היום בהארץ התפרסמה כתבה על אמנים שהחליטו להתנתק מהגלריות שלהם ולצאת לדרך עצמאית.

 

אין ספק, נושא עסיסי ביותר שבודאי יגרום סיפוק רב לכל אותם אמנים שאינם מיוצגים על ידי גלריות.

 

ראשית, תקראו את הכתבה ושימו לב לעובדה המרכזית, עליה היא בנויה - האמנים עליהם היא מדברת הם אמנים שכבר הצליחו והם כבר מוכרים לציבור - גם בארץ וגם בחו"ל. איך זה קרה? מאיפה שמעו עליהם? האם הם עברו מדלת לדלת, שלחו דיסקים לגלריות חשובות, הרימו טלפונים לאספנים, שלחו הודעות לעיתונים?

 

הסיבה להצלחה שלהם היא הייצוג של הגלריה אותה עזבו ועבודת הגלריסט.

ישנן דוגמאות שהופיעו בתקשורת ולא אוכל להיכנס לפרטיהם אך מה שאני אומרת זה שזה לא חוכמה לירוק לתוך הבאר שממנה שתית.

בדיעבד, כל אמן חושב שההצלחה שלו נובעת מהאמנות שלו אבל העובדה היא שבעולם האמנות, נדרש הרבה יותר מכישרון אמנותי כדי להצליח - בטח שבעולם הגדול.

ישנם אמנים בודדים שהם אשפים של יחסי ציבור עצמאיים, יכולות מכירה, שיווק ופרסום. הם גם מקושרים לאנשים הנכונים. (זה בכלל לא מזיק כשהבן שלך הולך לגן עם הנכד של רותקו).

 

דווקא היום, כשאמנות היא בון טון ויש עלייה במחירים, קונים זקוקים לביטחון שהם מקבלים תמורה לכספם.

 

רוב רוכשי האמנות אינם יודעים מספיק על אמנות כדי שיהיה להם הביטחון הזה. לכן הם מסתובבים בגלריות, מתייעצים, מסתכלים וכל זאת ללא המפגש הישיר והמביך, לעיתים, עם האמן היוצר. ביקור בסטודיו של אמן מעורר ציפייה לרכוש ואנשים רבים מעדיפים לראות אמנות בסביבה נייטרלית ומקצועית.

 

גלריה מבוססת ומקצועית, המציגה אמנים שונים היא הפיתרון האולטימטיבי לרוכש הפוטנציאלי שאינו מכיר וגם אין לו זמן לחפש אמנות.

 

עוד מילה לגבי מה שמכונה בכתבה "דמי תיווך". גלריה אינה משרד תיווך. גלריסטים מנהלים מערכות יחסים עם האמנים אותם הם מייצגים. יחסים אלה משולים לעיתים למערכות זוגיות  - גם מבחינה אמוציונאלית.

 

גלריסט טוב הוא בעל ידע נרחב באמנות, הוא יודע מה קורה בשוק האמנות, יודע לזהות איכות, יודע למכור, לשווק. יש לו קשרים. מעל הכל יש לו reputation ואספנים מעריכים את בחירותיו.

 

גלריסט משמש תו תקן שחשוב לאספנים רבים.

אני חושב שאת לא רואה את המציאות או מנסה להתעלם.

מה שכתבת היה נכון לפני עשר שנים. היום בגלל האינטרנט (בעיקר) שגרם ליכולת של האיש הקטן לקבל מידע אמין וזמין בזמן אמת התהפכו היוצרות.

הרוכשים אינם זקוקים לתיווך של הגלריה ברצותם לרכוש יצירת אמנות. הם פונים לאינטרנט לקבלת מידע מקיף על האמן או סוג היצירה שמעונינים ולאחר תחקיר אינטרנטי מקיף הם פונים ישירות לאמן. הם יודעים שהמחיר שיאלצו לשלם בגלריה הוא גבוה יותר מלכתחילה. המידע הזמין באינטרנט מספק לרוכשים ידע מקיף על האמן, השכלתו, הישגיו ויצירתו כולל מחיריו בשוק (בהנחה שיצירותיו נמכרות בבתי מכירה פומבית). אין שום צורך מבחינת הרוכש בגלריה בודדת שתתן לאמן תו תקן כבעבר. ועוד יותר מכך. אם בעבר נאלץ הרוכש לסמוך בעינים עצומות על הגלריה לגבי היצירה שרוכש אזי היום בהצצה לאינטרנט הוא יכול לאמת האם המחיר שהתבקש לשלם עבור היצירה שראה בגלריה הוא אכן מחירה בשוק או לא.

תרבות האינטרנט חשפה את הרוכשים לשוק ענק של אמנות בהזזת עכבר ,שהיה נחלת מעטים לפני העידן האלקטרוני,כתוצאה מכך גלריה כיום אינה יכולה כבעבר לקדם אמן בדרכים המסורתיות.

מבנה הפרמידה המסורתי בעולם האמנות שבבסיסה היו אמנים מעליה כסינון ראשוני גלריות ומעליהן מוסדות ללא מטרת רווח (מוזיאונים)מתפרק ואת מקומה תופס מבנה חדש של שוק חופשי "ממסננות".

ולסיכום יחסי אמן גלריה אינם יחסיים הדדים לעולם גם לא יהיו כאלה. אלה יחסיים עיסקיים נטו. במערכות יחסים עיסקיים גם מקובל שהשותפים לדרך מחליטים לעזוב זה את זה מסיבות אלו או אחרות. באותה מידה שהאמן הרוויח בזמן שהיה תחת חסותה של הגלריה אזי גם הגלריה הרוויחה (וקרוב לוודאי שאפילו יותר ממנו). וכמו שציינת שאמנים יורקים לבאר ששתו ממנה וזה לא מוסרי בעיניך אזי לא חסר דוגמאות בשוק על גלריות שחסמו אמנים שייצגו בעבר וכל חטאם שרצו להיות עצמאים.(זוכרים מה שרוצים ושוכחים מה שלא נוח..)

בברכת שבת שלום לכולנו.....

 

מזדהה עם האמירה הערכית-מוסרית שאין לירוק לבאר ששותים ממנה

ולגבי עניין האינטרנט, אני בתחושה שלמרות האינטרנט ואולי בגללו

התיווך חשוב

כיוון שעם החשיפה שהאינטרנט מביא, אליה וקוץ בה ויש עודף חשיפה, והעדר מנגנוני בקרה אמיתיים על החומר המתפרסם

כך שאפשר לבדוק על אמן ששמעתי עליו או ראיתי בגלריה

אבל כדי לבלוט בעולם האינטרנט שוב צריך מערכת יחסי ציבור

הלא כן ?

באינטרנט, מרוב עצים לא רואים את היער.

יש המון זבל באינטרנט.

אנשים רוצים תו איכות למה שהם קונים (אלא אם כן מדובר בכתם צבע שיתאים לספה).

 

אני גם מכירה את המנטרה הזאת "הגלריות מתות" אבל בפועל הן רק מתרבות... יש פריחה עצומה של גלריות - יותר מאשר אי פעם. מכיון שגלריה היא עסק שצריך לקיים את עצמו - הייתי אומרת שהעובדות מדברות בעד עצמן - מעבר למה שאמן זה או אחר רוצה להאמין....

בדרך כלל כאשר הגוזל גדל הוא עוזב את הקן.

אי אפשר לשנות את חוקי הטבע.

הגלריות אולי מתרבות ואולי פורחות אבל זה לא ממכירה של יצירות אמנות.

אלא יצירת אילוזיה ומקסם שווא אצל אמנים שעדיין חושבים שאם ישלשלו לכיסי הגלריה אלפי דולרים לתצוגה של מספר שבועות יזכו לפרסום המיוחל ולפריצה לתודעת הקהל וכיוב.

בדרך כלל האמת המרה מתגלה אחרי התערוכה שהאמן כה החזיק ממנה וייחל להצלחתה.

יצירות לא נמכרו, אנשי מפתח מהתעשיה ,סוחרים,אספנים וכיוב לא הגיעו ורק האמן נשאר בדד עם תיסכול וכיס מרוקן...

(הרשימה מוקדשת בהוקרה לכל האמנים באשר הם שעמדו בפני הסיטואציה הנזכרת והם שותקים במבוכה)

נו באמת.....

אני ממש לא מתייחסת לחללים להשכרה.

אני מדברת על הגלריות הרציניות שכלל אינן גובות כסף על תערוכות .

אתה בוודאי מודע לכך שישנן גלריות כאלה.

 

 

הי דבי.

מסכימה איתך.

לעיתים אמן מרגיש בר מזל כאשר גלריה סוגרת איתו חוזה טיפוח מספר שנים ואז לאחר מספר חודשים מסתבר לאמן שאמנם יש לכאורה גלריה שמייצגת אותו , אך בפועל הגלריה לא ממש מצליחה לקדם אותו.

ולכן גם כאשר אמן חותם מול גלריה יש לבדוק היטב אם הגלריה הספציפית היא שתביא עבורו את הבשורה.

לא לכל גלריה יש כוח להניע.

יש כאן כמה  דברים

 

כמו שכבר נאמר - גוזלים כשהופכים לציפרים* - עוזבים את הקן

אולם כמו שגם נאמר - היה מי שהאכיל אותם וגדלם לפני שפרחו.

 

ולמציאות - אמנים רבים מייחלים להיות "אמני גלריה"  על כל מה שמשתמע מכך.

לעבודה עם גלריה** יש יתרונות רבים, שמאפשרים לאמן להקדיש את מרב זמנו, מרצו ומזגו ליצירה.

כבר שמעתי לא מעט אמנים שעובדים לבד (ללא גלריסט) מתלוננים על הזמן הרב שהם משקיעים בקידום שלא מאפשר להם ליצור ויותר מכך, מעיק עליהם מבחינה נפשית,  עד כדי הזדקקות לעזרה מקצועית (נפשית) . ההרגשה של יוצר אינדיבידואליסט שצריך "למכור את עצמו" שוב ושוב בכל הפתיחות והמינגלינג הנלווה, וצריך להיות "נורא נחמד" כל הזמן, - די איומה. העבודה עם גלריסט/ית יכולה להקל בעניין מאוד מה גם שבדרך כלל היכולת של הגלריסט למכור וליצור את הקשרים הנחוצים לא מצוייה כלל בידי היוצר, לפחות לא בתחילת דרכו.

 

מצד שני כמו בתחומי יצירה אחרים, היוצרים, בשלב מסויים (בעיקר כשהם מצליחים) רוצים לנסות ולהגיע למקומות רחוקים יותר (וגם מכניסים יותר). כשיוצר עוזב את האמרגן/מו"ל/גלריסט  שלו, הוא יוצא להימור גדול מאוד. סטטיסטית, רובם נהנים מכך לזמן קצר ואחר כך מגלים כי יש להמשיך ולעבוד קשה כדי לשמור על הקשרים ולמכור, ולעיתם עבודה זו מעיבה על היצירה.

מתי מעט, מסתדרים לזמן ארוך לבדם, או שמוצאים אמרגן/מו"ל/גלריסט שיתאים למידותיהם החדשות.

 

ישנן התקשרויות בין אמן ובין גלריסט המעוגנות בחוזים משפטיים שמטרתם בין השאר להסדיר פרידה, במקרה ותהיה, בצורה שהפגיעה בשני הצדדים תהיה מינימאלית. כאן אפשר לשים ברקע את שימי תבורי חליפה לבנה, נעליים לבנות, אוחז במיקרופון בבוהנו, באמתו ובקמיצתו...  "הבטחנו זה לזו ברגע של..."

 

כאחד שמנסה לראות את חצי הכוס המלאה בחיים, אם הייתי גלריסט, לא הייתי מבכה את עזיבתו של אמן מוצלח, אלא מתגאה בכך ש"הבאתי אותו עד הלום" ורואה בכך הזדמנות מצויינת להכניס דם חדש וצעיר למחזור.

 

ומילה לגבי המכירה וההצגה באינטרנט:

האינטרנט יכול לקדם לא מעט, אולם אין קשר בצפייה בתמונה של ציור דרך מסך ובין צפייה בדבר האמיתי בגלריה, סטודיו או מוזיאון.

כמות הרוכשים עבודת אמנות במחיר הגון רק מפני שראו אותה בתמונה קטנה באתר כזה או אחר זעומה (יחסית).

האתר אולי יכול לגרום לכך, שילהיב את הרוכש הפוטנציאלי ויגרום לו לבקר בגלריה/סטודיו כדי לראות את הדבר האמיתי ואז לקבל החלטה על רכישה. וזה לא מעט.

 

הדיבור על "מותן של הגלריות", שקול מבחינתי לדיבור שהיה על מותם (הודאי) של בתי הקולנוע. צריך קצת לצאת החוצה ולראות שהתחזיות הקודרות לא התממשו, ושני התחומים נמצאים בפריחה שלא היתה מעולם.

 

שבת שלום

 

עדן

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

*חוסרו של החולם כמחווה למורה שושנה ברנר שלימדה אותנו עברית (קמץ קטן)כהלכתה בכיתה א' ב ' וג'

 ** הכוונה לגלריה שבוחרת את האמנים ולא מקום המשכיר חלל תצוגה.

 

אני מסכימה איתך דבי, שאין לירוק לבאר ....ומה עם המסורת ומה עם הכבוד בלהציג בגלריה יוקרתית? לדעתי זה הדדי. הגלריה מטפחת אמנים וצומחת גם בזכות האמנים שהיא בחרה לקדם. ומה עם האמירה האמנותית ? מי שחושב רק על מסחריות אין בעייני קיצורי דרך. זו אמנות מליגה אחרת כאותו כתם שמתאים לספה. הרמה נשארת בלבל בינוני. ובאשר לאינטרנט, זה לא יותר מים של מידע שזורם אל הצופה, לדעתי הקונה הפוטנציאלי חייב את הפילטרים המקצועיים כדי לבחור במה להשקיע. בעייני העולם הוירטואלי לעולם לא יחליף את החומרי, הוא לא כמו ללכת לפתיחת תערוכה ולהפגש עם כל מיני אנשים מעניינים. האינטרנט רק תומך, למשל אתר לאמן שיעזור לו להחשף. (אלי הגיע לתקופתנו עוד "איזם" ללא מניפסט כתוב מהמאה העשרים)

מסכים ומבין את דבי..... אולם גלריות משתנות עם הזמן, אמנים משתנים גם הם

ומה שהיה מתאים פעם כבר לא לגמרי מתאים -  ומכיוון שגלריות מיצגות אמנים

(ולא רק מוכרות יצירות אמנות) - ונניח שאמנים גם ידועים כרגישים יתר על המידה

אזי המצב המתואר בכתבה בלתי נמנע...

 

אף אמן לא יסרב לקבל תמיכה מגלריה תומכת - כמו בכל שותפות זוגית מדובר בהדדיות

שבו כל צד משלם מחיר מסוים - כשההדדיות הזו מופרת וצד אחד מרגיש שהוא משקיע

יותר -ישנה בעיה. יש לא מעט בני זוג שיעדיפו להשאר במערכת שכזו ויהי מה - אמנים לא יכולים

להמשיך וליצור במסגרת שכזו...

לא דבי לא התכוונתי כלל לחללי תצוגה.(אבל את יודעת זאת)

הדבר היחיד שאני מודע לו שבעולם הווריטואלי שייצרו הכותבים כאן לפני מאוד מפרגן ונוח בו לאמן היוצר שגם נמצאו לו פתרונות נוחים לעבודתו היצירתית שמנטרלים אותו מלחצי היום יום המעיקים.

רק חבל שהמציאות סביבנו קצת יותר מסובכת מהנכתב. לצבוע את העולם בוורוד על גבי מקלדת המחשב זה מאוד קל וגם לא מחייב.

לדעתי שלב העבודה עם גלריה בקריירה של אמן הוא בלתי נמנע. במצב אידילי זהו שיתוף פעולה בין שני גורמים מקצועיים למטרת רווח כלכלי ותדמיתי. כמובן שבעולם האמיתי המורכב מאנשים, התנאים האידילים לא מתקיימים, אך עדיין, הגלריסט ההגון מוריד את נטל ה-PR מן האמן. לאחר שדברים אלו נאמרו, אומר שלצפות מאמן להיות נאמן לנצח לגלריה שגילתה אותו זה לא ממש הוגן, בעולם דינמי שותפויות מתפרקות ושותפויות חדשות נרקמות. יש לזכור, האמן נלחם על קיומו ושואף לשפר את תנאי היצירה שלו, הגלריה לעומת זאת עובדת עם אמנים רבים במקביל, מה שאמור לאפשר לה לספוג פרידה מאמן בודד. כמובן שבמקרה של גלריה לא הגונה, חובתו של האמן לנטוש אותה לטובת גלריה אחרת בה תתקיים הסימביוזה המתבקשת בין האמן לגלריה.