בעוונותי אני גם עו"ד. לא ממש עושה בזה שימוש למעט סיוע מדי פעם לחברים, אז הדבר הכי שימושי הוא טור שאני כותב בעיתון עורכי הדין הנקרא "עו"ד ספין, ועוסק בקשר בין המקצוע לבין תקשורת ויחסי ציבור.

 

בטור האחרון שלי כתבתי על פרשת ארומה מהזוית של התובעת את סער שפע (ראה את הטור המלא בקובץ המצורף.

טענתי כי העו"ד של התובעת היה צריך לעשות שימוש מוקדם יותר בתקשורת בכדי לחסוך שנתיים של התדיינות משפטית ובכך לפעול למען טובת הלקוחה. זהו חלק קטן במאמר אשר מתאר את הכלים התקשורתיים העומדים לרשות עורכי דין.

קיבלתי מספר תגובות מעניינות למאמר...

המעניינת שבהם הייתה התרעה על תביעת דיבה ב-2 מיליון ש"ח ע"י העורך דין שייצג אותה ויוצג על ידי עורך דין איתן ארז שהוא גם סוג של מתמודד לראשות לשכת עורכי הדין...

אותו עו"ד טען שגרמתי לו נזק עצום לקריירה שלו, נזק כמעט בלתי הפיך, ולכן רק התנצלות בעיתון יומי ו-2 מיליון ש"ח יגרמו לו לוותר על התביעה.

כמובן שהוא ציין ששני המיליון הם רק ראשוניים כי עדיין קשה לעמוד את הנזק (מה שדי מפחיד - אם תוך יומיים מפרסום המאמר כבר נוצר נזק של 2 מיליון- תארו לכם מה יקרה בעוד שבוע).

הסיפור די מגוכך ומראה עוד משהו על האינטלגנציה(למען הזהירות המתבקשת- האינטלגנציה התקשורתית) של כותבי התביעה.

אבל לענייננו- בזמן האחרון יש הרבה מד תביעות דיבה, המפורסמת שבהם היא של מר גאיידמק כנגד יוסי שריד.

מה אתם חושבים על התופעה?

אכן, לא פעם עושים צדדים שונים במאבק שיומוש בחוק לשון הרע.

הבעיה היא לא בשימוש הציני (ולמען הזהירות המשפטית אני מציין כי אינני מתכוון לעו"ד כזה או אחר והאמירה היא כללית ולדעתי בלבד ) הבעיה היא בעלות הרבה שמוטלת על הנתבע.

אדם רגיל מהישוב שאיננו עו"ד ואיננו רגיל להתדיין בבית משפט חושש חשש רב כאשר הוא נתבע בסכומים כאלה.

הכלי (ושוב  למען הזהירות המשפטית אני מציין כי אינני מתכוון לעו"ד כזה או אחר והאמירה היא כללית ולדעתי בלבד )יכול לגרם לפגוע  ולעצור  מאבק ציבורי ולהפחדתו של האזרח הקטן המנסה להלחם בממסד או בגופים דורסניים אחרים..

צריך לקחת בחשבון שגם מכתבי התשובה של עו"ד וכתב ההגנה עלול להיות לא זול ולכן לגרום להרתיע.

ושוב אני לא מתכוון ספציפית לאף גוף ואין לייחס את הכתוב לשום דוגמא מההווה או מהעבר.

 

החיים קצרים מדי בכדי להשקיע אנרגיות בתביעות מטופשות אשר מנסות להילחם בחופש של אדם להביע דעתו. מובן שצריך לשמור על גבולות, אך דעה מקצועית היא כמעט תמיד ליגיטימית

ח"נ

כיוון שגם אנוכי חבר ברם אולם אני עוסק בעניין בצורה יום יומימית אז יש לי דעה טיפה מורכבת  בעניין.

תחילה בקשר לעניין עצמו. למרות (ובגלל) שאתה עורך דין. לא הייתי מזלזל באיום בתביעה על סכום שכזה ואני די ממליץ לך לקחת עורך דין...ככה אתה יודע. אם יקרה משהו (2 מליון? זה די הרבה ביני ובינך. זה אגרה די גבוהה בכדי לאיים.) ןבטח לא הייתי מזלזל בתביעה שאיתן ארז מיצג בה.

 

לעניין עצמו (וזה חלילה וחס לא יעוץ משפטי) אבל אתה יודע יש עכשיו נטיה של בית המשפט לפסוק סכומים משמעותים בתביעות של לשון הרע. קח את  מקרה שירנסקי למשל . אני בטוח שעורכי הדין של ערוץ 10 חשבו על זה שהם הסכימו להתפשר עם רוחמה אברהם ועוד כלומר יש נטיה לשימוש בעילה.

 

לעצם האמירה עצמה ? אין לי דעה להוציא את השאלה שאולי יש פה גם  פגיעה בחבר . הייתי מציע לך להתיעץ עם עו"ד שמתמחה באתיקה.

 

בבירכת חברים.....

 

קודם כל, שיהיה בהצלחה!

 

המכה הזאת של תביעות הדיבה היא חלק ממכה גדולה יותר - המשפטיזציה של המדינה. בתי המשפט הפכו במה לכל שיח (אישי או ציבורי), ומכשיר (כמעט) יחיד לפתרון בעיות וסכסוכים. זוהי כמובן תופעה בעייתית ומסוכנת משום שהיא מסרסת כל אפשרות לשיח אחר. הבעיה קשה במיוחד מכיוון שלבתי המשפט אין הכלים והיכולת לפתור כל עניין, והדבר פוגע באמון הציבור במערכת.

היי איתי,

אני מניח שאתה מתכוון לתביעות דיבהשל אנשי ציבור?

אפשר להפריד את תביעות הדיבה אלו לשני סוגים, כלפי כלי תקשורת וכלפי אנשים פרטיים/אנשי ציבור אחרים.  

לדעתי תביעות דיבה כלפי אדם שמתבטא בשיח ציבורי היא סוג של ביריונות!

השיטה הזאת מסרסת את השיח הציבורי, ואף מסכנת את הדמוקרטיה. אנשים נרתעים להגיד את דעתם שמא יתבעו.

אנשי ציבור צריכים לדעת להתמודד את השמצות ומידע לא נכון בזירה הציבורית, ולא בבית המשפט!

אנשי ציבור עולים המתקדמים באמצעות השיח הם צריכים לדעת להתמודד בה גם כשקשה.  

בהרבה מקרים עצם הגשת התביעה היא העונש לנתבע, הוא צריך לקחת עו"ד, חשש ודאגה, בזבוז שעות, וכו... 

לדעתי, צריך לשנות את החוק כך שיהיה הליך מקדמי לתביעות דיבה כאלו, שבו התובעים יהיו צריכים להוכיח שהתבטאות נאמרה בזדון ומתוך כוונה וידעה לפגע, וגם אז רק אם יש סבירות לנזק משמעותי.   

 

אני חייב לציין את המקרה של התביעה גרמן מול צלול

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3132627,00.html

 

אמרתי זאת בזמנו בתקשורת, למרות שצלול פרסמו מידע לא נכון היה אסור לתבוע אותם, כי זה היה במסגרת שיח ציבורי לגיטימי ותביעה כזו היא פסולה ציבורית.

 

לגבי כלי תקשורת המבחן צריך להיות אחר, מידע שמתפרסם בהם נתפס כאמין ולכן יכול להיות מכת מוות לאיש ציבור. השוט הזה של תביעות דיבה צריך להיות ברקע, ולא רק כדי למנוע "השתולולת" של כלי תקשורת נגד אנשי ציבור שלא כלבבם.

 

תודה,

דרור   

אהלן דרור,

אני חושב שהרעיון שלך על הליך מקדמי הוא מצוין.

אתה יכול לפתח קצת את הרעיון?

אולי עורכי הדין שבקהילה יוכלו לחוות דעתם

אין  צורך להגן לא על העיתונות ולא על אירגונים "ציבורים כאלה ואחרים"  מפני תביעות סרק

 החוק והפסיקה העלו את הסף של היסוד הנפשי של העבירה (במובן הפלילי שלה)  לכדי  "רצון לפגוע"  (ע"פ 777/83 בורכוב נ' יפת , פ"ד לט(3), 205").

ולעניין התביעה האזרחיות מדוע שיהו מוגנים?  מי שמעוול שיפרעו ממנו.

 

אל תעוול  מי שלא רוצה שיפגעו בו שלא יעוול.

 מדוע עיתונאי צרי ך לפגוע במישהו במסגרת תחקירו? מה בגלל שיש לו דדלין? מה בגלל שהוא התעצל וכבר מגיש את ההודעות לציבור של  רני רהב פרורבום מילה במילה כאילו זה דברי אלוהים חיים? 

 

שיזהר.

 

מה שיפה הוא שזה לא יפריע לעיתונות זה רק יעזור לה. כי אז כל מה שיתפרסם בעיתון יהיה

אמין.....(וגם פה באינטרנט...)

ראשית, כמו שאמר חץ רצוי לא לזלזל במכתב שנשלח אליך. כפי שאמרת שכתבת במאמר (ואפרופו, לא מצאתי את הקישור אליו אז לא קראתי אותו) אל תחכה אתה שנתיים כיון שמכתב תשובה יכול לעצור את התהליך עכשיו ולמנוע דיונים ותביעות מיותרות.

שנית, אכן ריבוי תביעות הדיבה הוא מטריד - הנה לדוגמא התגובה של אופיר שכל משפט שני הוסיף הערת אזהרה שאיננו מתכוון לאיש. האצבע הקלה על הדק התביעה איננה מיוחדת רק לתביעות דיבה אלא לתביעות בכלל ומהווה לעיתים מכשיר להפעלת לחצים לא לגיטימי על הצד השני. מנסיוני בבתי המשפט אני נתקל בתביעות כאלה לא אחת.

שלישית. האבחנה שמעלה דרור לגבי אנשי ציבור או דיון ציבורי היא מעניינת. בתי משפט נטו להמעיט את ההגנה על הפרטיות על אנשי ציבור שכן רואים את איש הציבור כמי שמוותר על פרטיותו מהרגע שהחליט להיות איש ציבור. אבל מנגד בהגנה על השם הטוב הם מגדילים את ההגנה (וכפועל יוצא את הפיצוי) לאיש ציבור שנפגע מהוצאת לשון הרע, שכן זהו אחד הכלים המרכזיים (ולפעמים הבלעדי) שבעזרתו פועל איש הציבור בציבור.  בל נשכח כי לעיתים צד אחד הוא "תקשורתית" חזק יותר - ומבלי לחוות דעה כלשהיא לגוף המקרה הרי שאפילו בדוגמא שלך: לך יש טור קבוע בעיתון ואילו לאותו עורך דין אין נגישות או נגישותו מצומצמת לתקשורת. האם ניתן להשאיר את הכל לזירה התקשורתית? אינני סבור שאפשר. בהקשר זה צריך לבחון היכן הגבולות: האם מדובר בהבעת דעה (שאז באופן כללי היא מותרת) ואז בהחלט יש מקום להשאיר זאת לזירה הציבורית - תקשורתית,  או שמא מדובר בהצגת עובדה לא נכונה שמהווה לשון הרע שאז אין הצדקה לפגיעה.

דווקא בתביעות לשון הרע (ובמספר תביעות נוסף) המחוקק יוצא מנקודת הנחה שקשה מאד להוכיח נזק אז כדי שלא יצא חוטא נשכר קבעו פיצוי ללא הוכחת נזק. כוונת הזדון שדרור מדבר עליה לצורך ההליך המקדמי קיימת בחוק אבל בכיוון השני - אם יוכח קיומו של זדון הפוגע חשוף לעבירה פלילית ובמקרה של תביעה ללא הוכחת נזק הרי שהוא חשוף לכפל פיצוי (100,000 ש"ח). העלאת הרף לתביעות אזרחיות בכלל רק למקרי זדון וגרימת נזק תגרום למצב שבו אנשים (עיתונאים וכל מי שמתבטא בתקשורת) לא יבדוק את העובדות ויטען כי עשה זאת לא בכוונת זדון או שלא נגרם נזק (שכאמור קשה מאד להוכחה).  

בתביעה יצוגית יש הליך מקדמי שבו מאשרים את התביעה, צריך לקיים הילך דומה רק בלי שהנתבע יהיה צריך ליצוג אותו אלא המדינה תייצג את חופש הביטוי.

ואני מתכוון למקרה שהתביעה היא לגבי שיח ציבורי, ולא כתבה עיתונאית.

 

לדעתי חופש הביטוי היא זכות בסיסית ולכן על בית המשפט והמדינה להגן עליה, ורק במקרים יוצאי דופן לאפשר את הגשת התביעה.

 

המצב שהשיח הציבורי מסורס ונשלט בידי עורכי דין הוא לא בריא לדמוקרטיה. אנשים צריכים לדעת להתמודד עם פלורליזם, למרות שזה לא תמיד זה נעים.

 

לא בטוח שיש לח"כים אינטרס לשנות את החוק להם יש חיסנות, לנו אין. ובמצב הזה יש מין איום על הציבור הרחב מפני ביטויים כלפייהם.

 

תודה,

דרור 

 

צטט: dror99 2007-02-27 00:02:28

.....

לדעתי חופש הביטוי היא זכות בסיסית ולכן על בית המשפט והמדינה להגן עליה, ורק במקרים יוצאי דופן לאפשר את הגשת התביעה. .........

המצב שהשיח הציבורי מסורס ונשלט בידי עורכי דין הוא לא בריא לדמוקרטיה. אנשים צריכים לדעת להתמודד עם פלורליזם, למרות שזה לא תמיד זה נעים.

............

תודה,

דרור 

 

 דרור

 

חופשי הביטוי אינו בסכנה . רק החופש להשמיץ ולהוציא דיבתם של אנשים שאין ברשותם כל דרך להגן על עצמם.

 

מי פוגע בחופש הדיבור? עיתונאים וביחוד כאלה שעושים תחקירים אמורים לפרסם עובדות שהן בדוקות ברמה כזאת או אחרת ושאין מאחריהן  כוונה זדונית לפגוע. כלומר עיתונאי שפירסם עובדה על מאן דהו שהיא מבחינת פגיעה בשמו הטוב מוגן מתביעת לשון הרע באם "אין לו זדון לפגוע".

 

אתה רוצה חופש לאפשר לעיתונאים לפגוע בצורה זדונית באחרים משיקולים זרים. למה?

 

עורכי הדין מסרסים את המדינה? מי הוביל את המדינה לטירוף הזה שכל עניין נבחן במשקפים משפטיות? עורכי הדין או התקשורת? עורכי הדין ניגררו לשם כמו ילדי גן לזקבל זריקה . מצווחים ומילילים.

 

 

 נהפוך הוא. התקשורת  (ביחד בעזרת (ויש הגורסים בתאום)  עם מה שנקרא כנופית שומרי החוק) בצורה עקיפה וישירה היא שדחפה ודוחפת היום בצורה ברוטאלית ולא חכמה לדיונים אין סופים לגבי אספקטים חוקים כאלה או אחרים של מיני סוגיות שאין לבית המשפט שום כלי להתמודד איתן.

 

החל בשיח הבין אישי וכלה בעינינים של רומו של עולם שמעולם לא היו צריכים להיות נידונים בביתי המשפט מהביציות של נחמני ועד מסכות הגאז ועד מינייו של גבי אשכנזי דרך אכילת כבד אווז.

 

וכל איזה מעשה זוטים של כל מי שהוא מתנגד של ה"קו  שלנו" ניגרס בטחנות צדק  משפטיות.

 

אתן אתן לך דוגמא. (אני חלש בטיעונים חזק בדוגמאות) אסטרינה טארטרמן (היא לא כוס התה שלי בשום צורה)  והסיפור שלה עם אחוזי  הנכות ההיכולת שלה לתפקד תאונת דרכים (ואת הטענה הזאת מעלה מישהו למיטב ידעתי הוא בעצמו נכה) .זה  דיון ציבורי נאות? איך היא תהיה שרה? אהה? אם היו קוראים לה  פרופסור נאות זכרונה לברכה? גם אז אברמוביץ היה עושה דיון כזה?

 

אם אני אסטרינה ואני שואל בכלל איך המסמכים הרפואים ההפרטים שלה התגלגלו לידי התקשורת

 ואם יש פה פגיעה בפרטיות שלה ואו פגיעה בשמה הטוב. אזי שאברמוביץ ישלם. למה שתהה לו חסינות ? אם זה היה הבדיקות הגניקולגיות שלה? או הפרוסטטה שלי?

 

. אגיד לך משהו זה ינקה את הדיון הציבורי ולא יקשה עליו (תשאל את אסף הראל).

 

 התקשורת היא שהדהירה את הרכבת הטורללת הזאת , עכשיו אתה בא ואומר אחרי שהעלינו את ראף תנו לנו חסינות מהגילוטיניה הזאת שאנו מפעילים כל יום. כי אנחנו בני אלים אחרת מי יודע מה יהיה על חופש הדיבור.

  

בקשר לפולראליזם?........

מהדורה שניה... case in point

 

 קראתי עיתונים  והספקתי לחזור מדיון והבוקר מסתבר שהגברת טארטרמן הינה (לכאורה לכאורה..) אקדמאית תאורטית . מה שאצלנו קוראים מאסטר אקוסטי (השלימה חובות שמיעה..)

. חופש הביטוי  לא נפגע. מדובר באישה כוחנית, עם התבטאוית גזעניות שאפשר להעביר עליה ביקורת מכל כיוון אפשרי (וצריך) אז למה החברה צריכה לתת לאברמוביץ חסינות בכדי שהוא יוכל לפגוע בזכויות הפרט שלה? זה אפילו לא משרת שום מטרה. (חוץ מהרצון של אברמוביץ אולי להיות מסוגל לעשות כאוות נפשו ללא שום ביקורת.

לגבי אסטרינה,

הדברים מדברים בעד עצמם.

לגבי נושא תביעות הדיבה-שימו לב שמי שמשלם, במידה ואכן בית המשפט פוסק גם על אחריות וגם על נזק, הוא העיתון עצמו ולכן לעיתונאים עצמם זה לא ממש עולה...

לדוגמא: "תחקיר" שעשה רביב דרוקר בתקופתו בגל"צ על דן תיכון עלה לנו, כמי שמממנים את גל"צ-כחצי מיליון ש"ח (שלא לדבר על זמן עורכי דין והוצאות אחרות) ואילו רביב המשיך והתקדם לו לקריירה מפוארת (ללא שום נימה של ציניות).