ולהתבונן בציורים. 

יום אחד עזרתי עוז  ונכנסתי פנימה. בקומת

הקרקע היו מספר ציורים של הצייר יהודה רודן.

"אני מאוד מאמין בצייר הזה" אמר רוזנפלד.

"היום לא מעריכים אותו, אך אני בטוח שהוא

עוד ייעלה. תיראה גם את הצייר עובדיהו הצגתי

בתחילת דרכו, בתקופה שקראו לו עדיין בשם

אובדובסקי. גם את עובדיהו איש לא העריך.

 

 

השיחה נמשכה מעט ואז בקשתי שיראה לי 

מה עשה במרתף של ליפשיץ.

"איך אתה מכיר את ליפשיץ," שאל?

סיפרתי לו כי עבדתי אצלו בהתקנת נברשות

לפני הנסיעה שלי ללימודי אמנות בחו"ל.

כאן לפתע נפלו המחיצות. רוזנפלד שהיה מוכר

כאדם מופנם. הוריד אותי לגלריית המרתף,

והחל להראות לי ציורים שהיו מוסתרים

בארונות צדדיים שאינו מראה לאיש כדבריו.  

רוזנפלד ניחן בטעם מאוד מעודן, הוא גם ידע

לשמור בצד את יצירות המופת של האמנים

אותם רכש. אחת העבודות המקסימות,

היהלום שבכתר, שרוזנפלד מאוד אהב, הייתה 

תמונת תיש מדהימה של הצייר מרסל ינקו. 

סיפורים מקסימים:-) מעניין מה יספרו אנשים שגדלו בת"א של שנות התשעים...

צטט: תרגום והעיר הגדולה 2008-12-25 12:00:13

סיפורים מקסימים:-) מעניין מה יספרו אנשים שגדלו בת"א של שנות התשעים...

 

 

הם יספרו על זה שהם היו הולכים לאוזן השלישית בשינקין (מאמצע שנות השמונים ) ומחליפים תקליטים משומשים,נוסעים לרוקסן לראות הופעות,הולכים בימי שישי לקולנוע דן, גולשים בחוף הילטון...

צטט: ראובן פלץ 2008-08-16 15:38:17

לבקשתך רויטל,  

 

בית הנוער א' (המועדון השכונתי) היה ממוקם היכן

שנמצא היום מלון אינטר קונטיננטל לצידו ניצב

במלוא הדרו מסגד חסן-בק.

היינו הולכים לשם לפעילויות של אחר הצהריים.

עבור עשרים גרוש, פעם בשבוע, הוקרן לנו סרט.

התרגום היה מוקרן לצידו, לא אחת מגלגל

התרגום טעה ולא היה תיאום בין הסרט והמלל.

על קירות אולם בית הנוער היו מצוירים שמונה

ציורים גדולים של הצייר ישראל פלדי נראו בהם

דייגים על סירות בלב ים בצאתם מנמל יפו.

ציורים מסוג זה ובגודל זהה של פלדי נסחרים

היום בסביבות 60 אלף דולר, כל ציור, במכירה

פומבית. כמה חבל שנעלמו בהריסות.

 

זכור לי החוג לקרמיקה במועדון, יצרתי שם דג

יפה, חשקתי מאוד לקחתו לביתי, אך מה לעשות

הדג ניתן מתנה לגב' ורה ויצמן (אשתו של הנשיא

הראשון) בעת ביקורה במועדון.

בימי הקיץ היינו הולכים לים לאזור שבו נמצא היום

גן צ'ארלס קלור,

היינו מביאים עימנו קופסאות שימורים ריקות,

מכסים את פתחן בבד לבן ומנקבים חור במרכזו.

לתוך הקופסאות היינו מחדירים מעט קמח כפיתיון.

דגי סרדין היו נלכדים בתוכן והיו מסיימים את יומם

על המחבט.

מדי פעם קפצנו לראות את אימוני הפועל תל-אביב

במגרש בסה הישן (המגרש של הפועל ת"א לפני

אצטדיון בלומפילד) היינו עומדים מאחורי השער

של חודרוב ונהנים לראותו עוצר את הבעיטות לשער.

חברי הטוב שהיה מצטרף אליי, רוני קלדרון הפך

לאחר מספר שנים לכוכב של הפועל-תל אביב.

 

 

בית הספר "נווה-צדק" נוהל ע"י אדם חביב, שמו היה:

רפאל ספורטה, למי שלא יודע ספורטה כתב את 

השיר "כל הארץ דגלים, דגלים....עם שמח טף צוהל

חג היום לישראל"... וגם הוציא לאור ספרי ילדים

בהוצאת "תפוח".

 

 

המורה לזמרה, מורה צעירונת, לא הייתה אחרת

מאשר המשוררת והכותבת לילדים: דתיה בן דור.

באותה שנה היא כתבה אולי את שירה הראשון

"על חבל כביסה  ברוח קלילה נעו להם מעיל

ומעילה, לה, לה"... השיר הושמע הרבה ברדיו.  

בתי הספר היו גם שותפים לפעילויות רבות בעיר.

לקראת ביקורו של נשיא חוף השנהב בתל-אביב,

העמידו אותנו לאורך רחוב ביאליק בדרך אל בית

העירייה הישן, חילקו בידנו דגלים כדי לנופף בהם

לקראתו.

 

 

לחופשת חנוכה נתנו לנו בבית הספר כרטיסים

ללונה-פארק שהיה ממוקם אז ביפו.

ברקע נשמע שירו המפורסם של ישראל יצחקי

"אבאלה בוא ללונה פארק". עד היום "החוויה"

צרובה היטב בזיכרוני בעיקר בגלל רכבת השדים.

לפעמים היינו מתגנבים אל מחוץ לכותלי בית הספר,

קונים בקבוק גזוז קר, יורדים אל מתחת לגשר שלוש

לצד מסילת הרכבת מיפו לירושלים, מסתתרים שם

בין השיחים ומריחים בהנאה את הריח המתוק

שעלה מבניין "ליבר" בית-החרושת לשוקולד

ולממתקים שהיה במקום.

 

 

לחג פורים בשיעורי המלאכה של בית הספר עיצבנו

בובות לתיאטרון מעיסת נייר בבית מלאכה שהיה

צמוד לבית הספר. בית המלאכה הזה נרכש לימים

ע"י המעצב דוד טרטקובר.

נפלה בחיקי גם הזכות לראות מקרוב את "הזקן"

שהגיע לפתיחת מוזיאון "ההגנה" בבית אליהו

גולומב בשדרות רוטשילד.

 

בשנת 1962עברנו להתגורר בכיכר צינה דיזנגוף

מרפסת הדירה השקיפה על הכיכר.

מתקופה זו יש לי גם זיכרונות יפים אותם אולי

אספר בהמשך...

 וואו איזה זכרון ואילו זכרונות יש לך. אולי עשית "פצצות קרביד" עם אבי לא רחוק משם ברחוב ישראליס... 

 

בקטנה - שנות השמונים-תוכנית ל'

ללכת לבד עם אחי לקולנוע תמוז ברמת אביב(כולל לחצות את הכביש לבד)

לשתות שם חינם תה, ולראות סרטים ישנים כמו ידידי הדרקון אליוט וצ'יטי צ'יטי בנג בנג.

 

לרוץ אחרי האוטוגלידה והמוכר של הסבא

לאכול בלונהפארק תפוחים מסוכרים

לשחק כדורגל וסטנגה וגאגא ועמודים ושמות.

 

לעקוב אחרי הבדווים הרועי צאן בשדות שליד הבית

להקים חבורה בחולות שליד שדה דוב, לגלות שם מרגלים אמיתיים בתוך מיכלית נטושה(כנראה הומלס בדיעבד), וגם נחשים וארנבים וצבים וגיריות.

מי יודע ומי זוכר שברמת אביב ג' היו פעם פרדסים? מקומות קסומים קרוב לבית, שאבא שלי לקח אותנו לטייל בהם ברגל ולשנורר תפוזים מהשומר המזדמן.

אני מתכוונת שהם היו במקום רמת אביב ג', שאז היתה אולי רק חלום במוחם הקודח של כמה קבלנים.

אז מה אתם זוכרים מהילדות בתל אביב של פעם ? 

 גם אני טיילתי לאחרונה עם חברה שגרה ליד הירקון

אני כבר הייתי בחצי עולם וכעת גרה בחיפה והיא בדומה לך  מגדלת

את ילדיה, ליד פארק הירקון.

רק שלפי הנ.צ. שלך הבנתי שאת יותר צעירה. הירקון שלנו משנה את פניו.

הנה כמה דברים שאני זוכרת :

שטנו בירקון,  בסירה מי חלם על לקפוץ למים. 

פעולות התנועה שלנו התקיימו על גדות הירקון.

בגן העצמאות סתם שיחקנו. 

היינו ניצלים שעות בכל החופים האפשריים של ת"א.

לסרטים לא דבר שעשינו בחברותא, גם עם ההורים. קולנוע "תכלת"

וקולנוע "פריז" הציגו  סרטי איכות.

בימינו עוד לא הייתה מרינה וסקטים לא היו עדיין באופנה. 

אני גם הייתי בקן צפון ואנחנו הלכנו לשוק בצלאל אחרי הפעולה  

אני למדתי בבית חינוך ואנחנו הלכנו לקייטנה בבריכת גורדון

לרידינג לא ממש הגעתי כילדה, זה היה קצת רחוק

אבל כשהכרתי את בעלי שם הייתה תקופת החיזורים שלנו

ברידינג, כי זה היה מבודד ובירקון גם כי זה היה מבודד וזה מה שהכרתי

גדלתי עד כיתה ו ברחוב ארנון והוזמנתי לכנס ילדי ארנון

זה הדודבן שבקצפת זיכרונותי,  מי שגר ברחוב ארנון וזכה

להשתתף לפני פחות מעשור בכנס ילדי ארנון לא יכול לבקש יותר מזה. 

וואו יש לי הרבה זכרונות טובים מילדותי בת"א קודם כל כילדה קטנה אני זוכרת את ככר דיזינגוף הישן אני זוכרת שהיה לי תלתאופן וההורים לקחו אותנו לכיכר וזה היה בפורים והייתי מחופשת לשוטר עם שפם והתלתאופן שלי היה אוטו משטרה והייתי משמיעה קולות סירנה ...... ומאותה ככר אני גם זוכרת את הזיקוקים של ימי העצמאות ואת הפטישים שהיו דופקים לאנשים בראש..... אני זוכרת את חופי ת"א האין סופיים רק חול וחול....עד שהיינו מגיעים למים..... אני זוכרת את המכולות השכונתיות האינטימיות שכולם הכירו את כולם ואפשר היה לקנות חצי ככר לחם.....וגם אני זוכרת את שבזי הישנה ( נווה צדק של היום ) סבתה שלי הייתה גרה שם ואת השכנות המבוגרות שלה שדיברו לדינו ואת החצר הענקית המשותפת שלהן ...... וואו יש לי עוד הרבה..... את קולנוע מוגרבי ששם ראיתי את הסרט קולינמל בניו-יורק עם מייק ברנשטיין..... יואו אתם יודעים במה נזכרתי עכשיו ? מי זוכר שהשחקנים של הסידרה " פיים " הגיעו לארץ ? הייתי אז בתיכון ואני זוכרת איך השתגענו אז....מי זוכר את נעליי האדידס ..... מכנסי גינס בלו לוק או רונלד ססון ? טוב דיי .....

נגמר לי הדף אבל.....יישארו לי הרבה זכרונות.......

גם לי היתה ילדות תל אביבית מופלאה - גרנו בשדרות נורדאו, לא רחוק מפינת בן יהודה, ומרחוב מיכה. אני זוכרת ביקורים בגן החיות, בילויי אחה"צ בגן העצמאות, טיולים עירוניים בדיזנגוף וגלידה בויטמן.כיתה א' בביה"ס לדוגמא ע"ש הנרייטה סאלד היתה אחת המאושרות שאני מכירה. כתבתי על זה בבלוג שלי והעליתי תמונות שצילמתי שם השנה. לא הייתי מחליפה בשום ילדות אחרת.