זמן רב אני טוען שזכויות היוצרים בעולמנו המסחריעברו את הגבול מהגנה על היוצר והיצירה והחנקת התרבות שהיא "נחלת הציבור".

בעצם ימים אלו עלתה סוגיה עדכנית שעיקרה היא כזו (אתמצת ואשנה בהתאם לעניין שאני מעלה כאן):

ישנו גוף האוחז בזכויות השידור והיוצרים באירועי ספורט בשידור ישיר. כמובן שככל שמדובר באירועי ספורט שמעניינים את הצופים ברחבי העולם. כמובן שעיסוקו של הגוף הוא השאת רווחים לחבריו על בסיס הזכויות שבידיו, ואיש אינו חולק על כך. בהתאם, דורש הגוף כל מיני דרישות מגופי השידור השונים ומנסה במקביל למנוע שידורים מקבילים של אותם שידורים.

אין ספק ש(בהנחה שיש זכויות יוצרים בשידורים)אחת ממטרות זכויות היוצרים היא להגן על זכותו של בעל הזכויות מפני גזילת רכושו. אבל הבנה עמוקה יותר של דיני זכויות היוצרים מלמדת אותנו שמחד הןנוצרו על מנת לעודד יוצרים ליצור בידיעה שתהיה להם יכולת למסחר את תוצריהם, ומאידך נועדו דינים אלו לחשוף בפני הציבור בכל אמצעי אחר שאינו פוגע בבעל זכויות היוצרים את אותן יצירות, כדי ליצור איזו מתבקש ביןהמונופולין שניתן ליוצר לבין ההגנה שניתנת לציבור.

אלא שבמקרה זה התברר כי היו אחרים שחשבו שהבאת השידורים לציבור חשובה יותר מזכות היוצרים. על מקרה דומה ראו בניו יורק טיימס. 

וכאן אני שואל אתכם - איפה עובר הגבול.

ניקח את דוגמת האולימפיאדה. כולם מרוויחים. לכל אחד יש מודל שמכניס לו כספים. האם "נטילת" השידורים והעברתם באינטרנט לעיני הצופים היא פסולה, לא במובן של הפרה פורמלית של זכויות היוצרים אלא במובן המהותי של איזון בין עמדת החברה/הציבור לעמדת היוצר?

מה הטיעונים שעומדים לזכות היוצר להגנה על זכותו ומה הטיעונים שעומדים לזכות החברה/הציבור להגנה על זכותה?

אני עורך דין העוסק מסחרי המתמחה בקניין רוחני ובזכויות יוצרים.

היי יורם

לתפיסתי: כמובן שיש זכויות יוצרים בשידורים. הקומפוזיציה, העמדת המצלמות, הניתוב ביניהן, ערוץ פס הקול של הפרשנים שהובאו במיוחד, כל זה יוצר חוויה חד פעמית ומקורית שמן הראוי שיהיה לה "אבא" שמותר לו לקבוע למי ובכמה ימכור את המוצר שייצר (אחרי שבל נשכח, רכש בכסף טוב את הסכות להרים את השידור הזה).

ל"גנוב שידור", גם אם זה בין פלטפורמות, זה בדיוק כמו למשוך כבל כבלים פיראטי בשנות השמונים ממרפסת למרפסת. זאת גניבה של השידור.

that said,

המנגנון מיושן, גם של הוועד האולימפי, גם של ערוצי השידור למיניהם, וכולם, עדיין, פוחדים מהאינטרנט. בהמשך לתפיסתי הייתי שמח לכמה שיותר סטרימים בכמה שיותר אתרים (גם למניעת עומס, גם לעמידה על טיב השידור)של המשחקים 24 שעות. אני גם משוכנע שזה היה מרים את הרייטינג הכללי של המשחקים, ואת ההכנסות מפרסום. הסיבה היחידה שזה לא המצב היא כי אנחנו מדברים כאן על גופים מאד מאד כבדים ומסורתיים (הוועד האולימפי, בעלי הזכויות למיניהם, תחנות השידור למיניהן) שמרגישים שהאינטרנט עדיין "תקוע להם בגרון".

אני מקווה שב2012 כבר יהיה אתר אולימפיאדה אחד לפחות עם סטרים חוקי באיכות מצויינת.   

במובן של "עמדת הציבור" מול "עמדת הזכיין" מה ההבדל בעצם בין טקס פתיחת האולימפיאדה לבין הפרק ה 4018 של היפים והאמיצים? אני בטוח שעמדת הציבור תהיה שהפרק הזה צריך להינתן לגמרי בחינם..

תודה אמיר.

אבל כאן בדיוק אני מנסה לקרוא תיגר.

מדוע "בוודאי שיש זכויות בשידורים"?

זכויות היוצרים הן מונופולין, מתנה של המחוקק, שמטרתו מחד להגן על היוצרים אך מאידך גם להגן על הציבור.

מרגע שההגנה על היוצר הופכת לכזו שפוגעת בהגנה על הציבור,האם בהכרח "בוודאי שצריכות להיות זכויות יוצרים"?

אני חושב שכשהאיזון נפגע יתכנו מצבים בהם נגיד שלא ראוי שיהיו זכויות יוצרים.

ולמען האמת, אפילו המחוקק מסכים איתי, וראה את כל סעיפים השימוש ההוגן שמגינים בפני הפרת זכות יוצרים.

כלומר, אני מנסה לקדם עמדה שאומרת ש"זכויות יוצרים זה יופי" אבל רק אם הציבור אינו נפגע.

אולי במצב כזה בו נוטלים שידור שיש בו עניין מרתק לאוכלוסיה כולה ומגבילים אותו לשידורים בודדים (האולימפיאדה שמשודרת בערוץ 1 היא דוגמא לא טובה. צא מנקודת הנחה שהאולימפיאדה היתה משודרת רק בערוץ למנויים שעולה 90 ש"ח לחודש עם מינימום התחייבות חצי שנה, לדוגמא) היינו צריכים להגיד שלא מגינים על זכויות היוצרים?

הדגש הוא שזכויות יוצרים אינם "קניין" סטנדרטי אלא איזון בין מונופוליםן שנותן המחוקק לציבור שמעניק למעשה את אותו המונופולין ורוצה להינות ממנו גם כן.

 אתה צודק.

(פשוט בתור מי שחי בלי טלוויזיה, מבחינתי השידור בערוץ 1 הוא כמו מונדיאל בערוץ ספורט בתשלום, אין לי גישה לדבר הזה (בבית) ובעצם, באמת למה אולימפיאדה כן ומשחקי מונדיאל לא?

בעניין השימוש ההוגן, אוקיי, אבל האם ל"גנוב" שידור ולהעלות אותו לרשת (גם אם באיצטלה רובין הודית) זה "שימוש הוגן"? לא נירה לי..

אין ספק שיש כאן מידה מסויימת של רובין הודיות ויש הרבה טענות כנגד ה"גוזל" שידורים מאחרים.

עם זאת, מה שאני מנסה לבסס זו טענה כי זכויות יוצרים אינן הגביע הקדוש ואינן חמחייבות "כזה ראה וקדש". הן חלק מ"מתנה" שהחברה מעניקה ליוצר וזכותה לקבל ממנו דבר מה גם כן.

אתה מציע רפורמה מאד מרחיקת לכת. מודל גביית התשלום עבור פרסום במשדר, למשל, נגזר מהרייטינג המשוער בטלוויזיה, פר ערוץ ופר טריטוריה. בעלי הזכויות, גופים חזקים ביותר, לא בשלים לפתיחה אנרכית של הזכויות לכל מקום, וכמו ששנינו יודעים, המדיניות של הגופים האלה היא של אפס סובלנות כלפי פירטיות.

הם מעדיפים לשמור הכל קרוב קרוב לחזה, ולפתוח במשורה רק אחרי שהבינו ושלטו בכל אספקט של השידור + גבו תמלוגים לא נמוכים בכלל. 

ואני חוזר ושואל: כצרכן, למה "מגיע לי" לראות אולימפיאדה בחינם ובכל מקום ומדיה, זה בסדר, ולראות מונדיאל בחינם, או בכל מקום, כמו כל תכנית אחרת שמשודרת בערוץ כלשהו בתשלום זה לא בסדר?

וצריך לחשוב גם על רייטינג.

פורסם היום שלטקס הפתיחה של האולימפיאדה היו 26-7% רייטינג (בערך). הנה רעיון לתרגיל: האם כל מה שיכול לזכות, ולו פוטנציאלית, במעל 25% רייטינג צריך להינתן מעמד של "נחלת הכלל"? זאת נקודה מעניינת. אבל להפיק את המשדרים  האלה, או לרכוש אותם (זוכר את קלטת רצח רבין שצילם רוני קמפלר?) עולה כסף. גם להרוויח צריך, ולא כל אתר אינטרנט ערוך לגבייה ולהעברה של תמלוגים..

אני אומר - לפתוח, בטח לפתוח, זה ירים את הרייטינג, ירים את ההכנסות, וירים את המותג, אבל בזהירות ובפיקוח.

ובחלומי ראיתי אתר VOD ברשת שנותן לי לראות את המשחקים בסטרינמינג בלי הפרעות באיכות HD מתי שבא לי, היי, אני יכול לשחק בין המצלמות בעצמי, להקפיא תמונה, לחזור על מהלכים, לראות מהלכים בהילוך איטי... קול, מאד קול).

תודה על המידע

ואני מסכים איתך בעניין

אני לא יודע איך ניתן לגשר על ניגוד אינטרסים כזה.

אגב, שמעתי שבעלי זכויות השידור דרשו לקבוע ולהתערב גם בלוחות הזמנים של התחרויות על מנת שיתאימו לשעות "הנוחות" בארה"ב.

היי יורם,

נקודה מעניינית העלית, עובדה שאני עוד כאן מגיב (במה שמסתמן כמונולוג, אבל גם זה לא רע כל עוד הוא מאוזן :))

אני חושב שאני דוגל בהענקת מירב הזכויות לאמנים, תוך מתן אמון בכוחות השוק, עם סייגי שימוש הוגן בעיקר במה שקשור ללימוד.

קח את מקרה הקיצון הבא - דמיין הירסט, או כל אומן פרובוקטיבי ובעל שם אחר יוצר את יצירת חייו, את הגרניקה שלו ובהתקף שיגעון אוסר לצלם לשכפל ולwhatever את היצירה. (ראית את spinal tap שבו הגיטריסט אוסר אפילו להצביע על הגיטרה שלו? ).

בקיצור, זה מה שהוא עושה, ובנוסף, הוא גובה מליון דולר מכל מי שרוצה לראות את היצירה. למעשה הוא גובה מליון דולר עבור התייחדות עם היצירה לדקה אחת, שאותה הוא מצלם בשביל להכניס את התעוד לעבודה הבאה שלו (ואת הטוויסט הזה הכנסתי כדי להראות לך איך הוא גוזל זכויות אחרות בתמורה לזכויות שהוא מעניק).

לא סחותו?

שמשון, לפי הכתוב בעיתונים עשו את זה בפועל ושינו את מועדי משחי גמר מסויימים כדי ש"עקרות בית נואשות" בארה"ב יוכלו לראות את מייקל פלפס בלי חולצה בגמר (כך לפחות היה כתוב בדה מארקר המודפס).

ואמיר, התשובה החד משמעית היא לא.

כלומר, הוא זכאי להחביא את יצירתו הפנומנלית בביתו ואיש לא יהיה זכאי להכנס ולהביט בה, אבל מרגע שנתן לה פומבי, המונופול שהמדינה מעניקה לו אינו מובן מאליו ובלא גבולות. עובדה, שמגדרים בזמן את משך הזכות וקובעים לה חריגים בחוק. כלומר, גם המחוקק מבין שזכויות יוצרים אינן זכות בלי גבול. יש גבול, והויכוח בינינו נע בשאלה היכן הגבול.

בחיפושי אחר חומר מעניין מצאתי את המאמר המרתק הזה שמתבסס על עבודת דוקטורט - - האם פופולאריות היצירה צריכה להיות שיקול במידת ההגנה המוקנית לה, ותשובת המחברת - כן. ככל שהיצירה פופולרית יותר צריך לתת לה פחות הגנה.

זה די תואם למה שאני חושב.

כלומר, צריכה להיות הגנה ליצירה אבל גבולות הזכות צריכים להיות מצוצמים יותר

היי יורם

טוב לא רואים, אבל את התגובה האחרונה שלך כיכבתי, תודה.

מעניין המאמר שהפנית אליו (אצלי נפתח רק תקציר שלו, לא המאמר השלם).

בסוף היום התוחלת של זכויות יוצרים היא שהן פגות. אני יכול להבין למה נראה לאנשים מופרך ש HAPPY BIRTHDAY TO YOU למשל היא יצירה מוגנת, אבל זה המצב כיום.

השאלה היא איך תגדיר/ו את מידת הפופולריות שבה יצירה צריכה להפוך לדעתך/כם לנחלת הכלל..

שאלת הגבול היא תמיד מה שמטריד את בתי המשפט ובעידן הנשיא ברק אין לכך פתרון.

אבל אני בהחלט חושב שהחלטות כמו Google v. Perfect 10 ו-Field v. Google מלמדות אותנו שדיני זכויות היוצרים השתנו, ואינטרס הציבור ושאלת הפופולריות הם נושאים שאין להתחמק מהם עוד.