כולם יודעים שדוא"ל אינו התכתבות פרטית וחסויה, ומי שאינו יודע זאת - מוטב שיפנים. כל חומר שאתם שולחים בדוא"ל יכול להגיע לכל העולם וגם יחשף בפניו במקרה הצורך. אין לכם ציפיה לסודיות ולמשל חשיפה של דוא"ל בהליכים מקדמיים בארה"ב כבר נכנסה לתקנות סדר הדין שם עד כדי קביעת הנחיות בדיוק כיצד לשמור דוא"ל ומתי חושפים אותו (אולי ארחיב בנושא זה בעתיד). במקרה של הליך משפטי, פניה לספק האינטרנט לחשיפת דברי דואר אלקטרוני היא הליך אפשרי ואף מקובל.

נשאלת השאלה- האם יש סודיות בחומרים אחרים המועלים לרשת ואינם פומביים. למשל, רשתות דוגמת MySpace ו-FaceBook מבטיחות לגולשיהם פרטיות בתכנים ה"פרטיים" המועלים על ידיהם לאתר, באופן שרק חבריהם יכולים לקרוא את הודעותיהם שתסומנה כפרטיות.

בהליך אמריקאי שנסתיים לאחרונה בניו ג'רזי (T.V v. Union Township Board of Education ) ניסה נתבע להחיל דין דומה לדוא"ל ביחס לאותם תכנים פרטיים, כלומר - הנתבע ביקש חשיפה של תכנים פרטיים שגולש אחר (התובע) פרסם באתרי רשתות חברתיות כאלו.

התובע הוא נער שנתקף מינית בשנת 2003 על ידי נער מבית ספרו, שהורשע בתקיפה זו. התובע טוען שרשלנותו של בית הספר והעובדה שהעדר פיקוח איפשר את התקיפה גרמו לנזק שנגרם לו. הנתבע, שראה את החלק הפומבי של התכנים אותם העלה התובע למייספייס ופייסבוק, סבר שיתכן שלא נגרמה לתובע המצוקה לה הוא טוען, וביקש לחשוף את אותם תכנים פרטיים על מנת להוכיח כי למעשה לא היתה מצוקה נפשית.

נקודת המוצא שלו היתה שבאתרי רשתות חברתיות מסוג אלו שנזכרו כאן יכולים לספק מפתח לפתרון מחלוקות שכאלו, כיוון שבאתרים אלו הרבה פעמים הגולשים נחשפים בפני חבריהם, כמו גם עושים בהם שימוש על מנת לאוורר את מצוקותיהם.

השאלה שעמדה בפני בית המשפט היא - האם הבטחת הפרטיות שמספקים האתרים לגולשים הנעזרים בהם מעניקה להם הגנה נרחבת יותר מדואל"ים, שבדרך כלל נחשפים בהליכי גילוי מסמכים משפטיים.

התשובה לשאלה זו תשפיע לא רק על רשתות חברתיות, אלא, למעשה, על כל אתר המאפשר לגולש להעלות תכנים פרטיים במידה כזו או אחרת - בין אם פרטיים לגמרי ובין אם פרטיים באופן חלקי.

הכרעתו של בית המשפט היתה שבשלב זה אין לתת צו המחייב את האתרים לחשוף את המידע הפרטי שהגולש אחסן עליהם. עם זאת, יש לשים לב שההכרעה היתה עובדתית בנסיבות, ולטעמי התקבלה בעיקר משום שחשיפת המידע המבוקש נחזתה להיות כמעין "מסע דיג" כמו שאוהבים לכנות זאת ולא בקשה לחשיפת מידע אמיתי. משהו כמו שיטת "מצליח"...

בית המשפט האמריקאי שלח את הנתבעת לפרט אילו תכנים ספציפיים הוא מבקש לחשוף, ואם אינו מודע לתכנים ספציפיים דרשה ממנו למצות את יכולתו לגלות פרטים שאולי יעזרו לו בדרכים אחרות (למשל תחקור חבריו של התובע). בית המשפט למעשה לא נקט בעמדה מחייבת לאף צד, וחבל.

למרות זאת, נדמה לי שההחלטה היתה אמורה להיות פשוטה וברורה. המחוקק קבע (גם בארץ וגם בארה"ב) שבהליך משפטי יש לחשוף מידע שישמש לחשיפת הצדק. חריגים לחשיפת המידע צריכים לנבוע מאינטרס נגדי המוגן על ידי החוק. כך, למשל, מידע שנמסר לעורך דין או רופא חסוי על פי דין, מכיוון שהחוק מעוניין שהרופא או עורך הדין יפעלו כמיטב יכולתם עבור הלקוח והלקוח לא יחשוש לגלות להם מידע רלוונטי. כך גם הכירו המחוקקים בחשיבותה של העיתונות החופשית או של חופש הדת. איני מכיר אינטרס מוגן "לגלוש באינטרנט" או "לפרסם בלוג" או משהו דומה.

מי שבחר לפרסם מידע ברשת, חייב להיות מודע לכך שקיים סיכון אמיתי שמידע זה יחשף ביום מן הימים (והדבר ממשיך את הדיון שהיה לנו באחד הפתילים הקודמים ביחס לכל-יכולתו של גוגל ולחשיפת המידע הרב בפניו).

אם וכאשר יקבל בית המשפט החלטה בדומה למה שתארתי לעיל, יהיה בכך חשיבות רבה לאתרי רשתות חברתיות, אולם החשיבות הרבה היא כבר כעת לנו.

ו

תקשיבו טוב.

כל דבר שאתם רוצים שישאר ביניכם לבין עצמכם - אל תפרסמו באינטרנט, אפילו אם אומרים לכם שזה סודי!!!

זהו. עכשיו אתם מוזמנים לאתר שלי ולקרוא שם עוד מאמרים על משפט האינטרנט.